היום האחרון בנווה יעקב בתש"ח (1948)
בימים
אלה לפני שישים ותשע שנים פונה היישוב הכפר העברי נווה יעקב לאחר שהיה ברור שלא
יוכל להחזיק מעמד במקומו.
את
ההחלטה לפנות את המקום קיבלו מפקדי היישוב באותם הימים בראשותו של אברהם תימור
(וכסלר). ברשימה זו נבקש להביא זיכרונות של שתי דמויות שהיו קשורות בכך. אברהם גת
שהיה נוטר בנווה יעקב ושתיים מרשימותיו הבאנו כאן בחודשים האחרונים. רשימותיו הם
תמצית של דברים שנכתבו לידידו וחברו לעמדת הקשר באותם הימים השופט צבי טל. הזיכרון
השני הוא של רותי דנון (שטראוס) ילדה שאחיה מיכאל לחם ונפל במקום.
שעות
אחרונות בנווה יעקב והחלטה על הפינוי – אברהם גת
כמו
במוצאי שבת, כאשר מרימים את הראש לשמים
כדי לספור לפחות שלושה כוכבים, כך עשינו גם שם
בנווה יעקב, רק שבמקום לשמים הסתכלנו לעבר ירושלים לראות את האורות
המנצנצים, ובמיוחד את האור ממגדל המים בבית וגן. כשהגעתי לתחנה יצרתי מיד קשר עם
בית וגן. בינתיים הגיעו לתחנה יעקב (מפקד) ברינקר, וקסלר ,ואולי עוד שנים שלשה
אנשים שאינני זוכר מי היו.
הבחירה
בתחנה לקיום "ישיבת מטה" הייתה כמובן תחנת האיתות על הגג.
המברקים
הגיעו אחד אחר השני בקצב די מהיר לצורה זו
של תקשורת (תרשה לי להשויץ קצת, הייתי מורסיסט ממש מהיר) בתחילה היו אלה בירורים
על הקרב האחרון, כשירדתי למסור ליעקב את אחד המברקים הייתי עד לישיבה שלמעשה בה החליטו לסגת (לנטוש, לעזוב, ל....).
אני לא זוכר ממש פרטים מהישיבה אבל אני זוכר את יעקב פונה אלי ואומר
"גוטשטיין, מחר אנחנו הולכים לקולנוע ציון".
ושוב
סליחה ומחילה, כשאני נזכר ביעקב אני חייב לחזור מספר שנים אחורה לחצר מסוימת
בירושלים. הייתה בירושלים חצר במתחם שנקרא "בתי חזבון" שם גרה משפחתי.
חזבון היה ערבי נוצרי מבית לחם שהשכיר דירות
ליהודים. זו הייתה (ועדיין) חצר ששתי שורות הבתים סוגרת עליה ובלילה הייתה נסגרת
בשער גדול.
בחצר
הסגורה נוצר כמובן הווי וחיי חברה מיוחדים, בעיקר בין הילדים.
ביום
בהיר אחד (ואולי היה זה יום מעונן) הופיעה בחצר משפחה חדשה, ולמשפחה ילד שהיה
מבוגר ממני במספר שנים.
הילד
לא דמה בלבושו ובמראהו לכל ילד אחר שהכרנו. היו לו מין מכנסיים שהיו קשורים מעל
לגרביים השחורים בסרט (כמעט שכתבתי שנץ) .לראשו היה כובע, ספק ברט ספק מצחייה. עיני הילד היו כלות כאשר היה עומד ליד פתח דירתו וצופה בתרגילי
רכיבת האופנים שלנו.
באחר
הצהרים אחד ישבתי באחד מחדרי הבית הפונה
אל החצר וניסיתי לפתור שורה של תרגילי חשבון. נראה לי אז כי כל עניין הכנת השעורים
הוא ביטול זמן משווע. וכך כאשר עיני סורקות את טורי התרגילים הופיע פתאום
בחלון פרצופו של הילד. אז כבר ידענו כי
קוראים לו יעקב והוא הגיע מוורשה. יעקב הציע לי עסקה שנראתה לי הגיונית וכדאית
לשני הצדדים. הוא, כלומר יעקב יפתור את תרגילי החשבון, ותמורת זאת אתן לו מספר
סיבובים על האופניים, סיבוב לכל תרגיל.
וכך
היה, כאשר ישב שם בחדר היה עובר במהירות
על התרגילים ובשעה שעשה זאת היה ממלמל את המספרים ביידיש, אז הבחנתי כי בקצות פיו
היו מופיעים שני נחלי ריר או רוק שהיה בולע במשיכה בכל מספר שניות. לפעמים היינו
נותנים לו סתם כך משימות בחשבון כדי לראות את נחלי הרוק. אחר כך עברנו לשכונה אחרת
ויעקב הפולני נשכך.
לילה
אחד קבלתי מברק שהיה מסווג כ
"בהול" כל המברקים היו אז " דחופים או בהולים", הנמען היה מפקד פלוגת הח"יש של נווה יעקב.
רצתי
לבית ששם ישן המפקד ונכנסתי לחדר, כשהתעורר בבהלה ושאל "מה קרה"
ראיתי שני נחלי הרוק בקצות פיו, רק אז
ידעתי כי לפני הילד הפולני מהחצר.
אני
חוזר לתחנה ולשעה האחרונה
אחד
המברקים ששלחתי כאשר כל צוות
ה"פיקוד" ליידי: "לא נוכל
להחזיק מעמד, החלטנו לסגת לירושלים, יש לנו פצועים והרוגים".
התשובה
לא אחרה לבוא: "שייך ג'ראך בידינו
אפשר לכבוש את שועפת ואז ליצור רצף מירושלים עד לנווה יעקב". וכאן בא
תיאור ופקודת מבצע איך לכבוש את שועפת. המבצע היה צריך להתחיל עם הפגזה שלנו ("בכל
עשרים שניות פגז") של מרגמת השני אינטש, ואחר כך הסתערות וכניסה לכפר, דבר
שהתברר לנו אחר כך כבר-בצוע. התכנית הייתה
לסגת לשועפת להתבצר שם ולצור רצף עד הר
הצופים וירושלים. המברק הבא היה שלנו:
"האנשים
עייפים לא נוכל לבצע את התכנית, אנחנו עוזבים".
התשובה:
"עזיבתכם
היא בניגוד להחלטת הפיקוד העליון". דוד שאלתיאל מפקד אזור ירושלים. מברק זה
שהיה המברק הרשמי האחרון שימש אחר כך
כמסמך בירור שנערך ליעקב. אך זו כבר פרשה אחרת.
לאחר
חליפת מברקים אלה יצאו המפקדים והתחילה ההתארגנות לנסיגה.
אותי
השאירו על הגג עם הלואיס גאן כאבטחה עד
ממש לרגע האחרון.
הקשר
עם ירושלים נמשך, אך הפעם היו אלה מברקים אישיים ביני ובין מי שעמדה ליד הפנס בבית
וגן.
סתם משפטים אחרונים של פרידה, אז חשבתי אולי פרידה לעולם.
סתם משפטים אחרונים של פרידה, אז חשבתי אולי פרידה לעולם.
והמברק
האחרון שיצא מהפנס היה:
"אני
סוגר את התחנה לנצח".
על
מברק זה לא ידע איש, והוא לא נרשם באיזשהו
"יומן תחנה", לאחר מספר ימים נפגשתי עם הבחורה שעמדה על המגדל בבית וגן,
רות שלזינגר, בתו של המנצח חנן שלזינגר שהייתה
אז תלמידה בשמינית בגימנסיה רחביה. ממנה למדתי כי מברקי האחרון הזיל דמעות
רבות מכל מי שהיה באותו הרגע במגדל בבית וגן.
הנסיגה
להר הצופים
את
הנסיגה עצמה אתה בודאי זוכר כמוני. את הירח שעלה עלינו כשהתנהלנו בין שדות החיטה
שהייתה כבר מוכנה לקציר, את הפצועים שנשאנו במיטות, את הטעות של מיכה (לוזינסקי) הסייר
כאשר נכנס בטעות לשועפת, ואחריו כולנו. את הריצה והגלישה במורד הכפר, ואת האור הראשון שעלה כשהגענו להר הצופים.
אני
חייב עוד לסיים את הסיפור על הגנב הקטן שנשלח אלינו לרצות את עונשו. הבחור כזכור
היה פצוע אנושות ונישא על גבי מיטה (לא היו אלונקות).
בחלק
גדול של הדרך צעדתי על ידו ודיברתי איליו, עד שמישהו אמר "אתה יכול לדבר עד
מחר, הוא מת", ואז למדתי כי אפשר למות עם עיניים כחולות
ופתוחות.
סיפורו
של מיכאל שטראוס – לוחם שנפל בנווה יעקב
מיכאל
שטראוס הבן הבכור למשפחת שטראוס מעטרות היה לוחם צעיר (בן 18) שנשאר עם אביו
בעטרות לשמור על המשק ועל המושב.
ביום
שישי ה' באייר תש"ח, כמו כולם, קיבל הוראה לעזוב את עטרות ולעבור לנווה יעקב.
הוא ואביו ארנסט עם עוד תושבים וחיילי ההגנה עשו את דרכם רגלית לעבר נווה יעקב.
ביום
שבת בבוקר (ו' באייר 16 במאי 1948) מנווה יעקב הם הסתכלו לעבר עטרות אותה הם עזבו ערב
לפניכן וראו אותה עולה בלהבות והבינו שלשם הם כנראה לא יחזרו יותר.
הם
התארגנו להגנה בנווה יעקב עם הלוחמים שהיו במקום.
המצב
בנווה יעקב היה לא פשוט. הערבים ירו מידי פעם על היישוב. היו פצועים וגם הרוגים.
ביום ראשון בבוקר (ז' באייר תש"ח, 17 במאי 1948) נערכה התקפבה קשה על היישוב.
המגינים כלום היו פזורים בעמדות השונות ותפקידו של מיכאל היה לפזר תחמושת בין
העמדות. הוא בדבקות רבה מילא את התפקיד. עד שלפתע נפצע ברגלו. הוא קיבל הוראה
להפסיק להתרוצץ בין העמדות ולחלק תחמושת. אך מיכאל המשיך ואז נפגע אנושות ונהרג.
במעשהו הוא הציל את חבריו בעמדה אך שילם על כך בחיו.
מיכאל
נטמן בחלקה קטנה שם נקברו נפגעי הקרבות בנווה יעקב. כאשר הוחלט על ידי המפקדים
להתפנות מהמקום שאל ארנסט אביו למיקומו של מיכאל ואז הצביעו לחלקת הקבר בו הוא
נטמן. ארנסט לפני הפינוי של נווה יעקב אמר קדיש על קבר בנו והלך עם שאר הבוח רגלית
להר הצופים. משם הוא פונה לירושלים והודיע את הידיעה למשפחה (אמא טרודה רותי ונעמי
אחיותיו).
סיטואציה
כזו שבן נלחם לצד אביו נהרג, אב אומר קדיש על קבר בנו והולך לבשר את הבשורה
למשפחה, היא סיטאציה מאוד מורכבת שהתרחשה במקום ויש צורך להדגיש אותה. אירוע מעין
זה לא מתרחש כל יום ומדגיש שוב את התנאים המיוחדים בהם נלחמו התושבים והחיילים
ביום הקמת המדינה לפני שישים ותשע שנים, כאן באזור בו נמצאת היום פסגת זאב צפון
בסמוך לגן הדבורה שמנציח את ההתיישבות בצפון ירושלים וממוקם ברחוב שמחה הולצברג.
כיכר מגיני עטרות בכניסה לנווה יעקב | צילום: יוסי שפנייר |
אירועים
אלה של אברהם גת (גוטשטיין), נוטר בנווה יעקב ומיכאל שטראוס תושב עטרות שנמנה על
מגיניה מעידים על קבוצת מתיישבים ולוחמים שהשקיעו מתוך מסירות ואהבה למולדת ולמקום
ושבזכותם חבל ארץ זה נמצא כיום בתחום המוניציפאלי של ירושלים.
להרחבה
א.
זיכרונותיה של רותי דנון מעטרות על ילדות בימי מצור, בתוך: יוסי שפנייר, עורי
צפון, ההתיישבות מצפון לירושלים עד תש"ח, פרקי יומן, זיכרונות ומחקר,
ירושלים תשס"ט, עמ' 90-85.
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 11 במאי 2017
תגובות
הוסף רשומת תגובה