שבתי לוזנסקי עושה חשבון נפש לאחר 25 שנים בעטרות דברים שנכתבו לפני 70 שנה
![]() |
תמונת שבתי לוזינסקי | מקור: באדיבות משפחת לוזינסקי |
בימים אלה התגלגל לידי כתב יד של יומן שכתב
שבתי לוזנסקי. את כתב היד העבירה אלי ביתו רותי סנדלר. הדברים נכתבו בשנת 1945 וממנו
לימים פרסמו חוברת לזיכרו (שבתי לוזנסקי, תרנ"ו-תש"ז, תנועת המושבים
והארגונים, תל אביב תש"ז) שברובו שומר על רוח כתב היד. על שבתי לוזנסקי
(ׁ1947-1896ׂׂ) עולה חדש לארץ ישראל מתיישב ציוני בעטרות כתבתי כבר כמה פעמים
בפינה זו. חשבתי ליחד לו שוב כמה שורות מהסיבה שבימים אלה מלאו 70 שנה לשורות שכתב
ומהם עולים הקשיים שעימם התמודדו המתיישבים באותם הימים. בצד הקשיים גם הייתה הערכה
רבה לפועלם, שכבר הם ראו באותם ימים. ויותר מכך אנחנו חייבים לזכור בימים אלו. על רקע
האירועים של החודשים האחרונים אנחנו חייבים להסתכל אחורה שנת דור וחצי ולראות כיום
כמה מצבנו טוב, גם תודות להשקעתם של הראשונים ששבתי מייצג כאן בדבריו.
מושב עטרות בן 25
(מתוך רחשי לב של
מתיישב לאחר 25 שנות עלייה על הקרקע)
אחד עשר קילומטר צפונה מירושלים, על אם
הדרך לעמק והגליל שוכן לו המושב עטרות, עטור הרים, זה 25 שנים יחידי בין 75 כפרים
ערביים בנפת רמאללה, שאליה הוא משתייך, בודד כמו עם ישראל בין 70 אומות העולם.
ובמשך 25 שנות קיומו, היווה המושב עטרתו
את נקודת החלוץ של ירושלים מצידה הצפוני.
ככה ראו את המקום יוזמי קניית הקרקע
בסביבה זו, וככה ראו את הנקודה הראשונים שבאו להכשיר את הקרקע להתיישבות.
הינטרלנד (עורף ישובי) חקלאי לירושלים
העברית, עמדת חלוץ חקלאית לירושלים הבירה. ירושלים זו, אשר "הרים סביב
לה" ושעל הרים אלו התנשאו פעם כפרים עבריים עם אוכלוסייה חקלאית צפופה – זה
היה החזון של ראשוני הגואלים והמפרים את אדמת עטרות, בוני השממה וביניהם ברל
כצנלסון ז"ל, שקולניק (לימים אשכול),
רוטברג ואחרים.
מאורעות תרפ"ט (1929)
ובזכות חזון זה ממשיך המושב זה 25 שנים
לעמוד על עמדתו זו, עמדת נקודת חלוץ בדרך המלך.
ב-1929 בשעה שהמון פרוע, מוסת ומולהב
נהר באלפיו לפרוע פרעות ביהודי ירושלים, חסם המושב עטרות את הדרך לירושלים, קיבל
עליו את ההתנפלות והדף את המתנקשים. מי יודע מה היה צפוי לבית ישראל ולמאה שערים
הירושלמיים באותו ליל שבת, בשעה שהממשלה עם המשטרה שלה ועם צבאותיה איבדה את
חושיה, לו ההמון הזה לא היה נעצר על ידי עטרות ולו הוא הגיע לירושלים.
ובאותו ליל שבת נכרתה גם ברית חדשה
בינינו ובין האוקספורדים (הסטודנטים האנגלים מאוקספורד), הם אנשי הספר שבמקרה
הזדמנו לירושלים, שמעו כי בני עם הספר עומדים במערכה מעטים מול רבים והם באו
להיווכח בזה ולשתף את עצמם במערכה זו. חצי לילה עמדנו יחד כתף אל כתף מול הפורעים.
ברית זו אינה נשכחת גם לאחר עשרות שנים.
ושמורה למושב עטרות עמדת חלוץ בכל פעם
אם "מצפון תיפתח הרעה".
קשיי יום יום בהשגת מים
ובימים ההם אין מים בעטרות, לא לאדם ולא
לבהמה. ופעמיים ביום מידי יום ביומו נהרו אנשי עטרות עם העגלות שלהם מרחק שבעה
קילומטר לבירה (אל בירה) ולרמאללה לשבור שבר – מים מבורות הערבים. ועל העגלות
חביות: מי שהפרד שלו סחב, היה מצטייד בשתי חביות ומי שלפרידה שלו היו שיגעונות לקח
רק חבית אחת. וככה שנים על שנים במשך חמש עשרה שנה סחבו מים בחבלים, בדליים
ובחביות. שנינו אז טוב את הכתוב: "הוי כל צמא לכו למים", וככה בנו את
המושב והקימו את המשק, הרפת, הלול והנטיעות.
הרבה מעשיות מרות ומצחיקות יכולים לספר
ותיקי המושב על פרשת המים בעטרות.
כיום חזר במקצת הגלגל. בעטרות יש בור
גדול וקשר עם מפעל המים של ירושלים ואנשי המשטרה מרמאללה מובילים מים מעטרות
לרמאללה.
אמנם נשתנו העיתים ונתחלפו הזמנים
ובמקום צִפֶה הפרידה וחבל ומשיכה באה פורד המכונה וצינור ומשאבה, אבל כשרואים אנשי
המושב את אנשי משטרת רמאללה עומדים מידי יום ביומו על פתח המים בעטרות, נזכרים הם
בימים ההם ומתגנב ללב מחשבה על גמול ותגמול.
גם בחיי עמים משתנות העתים ומתחלפים
הזמנים. אין לאחל לאנגלים את גורל עם ישראל, אבל הלוואי ונגיע לממדי האנגלים.
חלב מעטרות לירושלים
ובימי בראשית טרם היתה תנובה בארץ וטרם
קם מפעל חלב שלה. וחלב היה אז יקר המציאות וילדי העוני בירושלים העתיקה היו זקוקים
לטיפת חלב, ובימים ההם היה המושב עטרות מספק את החלב לטיפת החלב לירושלים העתיקה.
ומידי לילה בלילה בגשם ובקור, בקיץ
ובחורף היתה יוצאת כרכרה של עטרות רתומה לפרד ועל הכרכרה חלב לטיפת חלב לילדי ירושלים.
גם בזה היה ממעשה חלוציות ומהדברים שהקרן שמרוה לעולם הבא.
ומתוך אלפי ליטרים חלב שהמציא מאז המושב
עטרות לתנובה ירושלים, מתוקים לנו עשרות ומאות הליטרים ההם שהובלנו בכרכרה ושסחבנו
בכדים על השכם בסמטאות הצרות של ירושלים העתיקה לתחנת טיפת החלב שלה.
מטעי עטרות
ועצי פרי וגפנים נטעו במושב עם התחלת
בנייתו. ותחנות ניסיונות למטע טרם היו אז בארץ ושימשו נטיעות המושב למטע ניסיוני
לאנשי המושב ולסביבות ירושלים בכלל. 50 זנים עצי פרי על כנות שונות ניטעו אז על
חלקות קטנות של דונם וחצי.
ונוכחו אנשים כי גם דובדבנים גדולים
באדמת ההרים באם עמל וזיעה מפרים אותם, גם שזיפים ואפרסקים, גם תפוח ואגס.
וכשהזדמן במושבנו לאו מוצקין (מאבות
הציונות 1933-1867) המנוח ונכנס לחלקת דובדבנים, כמה התרגש אזי הוא, הנשיא.
"גן דובדבנים", לא נחלת "הדוכוניא" הזר שם בנכר, אלא כאן
במולדת, בארץ. דובדבניות, חיות, אוכמניות!
לא פעם אחר כך בין ידידיו ומשפחתו הזכיר
לאו מוצקין את הדובדבנים של עטרות.
המטע הראשון שלנו זה הלך כולו לאיבוד,
בחלקו כיוון שהכנות לא התאימו, הקפנודיס השמיד אותן וברובו כיוון שנעקר לשם סידור
שדה תעופה על אדמת המושב.
במקום המטע הקודם יש כיום מטע חדש של
ענבי מוסקט ותפוחים. מטע הנותן כבר את פריו ומבטיח עתידות.
ירושלים העברית מכירה כבר את ענבי
עטרות.
שדה התעופה בעטרות
שדה תעופה זה שבגללו נעקרו רוב נטיעות
המושב, הציב גבולות להתרחבות שהמושב וקבע במידה רבה גם את עתידו החקלאי.
בזמן שממשלת ארץ ישראל יזמה להקים מגרש
תעופה לירושלים הבירה, נפל הגורל על מושב עטרות, זה המושב העברי היחידי בין עשרות
יישובים ערביים בסביבת ירושלים, להפריש מאדמתו המצומצמת גם בלאו הכי, שטח קרקע של
מאות דונמים למגרש תעופה זה.
ולא הועילו פניות תושבי המושב לממשלה
ולא עזר ביקורו של אוסישקין המנוח אצל הרברט סמואל, נציב יהודה הראשון וגם לא המשל
על כבשת הרש שהנביא נתן אמר בזמנו לדוד המלך ושאוסישקין הביא בדבריו להרברט סמואל.
אדמת עטרות נלקחה ומגרש התעופה הוקם,
ובמקום שאנשי ירושלים היו באים לחסות בצל העצים וליהנות מפריים הם באים עכשיו
לחזות באווירונים הממריאים.
ייתכן שבמעשה זה, הקמת שדה תעופה על
אדמת המושב עטרות, היה שיקול דעת מדיני וציוני. מי יכול להבין את חקר לב קברניטי
מדינות ומי יכול לרדת לעמק מחשבתו של הרברט סמואל, האנגלי, היהודי והציוני כאחד.
ייתכן שהוא חיפש עוד נקודת קשר בין ענייני אנגליה במזרח התיכון ובין עם ישראל הקם
לתחייה בארצו ומגרש תעופה מרכזי של עיר הבירה מוטב אם יהיה בגבולות יישוב עברי
ידידותי. מוטב שאיש אנגליה היורד ראשונה ממרומי שמיים לארץ ישראל ייפגש תחילה
ביישוב יהודי עברי חקלאי. זה אומר משהו וגם מסמל משהו, ומעין זה ראינו בימי הנציב
ווקופ שארלוזורוב המנוח היה מלווה אותו בטיסותיו. ווקופ יחד עם ארלוזורוב היו
אורחי המושב, ביקרו במוסדותיו והתעניינו בחייו.
אמנם למושב עטרות בתור מושב הביא שדה
התעופה רק נזק, אבל הקמת שדה התעופה נעשתה מתוך חוכמה מדינית. ואם כבר גזר הגורל
על המושב להיות תחנת פגישה ראשונה על יד ירושלים הבירה, הרי אז לעשות את הדבר
כראוי. יש לכונן בעטרות בית עם גדול עם תערוכה מתאימה קבועה על היש והמתהווה
בארצנו, יש לקבוע נציגות שהיא תקבל את הבאים, תכניס אותם למושב ויש גם לכונן ולשפר
את המושב לקראת מטרה זו.
![]() |
ילדי עטרות ליד מטוס שסטה מהמסלול | מקור: באדיבות הארכיון למורשת עטרות. |
לא שיחק המזל למושב עטרות.
התפתחות ירושלים והתפתחות נוקדות יישוב
עברי בסביבות ירושלים מערבה בדרך לתל אביב ונגבה בדרך לחברון, ועד עכשיו טרם פנו
צפונה.
המושב עטרות עד היום נשאר יחידי
בבדידותו למרות זה שגם יש שרידים של יישובים עבריים רבים קדמוניים: מצפה (תל
אל-נצבה), - - - גילו לא מזמן בחפירות עיר עברית שלמה והחותמת של "יזניהו
המלך", רם שיש סבורים שזאת היא הרמה שבה נשמע הקול של רחל על בניה כי הלכו
בגולה, גבע וגבעון ,מכמש ובארות ועוד.
וגם צרות לא פסחו על המושב עטרות.
במאורעות 1936-39 כבר באו הפורעים לא
בהמונים, כנופיות, כך היו עורבים ומתנפלים על המושב וזה נמשך לא יום ולא שנים כי
אם חודשים ושנתיים.
וגם בניסיון זה עמד המושב, אם כי הוא
איבד מתוכו חמישה חברים יקרים.
ובזמן שדם חמישה בחורי ישראל, שנפלו
בהרי ירושלים מצד מערב, הפרה את ההרים הללו והעלה עליהם נקודת יישוב חדשה פורחת –
"מעלה החמישה", נשאר במושב עטרות חלל ריק ודם חמישה מחברינו עדיין לא
נקרש, עדיין רותח ותובע את תיקונו, תובע התרחבות המושב והקמת נקודת יישוב נוספת גם
בהרי ירושלים מצד צפון.
יש ערך לעמדת חלוץ אם אחריה עומד מחנה, יש
ערך לחוליה אם היא צמודה לשרשרת ויש ערך לשרשרת אם היא שומרת על קשר עם כל
חוליותיה.
היה טעם להליכת ראשונים לאדמת עטרות
והיה טעם לעמידתנו אנו כאן במשך 25 שנים, כמעט שנות דור שלם, ויש טעם לחיי הנוער
שלנו במושב עטרות רק אם יבוא המשך, אם המחנה יוציא מתוכו עוד עמדת חלוץ ועוד משמרת
ואם לחוליה הראשונה של השרשרת יתווספו עוד חוליות נוספות של נקודת יישוב חקלאיות.
יש טעם לנו ולבנינו אם עוד יישמע גם כאן בהרי צפון ירושלים קול ששון וקול שמחה של
בניין נקודות חדשות, נקודות יישוב אשר יפרו גם את הרים אלו, יבנו את שממותיהם ויקימו
את חורבותיהם.
עוד יישמע!
מושב עטרות טבת
תש"ה.
תודות
לרותי סנדלר ביתו של
שבתי לוזנסקי שהעמידה לרשותי את כתב היד של אביה.
להרחבה
י' שפנייר, עורי
צפון ב', ירושלים תשע"ד, עמ' 75-71.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 14 בנובמבר 2014
תגובות
הוסף רשומת תגובה