בין עטרות לצפון ים המלח - סיפור של שיר על דרורה (דרורית)
מבואי דברים
במהלך חודש תמוז תשע"ז הדרכתי סיור של
קבוצת מטיילים מבית ספר שדה סוסיא. בתוכנית הסיור הגענו לבקר את חלקת הקבר של
הנופלים בעטרות במקום בו היה ממוקם המושב. בתחנת ההסבר במקום אני נוהג להציג את
סיפור ההתיישבות בעזרת תולדות כמה דמויות ביניהם סיפורה של המורה לאה גולובצקי
שהייתה דמות משמעותית ודומינאניטת מאוד במושב עטרות.
אני נוהג לספר על התקופה שבה לאה שימשה כמורה
והרשימה במיוחד ביכולת הכתיבה והחריזה שלה. היא כתבה שירים ומחזות לילדים בבית
הספר של המושב. וכמובן בסיכום הדרכה במקום אני נוהג להשמיע את השיר
"עטרות" שכתבה ושמהווה עד היום מעין המנון של עטרות.
לאחר שסיימתי את קטע ההדרכה נגשה אלי אחת
המטיילות והציגה את עצמה בשם דרורית נויגבורן (טננבוים לפני נישואיה) מירושלים.
היא ציינה שמאוד התרגשה בעיקר מהסיפור של לאה גולובצקי, משום שיש לה זיכרון ילדות
ממנה, משנת תש"ו (1946). על הזיכרון שלה בשורות הבאות.
משפחת טננבוים מגיעה לצפון ים המלח (ראשית שנות השלושים)
יצחק טננבוים, אביה של דרורית, עלה לארץ
מפולין, כחלוץ צעיר בן עשרים ואחת, בשנת 1926. עם הקמת מפעלי האשלג, על ידי המהנדס
משה נובומייסקי, בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, החל יצחק לעבוד שם כצבע מכונות
ובהמשך גם כאב הבית בבית ההנהלה. בשנת 1935 נשא יצחק את רחל שעלתה עם אמה מפולין
שנה קודם לכן. הזוג קבע את מקום מגוריו בתל אביב. רק אחת לחודש היה יצחק מגיע
לביתו בתל אביב לסוף שבוע. משפרצו מאורעות תרצח-תרצט (1929-1928), והדרכים נעשו
מסוכנות, העתיקה המשפחה - יצחק רחל ואמה והבת הבכורה חיה - את מגוריה לירושלים
בשכונת אחווה. יצחק המשיך לשהות במפעל במגורי העובדים במשך השבוע ובסופי השבוע היה
מגיע לביתם בירושלים. הבת השנייה דרורה נולדה בירושלים, בהדסה שבהר הצופים. בהיותה
בת שנתיים, נפטרה הסבתא. כדי להקל על יצחק, עברה המשפחה להתגורר בשכונה העברית
שהוקמה סמוך למפעל, בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. בשכונה התגוררו עשרים
וארבע משפחות. בארבעה בניינים בני שלוש קומות כל אחד. תחילה התגוררה המשפחה בצריף,
עד שהתפנתה דירת מגורים בקומת הקרקע של אחד הבניינים. ליד השכונה הוקם מלון קליה שהיה בבעלות ערבית-
יהודית, אליו הגיעו נופשים רבים מהארץ ומהעולם. החיים בשכונה התנהלו בסגנון כפרי.
היה בית ספר שהיה שייך לזרם העובדים מכיתות גן ועד כיתה ח. התיכוניסטים נסעו ללמוד
במקומות אחרים. בשכונה היו מועדון תרבות, מרפאה, וצרכנייה. חלק מהירקות הגיעו אליה
ישירות מגידולי קיבוץ בית הערבה הסמוך. החיים בשכונה התנהלו בניחותא, גם בזמן
שירושלים הייתה נצורה והיה קושי גדול להגיע אל השכונה שלמעשה הייתה נתונה במצור גם
כן, כיוון שהדרך היחידה הייתה מירושלים ונעשתה מאוימת ומאוד מסוכנת. בו זמנית היו
במקום היערכויות לאפשרות שהמקום יותקף על ידי פורעים ערביים מאזורים סמוכים. על כן
הוקמה יחידת כוננות של אנשי המקום מחוזקת על ידי לוחמים מהפלמ"ח. כמו כן
רישתו את השכונה במנהרות תת קרקעיות למקרה של התקפה.
סוף ההתיישבות בצפון ים המלח והפינוי
סוף ההתיישבות היהודית בצפון ים המלח היה
עגום. לאחר נפילת גוש עציון וטבח התושבים שם, היה חשש כבד לחיי התושבים במקום
המבודד ההוא, שמא חלילה יקרה שם מה שקרה בגוש ולכן ניתנה הוראת פינוי מידית לכל
הנשים והילדים, הן מן השכונה העברית והן מקיבוץ בית הערבה הסמוך. הפינוי המידי
נעשה באמצעות מטוסי תובלה מדגם דקוטה בשני סבבים, לתל נוף. לתושבי המקום נאמר
שהפינוי הוא זמני למשך כשבועיים, עד יעבור זעם ואפשר יהיה לחזור למקום ביתר
ביטחון. כל משפחה יכלה לקחת עימה רק מזוודה אחת. הגברים היו אמורים להישאר במקום
כדי לשמור על השכונה והמפעל. בדיעבד התברר שזו הייתה כנראה הטעייה מכוונת מצד
מקבלי ההחלטות, כדי שהפינוי יהיה חלק. הפינוי התבצע ביום ששי ה' באייר תש"ח
(14 במאי 1948) בעת ההכרזה על העצמאות.
כל הנסיונות של משה נובמייסקי, מייסד המפעל
ומנהלו, שפעל להגיע להסדר זמני עם השלטון הירדני, כדי שהמפעל יהיה מקום נייטרלי
וימשיך לתפקד, עד להכרעות הסופיות, עלו בתהו, הן מסיבות פוליטיות פנימיות והן משום
שעל הפרק עמדה ההכרעה בדבר המועד הנכון להכרזה על הקמת המדינה.
משפחת טננבוים השאירה את כל רכושה והונה
במקום, נשארה בחוסר כל והתחילה חיים של פליטות במדינה שזה עתה נולדה. יצחק ניחם את
משפחתו במילים הבאות: אמנם איבדנו את כל
רכושנו, אך זכינו במדינה, מה שווה יותר?
באותו קיץ נולדה איטה הבת השלישית במשפחה, שגדלה על הסיפורים מהמקום.
סיפורה של לאה גולובצקי
לאה גולובצקי תושבת עטרות הגיע לעטרות לאחר
שנישאה לחיים בשנת 1930 ושנתיים מאוחר יותר נולדה להם ילדה בשם גיה. הם התגוררו
במקום והקימו במושב הצעיר משק לתפארת. במהלך מאורעות של שנת 1936 נהרג חיים בעודו
עובד ברפת ונקבר בבית הקברות של המושב. לאחר האירוע לאה חיסלה את המשק ונשארה
להיות מורה בבית הספר במקום. כל תלמידיה זוכרים אותה כמורה מיוחדת במינה.
במהלך שנת תש"ו (1946) הגיע לאה לחופשה
באזור צפון ים המלח ושם פגשה את משפחתה של דרורית. הילדה הקטנה (כבת 4 שנים) כנראה
מאוד הרשימה אותה והיא כתבה עליה שיר המטובל בתיאורי הטבע והנוף מהסביבה.
 |
| שיר לאה גולוביצקי | באדיבות: דרורית נויגבורן |
השיר של לאה – לדרורה
הדרורה
זוג עיניה – להט אש
על מצחה – תלתל עקש
זהוי דרורה הקטנה
ילדת חמד בשכונה.
העינים שואלות,
הן דורושות וחוקרות
הכל לדעת
הן רוצות.
שם כוכב בשמי שמים
איזה דג שורץ במים
וצפור בעלת כנף
המנתרת על
ענף
הנה נגה פה מקרין
שביל החלב שם מלבין
ובאור כתום מאדים
מתבלט בין כוכבים
ובסבך של העצים
מושכות עינה הציפורים
הנה שם דרורה פרחה
חמריה נענעה זנבה
ופשוש ארוך זנב
חיש הגיח מענף
ובולבול שחור פנים
השמיע ציוצו הנעים
הכל מושך תשומת לבה
של דרורה החמודה,
הכל לדעת להבין
להכיר להבחין
דרורה, דרורה הערה
הצומח לכסף חי
היי שלום להתראות
שלום, שלום, כה לחי!
על השיר וגבו
שם השיר דרורה קושר בין הילדה דרורית לנקבת
ציפור דרור שיוזכר בהמשך.
השיר בנוי משמונה בתים בני ארבע שורות כל אחד
וכל בית מחורז.
השיר פותח בתיאורה של דרורה כילדת חמד שעיניה
להט אש ועל מצחה תלתל עיקש והיא ילדה קטנה שגרה בשכונה. דרורה על פי השיר ילדה מתעניינת שבוחנת את הכל
מתוך מטרה להבין את המתרחש סביב. דבר שקלט את עינה של לאה. תוך כדי סיפורה של
דרורה היא גם מטבלת את התיאור בנוף ביום ובלילה הקשורים בתחומי העניין של דרורה.
גם עולם החי במים וגם גרמי שמים. מעולם בעלי הכנף היא מזכירה את הציפורים המתלווים
למשכנו של האדם באזור המדברי שהיה בצפון ים המלח: דרור, פשוש, חמריה, בולבול.
ההבחנה בפרטים הללו בודאי מעידה על הכרותה המעמיקה של לאה עם העולם הסובב את
היישוב והשכלתה הרחבה הניכרת בשירה וכתיבתה בכלל.
בגב הדף לאה כתבה
לדרורה
מלאה
לאה גולובצקי
עטרות
דואר ירושלים
אוטו 17 מתנובה המרכזית
 |
| שיר לאה גולוביצקי | באדיבות: דרורית נויגבורן |
שורות אלה מזהות את הכותבת וכן את מקום מגוריה
וכן את דרך ההגעה למושב עם אוטובוס מס' 17 שהיה האוטובוס היחיד שהגיע למושב באותם
הימים עם נהגו המפורסם יענקל גולדברגר שהסיע גם נוסעים וגם את התוצרת החקלאית
לירושלים.
השיר של לאה, הפינוי והגורל המשותף של היישובים
הדף עליו היה כתוב השיר שקיבלה דרורית שהוזכר
כאן היה בין הדברים המועטים שהמשפחה לקחה עימה. כאמור, הפינוי נעשה בחופזה וללא
ידיעה מתי ואים יחזרו ליישוב. בשעת הפינוי נלקחו הדברים הבסיסים ביותר וחלק גדול
של הרכוש ומדברי הערך נשארו במקום. מסיבה בלתי ברורה לדרורית החליטה אמא רחל לקחת
עימה בין הדברים הבודדים גם את המכתב של לאה גולובצקי. כנראה שהאם הרגישה קשר
מיוחד למכתב ובזכות זאת אנחנו יכולים להציג כיום את הדברים הקושרים את היישוב
בצפון ים המלח עם המושב עטרות. דמותה של מורה ומשוררת מעטרות עם משפחה שהתגוררה
בצפון ים המלח שבסופו של דבר גורלם של שתי היישובים היה דומה. שניהם נעזבו עם הקמת
המדינה, נהרסו עד ליסוד ותושביהם לא שבו לבנותם מחדש לאחר השיבה למקום 19 שנה יותר
מאוחר בשנת 1967.
הנה כי כן, שיר בן עמוד אחד המחבר סיפור של
שתי משפחות המתיישבות בשני מקומות מבודדים בתחום ארץ בנימין אחד בהר ושני במדבר,
התיישבות חקלאית ההררית ושכונת עובדים במפעל בבקעה בשניהם נזכרים 70 שנה לאחר
פינויים.
תודות
לדרורית נויגבורן ששיתפה אותי בסיפור השיר
שקיבלה מלאה גולובצקי וגם עברה על הרשימה ועידכנה בדברים חשובים.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 28 בספטמבר 2017
תגובות
הוסף רשומת תגובה