זוכרים את חטיבת עציוני
לקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל שיצוין בשבוע הבא נזכיר כאן
את חטיבת 'עציוני' על שלושת גדודיה ודרכי הנצחתם. 'עציוני' הייתה החטיבה שהוקמה
במלחמת העצמאות ולחמה עם שלושת גדודיה בירושלים וסביבתה. משום כך ניתן להם השם
חטיבת 'עציוני'. במהלך חודש מרץ 1948 ניתנו לגדודים שמות שאפיינו את אזור לחימתם
עם זיכה למורשת והמקורות.
הגדוד הראשון נקרא 'גדוד מוריה' שהוא אחד משמותיה של ירושלים.
הגדוד השני נקרא 'גדוד מכמש' על שם נחל מכמש והקרב המפורסם שהתרחש בו נגד הפלשתים
ונזכר בספר שמואל א, יג-יד. והגדוד השלישי הנקרא 'גדוד בית חורון', על שם הישוב
והמעלה החשובים מימי המקרא.
חיילי גדודים אלה נלחמו בירושלים על הדרכים וסביבות היישובים
שהיו באזור זה בתש"ח. חלק ממחלקת ההר (הל"ה) היו גם הם מחיילי החטיבה.
לימים גדודים אלה פורקו והשתלבו ביחידות אחרות בצבא. שני גדודים מכמש, מוריה
מונצחים כאן בשכונה ברחוב וכיכר.
לפני שנים בודדות התקבלה החלטה במסגרת הצה"לית לחדש את הגדודים
עם שמותיהם המקוריים שמזכירים את האזור מתקופת המקרא.
הנצחה וזיכרון לחטיבת עציוני וגדוד מוריה
חטיבת עציוני נשכחה משהו בזיכרון הקולקטיבי משום שלא היה מי
שיפרסם את דרכה ותולדותיה. לחטיבה היתה קבוצת לוחמים קטנה בראשותו של ד"ר רומיק
פיין שהנציחה באמצעים דלים את החטיבה החל משנות ה 80 והתבטא בעיקר בכנסים וסיורים
של החברה להגנת הטבע בירושלים "בעקבות לוחמים". בשנת 1994 הוקמה
"עמותת ותיקי גדוד מוריה". ואף יצא ספר המנציח את סיפור הגדוד ולחימתו
באזור בשם: 'מוריה בירושלים בתש"ח', שכתב מאיר אבי זוהר שהיה מפקד בגדוד. לגדוד
מכמש יצא ספר בשם 'גדוד מכמש' שכתב יצחק קופ שהיה חייל בגדוד. לפני ארבע שנים
הוקמה אנדרטה חדשה בדמות שלהבת בוהקת בגן הנמצא בין משכנות שאננים לפסל האריות
שבסמוך לגן הפעמון. באותו הגן החלו לערוך טקס זיכרון לחטיבה ולוחמיה שנפלו. הטקס
מתקיים בסמיכות ליום ירושלים. כחלק מההנצחה קיימים שלטי הסבר לקרבות בסמוך למנזר
סן סימון שבקטמון ובקסטל. בפסגת זאב כיכר בשם גדוד מוריה ורחוב בשם גדוד מכמש.
הנצחה נוספת התקיימה לפני שבועיים בכ"ז באדר ב תשע"ו
(6.4.2016) בו נחנך רחוב בשם 'גדוד מוריה' במבשרת ציון, רחוב המקיף את קניון הראל.
בטקס שהתקיים שנה שעברה בסמוך לשלהבת עציוני, ביום חמישי ג'
סיון (21.5.2015) נשאו דברים שלוש דמויות הקשורות בחטיבה ואת עיקרי דבריהם נביא
כאן, ערב יום הזיכרון תשע"ו.
 |
| חטיבת עציוני - אנדרטת השלהבת - ליד תחנת הרוח - בטקס ההזכרה | צילום: יוסי שפנייר |
דברי
תמר דגן – אחותו של אשר ליפצין מגדוד מוריה
תמר
דגן אחותו של אשר ליפצין אחד מהשישה עשר שנפלו באזור גבעת זאב ומונצח ברחוב השישה
עשר בפסגת זאב מרכז.
אני
תמר ליפצין-דגן, אחותו של אשר ליפצין לוחם בגדוד מוריה רוצה לספר על פעולה בה השתתפו
לוחמי הגדוד לפני 67 שנים ובה נפלו 16 לוחמים ועל הנצחתם.
זה
קרה ב-כ"ג אדר א' תש"ח 4 במרס 1948 כ-10 שבועות טרם ההכרזה של בן-גוריון
על הקמת המדינה 19 לוחמי גדוד מוריה קבלו פקודה
לצאת מעטרות למארב על כביש רמלה – ללטרון כדי
לפגוע באוטובוס ערבי ולשבש את התחבורה הערבית
בתגובה להתנכלויות הערבים לתחבורה היהודית.
הם
שכבו במארב בבוץ ובקור שעות ארוכות וכשהגיע האוטובוס ירו לעברו. היריות הזעיקו את ערביי
הסביבה שהקיפו בהמוניהם את הלוחמים וחסמו את נסיגתם לעטרות והרגו 16 ו-3 הצליחו להימלט
ושנים מהם נמצאים כאן אתנו: עזרא סיטון ויצחק זילברשטיין. השלישי, יצחק גולדברג נפטר
לצערנו פעולה זו נשארה עלומה. כמעט לא דברו עליה. ההורים ביקשו להנציחם אולם לא נענו והרגישו מושלים וכועסים.
רק
כעבור 37 שנים לנפילת ה-16 סייע לי ידיד שלמה הלוי ז"ל שהיה חבר בועדת השמות של
עירית ירושלים להנציח את זכרם בקריאת רחוב על שמם.
לי
ולבן דודי אמנון ליפצין ניתנה הזכות לבחור רחוב מתאים בשכונת פסגת זאב שהייתה אז בהקמה
וקרובה למקום הקרב. בחרנו ברחוב ראשי, סואן, מלא חנויות מוסדות חינוך ושרותי קהילה.
רחוב ה-16
נחנך בטקס מרשים שארגנה עיריית ירושלים ב-1985 כ"ד באדר תשמ"ח ביום
השנה ה-37 לנפילתם . השתתפו בטקס נשיא המדינה
דאז מר חיים הרצוג, ראש העיר מר טדי קולק האלוף עוזי נרקיס חברי ומפקדי גדוד מוריה,
נציגי צהל, משרד הביטחון, משרד השיכון בני משפחות הנופלים וקהל רב.
למרבה
הצער, רוב הורי הנופלים, כבר לא היו בין החיים ולא זכו להשתתף במעמד מכובד ומרגש זה.
הם נפטרו בהרגשה קשה שבניהם לא הונצחו.
מאז
אנו מעלים את זכרם בכל דרך אפשרית, סרטים שהוצגו בטלוויזיה הקהילתית, ובתכניות רדיו
שונות בהן מסופר סיפור ה-16 [...]
השנה
(תשע"ה – 2015) ביום הזיכרון לחללי צהל ספרתי את סיפור ה-16 לחיילים וחיילות שעמדו ליד הקברים ושאלתי את אחד
החיילים מהיכן הוא והוא השיב אני גר ברחוב ה-16
בפסגת זאב. ככל שנרבה להנציחם כן ייזכרו בלבנו ומורשת גבורתם תעבור גם לדורות הבאים.
דברי
דוד גילת – בנו של שמואל גילת (גוטליב) שהיה מפקד פלוגה בגדוד מוריה
אנו עומדים
כאן היום מול שלהבת עציוני,
הלהבה
הגבוהה הזאת שפונה כלפי ירושלים של מעלה ונטועה לתפארת בירושלים של מטה;
כאילו
מבקשת לחבר בין השתיים וליצור את העיר שחוברה לה יחדיו.
השלהבת
הזאת המסמלת עבורנו, עמותת ותיקי חטיבת
ציוני, את הסיפור שלא סופר במשך שנים, ואשר רק בשנים האחרונות רואה אור. הלהבה הזאת,
כמו בשיר על נרות החנוכה, מספרת
סיפורים על
דמים וכישלונות
על תרועות של ניצחונות
על קרבות של דרור
על עבר של
עם
סיפורים על
דור של צעירים עזי רוח
שפעם בליבם
חלום,
חלום שהיה
נצור בליבותיהם של דורות רבים של יהודים
ואותו ביטאו
בכל שנה בסדר פסח -
החלום
להיות בני חורין בירושלים.
סיפורים
על גבורתם של לוחמים שנלחמו בחירוף נפש,
מלחמה קשה
ועקובה מדם
למען
הרעיון
למען החלום
סיפור על
אנשים שהפכו את החלום למציאות -
היא
המציאות בה אנו חיים היום.
אחד הקרבות
הקשים והמכריעים בהגנה על ירושלים היה הקרב על קטמון.
בספרו
"עם כלביא יקום מתאר חיים הרצוג כ"קרב עקשני", את הקרב בו
השתתפו הגדוד הרביעי והחמישי של חטיבת
הראל והגדוד ה- 4 של חטיבת עציוני. על פי תיאורו, "הערבים [ שאף הם הבינו
שמדובר במערכה מכריעה בגורל עתידה של ירושלים], ערכו התקפות נגד נואשות וכולן
נהדפו בהגיע תגבורת מעציוני. יעקב סלמן
תיאר בספר ההגנה את הלחימה שניהל גדוד מוריה על קטמון ועל פריצת הדרך
לשכונת מקור חיים הנצורה, תוך קרבות מבית
לבית, עם עשרות רבות של פצועים והרוגים. את הלך רוחם של הלוחמים היטיב לבטא אליהו
סלע, המוכר בשם 'רעננה': "אותה שעה ידענו היטב שנסיגה ממקום זה פירושה
שירושלים לא תהיה עברית! " (הגנה בירושלים, עמ' 155).
אבי, שמואל
גילת (גוטליב) ז"ל, היה מ"פ בגדוד מוריה, והיה בין הפצועים בקרב על סן
סימון (בסן סימון שימש עדיין כמפקד מחלקה).
כמו הקרב
על קטמון היו קרבות גבורה על כל צעד ושעל ברחובות, שאנו צועדים בהם היום מבלי דעת.
לא ניתן להפריז בחשיבות תרומתם של לוחמי חטיבת עציוני לתקומתה של המדינה ושל
ירושלים, ועלינו להוקירם ולספר עלילותיהם [...].
איתנו עדין אחרוני
הלוחמים מתש"ח יש לנצל את הרגע האחרון הזה כדי לחזק את הסיפור והמורשת של
המלחמה שהשאירה את ירושלים המערבית בידנו ואותה יכולנו לאחד עם חלקי העיר שנשארו
בריבונות ירדנית במלחמת ששת הימים. ערב חג השבועות תשע"ה (2015–05–21).
דברי אל"מ אילן דיקשטיין
מח"ט עציוני כיום
משפחות יקרות, מפקדי הגדודים, קציני
ונגדי החטיבה בסדיר ובמילואים וחברי עמותת עציוני, מכובדיי כולם.
זוהי השנה השלישית בה אנו מקיימים את
טקס ההתייחדות החטיבתי במתכונת זו. מתכונת הכוללת שילוב בין העמקת ההיכרות עם
מורשת החטיבה לבין הנצחת זכר הנופלים [...].
במעמד זה ברצוני לקרוא בפניכם חלק
מפקודת יום שנכתבה על ידי "שמריהו", מפקד פלוגה א' של גדוד מוריה לאחר
הקרב בו נפלה שיירת הל"ה.
"האויב בחר בירושלים כמטרה ראשונה
להתקפה על היישוב העברי. האויב התעקש להכות את העם העברי בליבו. מגיני ירושלים
נערכו להגנה.
הדפתם התקפות מרצחים. התוקפים לא השיגו
את מטרתם. ירושלים מוגנת ואיתנה. פגעתם בקיני המרצחים, הכיתם את האויב מכות
אנושות. הינכם מגינים בכוח על העיר העתיקה. הינכם עומדים דום על משמר התחבורה
העברית בדרכים. ביצעתם עונשים קשים לאויב – בבית צפאפא, בשייח' ג'ראח ובמרכזים
האחרים. ההתקפה נכשלה ונהדפה בכוח ובגבורה ששברה את רוחם של התוקפים והרבה חלליהם.
תפקידכם קשה ואחראי. העיר גדולה, מפוזרת ומעורבת. האויב שוכן בשכונות ובמארב.
השלטון מפריע ועוין, עורך חיפושים ומחרים נשקנו – אלו בעיות קשות אשר גם צבא הנשען
על המדינה היה מתקשה בפתרונן.
עמדתם ויכולתם, כבוד לכם ולאומה.
פקודה זו נישאת אליכם ביום בו תחלקו את
הכבוד האחרון לחבריכם אשר חשו לעזרת גוש עציון הנתקף. הם נתקלים בדרכם הקשה במארב
שהזעיקו המונים. הם עמדו בקרב בגבורה ונפלו בקרב. דמם ייפקד!
אחים – האבל והכאב מהולים בחרון. נכבוש
הכאב ונחשלוֹ בכוח איתנים ונגונן מפעלנו ועצמאותנו".
פקודת יום זו ממחישה את הדבקות במשימה
שאפיינה את לוחמי ומפקדי החטיבה בתש"ח ואת האופן שבו עמדו במשימתם על אף
הקשיים והאבידות. זו השנה החמישית שאנו נושאים את שמה של חטיבת עציוני ההיסטורית,
בצניעות בענווה ובכבוד רב למורשת לוחמי התקומה האמיצים אשר לחמו בעוז ובהקרבה
לביסוס עצמאותנו בעיר ירושלים ובסביבתה.
עבורנו, טקס זה הינו מעמד מיוחד, המאפשר
לנו להעלות על נס ולהנציח את חייהם ופועלם של הנופלים, על מנת להזכיר לנו את
מחויבותנו להיות ראויים לזכרם [...]. החטיבה ממשיכה לבנות את כוחה ולהתכונן ליום
פקודה, תוך נאמנות למורשת עציוני.
יהיה זכר הנופלים ברוך.
הנה כי כן, חטיבה נשכחת משהו שעשתה רבות
באזור בתקופת מלחמת העצמאות הולכת ומתפרסמת בפעילויות הנצחה, אנדרטאות ושלטי הסבר
במקומות הקרב שיזכרו לדורות הבאים את שעשו למעננו לוחמים מסורים בימי הקמת המדינה.
תודות
לד"ר רומיק פיין, לאל"מ אילן
דיקשטיין, עו"ד דוד גילת ותמר דגן שהעבירו לי את הטקסטים אותם הקריאו בטקס
הזיכרון לחטיבת עציוני בשנת תשע"ה.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 4 במאי 2016
תגובות
הוסף רשומת תגובה