הגירה ומהגרים – סיפורי הגירה לארץ ישראל עם הקשר לאזור פסגת זאב

הגירה מוגדרת כמעבר של אדם מארץ אחת לארץ אחרת על מנת להשתקע (מילון אבן שושן).

כולנו במעגלי המשפחה הרחבים שלנו מי בעבר הרחוק ומי בעבר הקרוב יותר חווינו הגירה. בפסגת זאב גרים אחוזים רבים של תושבים שהיגרו לכאן ממש בשנים האחרונות.

בימים אלה כל אמצעי התקשורת עוסקים בהדגשה רבה בהגירת מהגרים מצפון אפריקה ומסוריה לעבר אירופה. מבלי להיכנס לדיון בסוגיה  איזה סוג של מהגרים קיימים כיום מהגרי עבודה או מהגרי מלחמה וכל המשתמע מכך נרצה לתת כאן סקירה תמציתית של הנושא בדוגמאות בודדות מהעבר הרחוק ולציין את נושא ההגירה לארץ במהלך השנים שבין מלחמת העולם השניה והקמת המדינה הקשורים באזור שלנו.

תופעת ההגירה היא עתיקת יומין – תקופת האבות

 תופעת ההגירה ידועה בכל העולם בכל התקופות. אנשים היגרו מתוך רצון לחפש מקום מגורים טוב יותר, מתוך מטרה לחפש פרנסה טובה יותר, או להתחבר למורשת ולמשפחה. מבחינים בין הגירה פנים ארצית להגירה בין לאומית. אנחנו נייחס כאן להגירה בין לאומית.

אם להסתכל על התופעה הקשורה בעולם היהודי הרי שהמהגר הראשון היה אברהם אבינו שצווה על ידי הבורא ללכת מאור (בעירק של היום) לארץ כנען דרך חרן: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ...וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן, וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן" (בראשית יב א-ה).

ארץ כנען ידועה היתה בבצורות התכופות שבה ולכן כשפרצה שנת בצורות תושבים היגרו לחפש מזון זו הייתה אחת הסיבות של אבותינו בירדם מצרימה לגור (הגירה) ולעבור שם את שנת הבצורת: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית יב י).

הגירה לארץ ישראל בתקופת ההתנחלות

הגירה נוספת לארץ היתה בתחילת תקופת ההתנחלות (במאה הי"ב לפני הספירה). בני ישראל לאחר יציאת מצרים נידודים של 40 בעיקבות שיעבוד ועבודה קשה שממנה בני ישראל ביקשו להימלט והם עשו את דרכם במדבר והגיעו בסופו של דבר לארץ כנען:  "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ, לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט ד-ה).

עם נוסף שהיגר לאזור כשבני ישראל נכנסו לארץ. היו הפלשתים הם היו חלק מגויי הים. ההגירה נעשתה מאזור יוון של היום לכיוון מצרים וארץ כנען דרך הים והיבשה. הם התיישבו לאורך החוף בכמה ערים. על פי ציורי קיר מאותה תקופה אנו יודעים שהם הגיעו ארצה עם משפחותיהם והתכוונו להשתקע כאן. הממצא החומרי ששרד מהם מעיד על התיישבותם בערי החוף. להגירה זו יש מספר לא קטן של איזכורים במקרא מהם נציין את האיזכור מספר עמוס: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר" (עמוס ט ז). ההגירה הנזכרת כאן היא של עם ישראל ממצרים והפלשתים מכפתור, האי כריתים של היום.

כמובן שהיו עמים נוספים אך נסתפק באיזכורים אלה שמראים את תופעת ההגירה בתקופת המקרא.

הגירה לארץ ערב הקמת המדינה

הגירה משמעותית לארץ התרחשה בימים שלפני הקמת המדינה. זו קשורה כמובן בסיום מלחמת העולם השניה בזמן שהצורר הנאצי רדף את היהודים שנמלטו לכל עבר. גם כאן היריעה רחבה ביותר. נזכיר רק שלפני כחודש הזכרנו את משה קראוס שעל שמו רחוב חדש בשכונה הקשור באירגון קבוצות עולים מהונגריה והצלתם מידי הגרמנים. חלק מאותם ניצולים עשו את דרכם לארץ בצורה זו או אחרת.

זוועות אירופה גרמו להגירת יהודים לתפוצות שונות נזכיר כאן את ההגירה מאיטליה לישראל.

סיפורו של שבתי לוזינסקי מהמושב עטרות באירגון ההגירה היהודית מאיטליה לארץ (1946-7)

כשהגיעו הידיעות על הזוועה הנוראה באירופה היה שבתי כבן 50, באותם הימים עבד בהנהלת 'המשביר המרכזי' בירושלים, הוא החליט לעזוב את משפחתו, משקו, ביתו, ומקום עבודתו, להתנדב לצאת לשליחות באיטליה לעזור לארגן את עליית פליטי השואה לישראל.

לקראת השליחות הוא השתתף בסמינר לשליחים (בחודש אדר תש"ה [פברואר 1945]) שם הכיר את דרכי העבודה בשליחות, את חבריו האחרים לפעילות ושם גם הציג את דעתו הנחרצת בעניין היציאה לשליחות בשעה זו כבעל משפחה ומשק בשעה קשה זו:

"[...]מה ערך למשק אחד בזמן שהעם נתון בצרה? במה נוכל לגמול בעד הנס שקרה לנו, שהיד הטמאה של הנאצים לא פגעה בנו, אם לא בהתגייסות להצלה? ואשר למשק, אשרי שזכיתי שיש לי שני בנים ובת נשואה, הם יעבדו בו[...]". (שבתי לוזינסקי תרנ"ו-כ"ז בטבת, תש"ז, תל אביב תש"ז, עמ 5).

הוא יצא מהארץ בסתר בשם בדוי "שמעון מרוצ'נר". באוקטובר 1945.

בין הדברים שעסק בארגונם במחנות היה גיבוש חברת הילדים, פעילות של ועדות שונות במחנות: ניקיון, תזמורת, מקהלה, משחקים, תחרויות ספורטיביות, חדר אוכל ועוד.

בעידכונים ששלח למשפחתו ולאיגוד המושבים מאיטליה הוא סיפר (במכתב מכ"ה בכסלו תש"ו) שהוא מרכז את כל ענייני "העובד" באיטליה ורצונו לתת להם הכשרה ראויה וטובה על מנת שיגיעו לארץ יוכלו מיד להתאקלם ולעבוד בה: "[...]תפקידנו להפוך כל פליט לעולה וכל סתם יהודי לאיש עבודה. התוכנית שלי היא יצירת אירגונים לעבודה חקלאית ולירקנות וטיפול בפרחים; חבורות לעבודה בבנאות, טיח, טפסנות וכו', מקצועות שמורגש בהם מחסור בארץ. פלוגות עבודה בחיצוב אבן ובעיבוד שיש, מקצוע שאף הוא נחוץ לנו בארץ; העסקת האנשים בכל יתר המקצועות כדי שלא יתהלכו בטל, כי הבטלה היא אם כל חטאת[...]".(לוזינסקי, עמ' 75).

 [...]מן ההכרח לקיים קשר חי ובלתי פוסק. אני משתדל להחדיר בין הפליטים את רוח הארץ ולקשור אותם בקשר חי ומעשי עם החיים בה".

באחד ממכתביו הוא ביקש לשלוח עוד שליחים. "[...]העבודה אנו זקוקים לתגבורת כמו אוויר לנשימה. אינני מספיק לעשות את העבודה ועל כן היא על פני השטח, בלי כל אפשרות להעמיק ולהתמסר להכנה רצינית של אנשים לחיי עבודה בארץ, כל זמן שהנני יחיד[...]אני משתדל לרכוש ידידים לענייננו[...]" (לוזינסקי, עמ' 78-77).

בין הפעילויות שבהם היה מעורב באיטליה היה בהברחת עקורים יהודים מהמחנות שבאוסטריה ובגרמניה לאיטליה בדרכים עקלקלות ללא נטילת רשות מהראשויות באיטליה תוך דאגה לצדדים הלוגיסטיים המורכבים ומעבר העקורים בין מחנות שונים עד הגיעם למחנות שבהם הוכשרו לעליה

לארץ.

שבתי לוזינסקי נספה בתאונת דרכים באיטליה בעיצומה של עבודתו, ביום ראשון כ"ז בטבת תש"ז (19.1.1947) בנסיעה בין שתי מחנות של פליטים לפני הפלגתם ארצה.

העברת העולים לארץ והנצחה באוניית מעפילים

כיוון ששבתי עסק בהכשרתם של העולים לארץ ישראל ובהכנתם לעליה דרך הים כחלק מהפעילות הכוללת של הסוכנות וגופים אחרים בפליטי השואה, הוחלט כהערכה על פועלו לציין זאת על ידי החלפת שם אונית מעפילים בשם 'סוזנה' ל'שבתי לוזינסקי'.

הספינה סוזנה נרכשה בשנת 1946 על ידי יהודה ארזי ראש המוסד לעליה ב' במטרה להסיע מעפילים מנמלי איטליה לארץ ישראל.

על הספינה הועלו ב 3.3.1947 655 עולים, כשבצמוד אליה ספינה קטנה נוספת בשם "פייטרו" שעליה היו שאר העולים (בסך הכל 850 איש).

האונייה יצאה לדרך מנמל מטפונטו שבדרום איטליה. כשהגיעו האוניות סמוך לחופי טורקיה, עלו נוסעי "פייטרו" על "שבתי לוזינסקי" והספינה הקטנה שבא על עקבותיה.

אור ליום 12.3.47 הספינה פנתה לעבר נקודת ההורדה סמוך לחוף ניצנים, ובמרחק 120 מטר מהחוף הספינה עלתה על שירטון ומשם החלו להוריד את המעפילים לחוף בשעה חמש לפנות בוקר.

המעפילים הורדו בעזרת חבלים כשאנשי הפלי"ם (פלוגות ימיות) מסייעים להורדה הבטוחה לחוף. כשהספינה התגלתה על ידי משמר החופים הבריטי רבים מן העולים כבר היו מעורבים בין מאות אנשי היישובים הסמוכים, שהוזעקו למקום.

אחד ממקבלי המעפילים בחוף העלה את חוויותיו מספר שבועות לאחר האירוע גם מסיפור ההגעה לחוף וגם על דמותו של שבתי שהונצח בשם הספינה: "עמדה לי הזכות להיות בין מקבלי המעפילים ובין מגישי הסעד והעזרה הראשונה לאחים הנידכאים[...]זכותו של שבתי לוזינסקי בפעליו עמדה לה לאוניה זו אשר נשאה את שמו ברבים. היא סימלה בכל הוד ועוז את עמידתם של הישוב והציונות בשעה זו. קרוב למושב עטרות. בית חייו של שבתי. הצטערתי כי מחמת ריחוק מקום לא היה אתנו אותו בוקר הנוער מעטרות".

בסופו של דבר עצמותיו של שבתי הועלו ארצה והוא נטמן בבית הקברות של עטרות.

שלט הנצחה בתל דן של נתיב ההברחה של ילדי סוריה לארץ ישראל לפני הקמת המדינה
צילום: יוסי שפנייר

סיפורו של משה שעיו ילד מחלב שבסוריה שהיגר ארצה ומצא משפחה אומנת במושב עטרות (1947)

משה שעיו נולד בחלב שבצפון סוריה בשנת 1935 לאב יוסף ולאימו גרציה, בן שלישי מבן שלוש אחיות וחמישה אחים. האב יוסף היה סוחר בדים עמיד המוכר בחוגים רחבים בחלב, אליו היו פונים רבים מהיהודים כדי להיעזר בפניות לגורמי ממשל. האם גרציה היתה עקרת בית וטיפלה בילדים במסירות.

המשפחה התגוררה בשכונת ג'מליה שהיתה נחשבת לשכונה יוקרתית בפאתי חלב. הילדים למדו במוסדות חינוך יהודיים. הבנים בתלמוד תורה והבנות בבית הספר אליאנס. כיוון שקיבלו יסודות ביהדות ועברית, כשעשו את דרכם לארץ הכירו את השפה מתוך התפילות והלימוד בתלמוד תורה.

פרידה מהמשפחה והדרך לארץ ישראל

במהלך שנת 1945 הגיעו שליחי הסוכנות היהודית והמוסד לבית משפחת שעיו ושיכנעו את הורים לשלוח את הילדים לארץ ישראל.

את דרכו לארץ החל משה בהיותו בן 10 כשעזב את ביתו בחלב עם אברהם אחיו הצעיר ממנו. באחד מימי חודש אפריל בשנת 1945 נאמר לילדים שמתאספים במרכז העיר מתוך כוונה לצאת לטיול של כמה ימים. סה"כ התאספו "לסיור" כ 40-30 ילדים. הם ארזו ציוד בסיסי לשהות של פרק זמן קצר בטיול. הפרדה מההורים גרציה ויוסף היתה קשה. אמא גרציה התנגדה לכל המהלך אך בהשפעת האב בדלית ברירה הסכימה. הוא טען שברגע שהילדים יהיו בארץ ישראל להם יהיה בהמשך קל יותר לעלות.

בשעת הפרידה אמרה גרציה למשה שעליו להישמר בדרך ובעיקר לשים לב ולהיזהר מהים. הזהרה זו היתה משמעותית כיוון שמשה ואחיו מעולם לא ראו ים בהיותם תושבי חלב שבצפון סוריה.

יוסף האב, ליוה אותם לדמשק ומשם ללבנון. בלבנון נפרד האב מבניו אותם הוא יחזור ויפגוש רק  למעלה מעשרים שנה יותר מאוחר כשיעלה לארץ לאחר מלחמת ששת הימים (1967). את גרציה האם, משה ואברהם לא יפגשו לעולם, כיוון שהיא נפטרה בגיל צעיר (42) במהלך שנת 1952.

לאחר שהות של כמה ימים בלבנון חזרו הילדים לדמשק. בדמשק העמיסו את הילדים על משאית והסיעו אותם דרומה, לילדים נאמר שעליהם לשמור על שתיקה מוחלטת בזמן הנסיעה.

לאחר נסיעה של כמה שעות הם הורדו מהרכב. קבוצת הילדים מצאה את עצמם בשדה פתוח ומשם החלו לצעוד. ההליכה היתה בתנאים קשים, בלילה, לא ברור למשה בדיוק היכן צעדו אבל הוא זוכר שבשלב מסוים אחיו אברהם הצעיר ממנו בשנתיים שצעד לצידו איבד את אחת מנעליו וצעד כשהוא יחף ברגלו האחת. הצעידה נמשכה במשך כל הלילה שבמהלכה הם חצו את הגבול בין סוריה לישראל ועם אור ראשון הגיעו לקיבוץ כפר גלעדי בצפון. בכפר גלעדי הם התקבלו בשמחה רבה, התקלחו, קיבלו ארוחת בוקר והתאוששו מהמסע המפרך.

לאחר פרק זמן קצר יגיעו משה ואחיו למושב עטרות וחיו שם עד לפינויים מהמקום במלחמת העצמאות.

הנה כי כן, כפי שראינו, תופעת ההגירה לארץ וממנה תופעה מוכרת וידועה שנים רבות. במושב עטרות שהיה מצפון לירושלים היו שתי דמויות שבאופן אישי לקחו חלק משמעותי בסיפור ההגירה ערב הקמת המדינה בה היגרו יהודים לארץ. שבתי כמארגן ומרכז מהגרים ומשה מהגר צעיר מסוריה. ההגירה פנים רבות לה כרגע בעיקר סביבנו אך אותה חווינו כעם בעבר ובהווה.

להרחבה

א. שבתי לוזינסקי תרנ"ו-כ"ז בטבת, תש"ז, הוצאת איגוד המושבים, תל אביב תש"ז.

ב. 'זיכרונות משה שעיו, מילדי סוריה בעטרות', בתוך: י' שפנייר, עורי צפון ב', ההתיישבות היהודית מצפון לירושלים עד תש"ח, ירושלים תשע"ד, עמ' 91-84.

___________________________________________________________________

יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 24 בספטמבר 2015