חודשיים אחרונים של ההתיישבות בנווה יעקב - על פי מכתבי משפחת לוי תושבי הכפר
 |
| הרב יצחק לוי | מקור: ארכיון מוסד הרב קוק |
רקע כללי למכתבים
קבוצת מכתבים שכתב הרב יצחק לוי, הרב של נווה
יעקב למשפחתו הגיע לידי מנכדו, אלן גפני. המכתבים נכתבו החל מתאריך י"ג באדר
ב' תש"ח (14.3.1948) ועד האחרון שיש בידינו מ י"ב בסיון תש"ח, בו
בני משפחתו כותבים אליו לבית החולים (19.6.1948).
בתקופה זו של חודשיים קריטיים להתיישבות בכלל ולצפונה של
ירושלים בפרט היה הרב יצחק לוי מאושפז בהדסה הר הצופים. הרב היה בקשר מכתבים עם
בני ביתו. המכתבים ברובם נכתבו על ידיו לבני הבית והם מתייחסים גם כנראה למכתבים
שהגיעו אליו, אך רובם לא הגיעו לידינו. כולם נכתבו בכתב יד בנייר שורות על בלוק
נייר אחד. מהמכתבים עולה דאגה אמתית למתרחש בכפר העברי נווה יעקב. הרב לוי מרגיש
קשר עמוק ליישוב ותושביו וברבים מהמכתבים הוא מבקש למסור דרישות שלום למשפחות
וחברים שונים. הוא מבקש לחלוק רגשות צער ושמחה בהתאם לידיעות שמגיעות אליו.
מהמכתבים ניתן לראות את הדאגה העמוקה שלו למתרחש באזור וענייני הביטחון באופן טבעי
תופסים מקום משמעותי במחשבותיו ובכתיבתו. בהיותו רב היישוב ובעל השכלה תורנית רחבה
הוא מטבל את דבריו במקורות מגוונים מהמקרא, פרשת השבוע, פרשנים ומדרשי חז"ל
ובעניני דיומא הקשורים לתקופה. בכל מכתב הוא מציין בצורה מדוקדקת את שעת הכתיבה.
חשיבותם וייחודם של מכתבים אלה שהם נותנים תמונה מהיימנה של סוף הדרך של ההתיישבות
ומשקפים התלבטויות, מחשבות, והגיגים דבר שאנו לא מכירים ממקורות אחרים.
דעתו של הרב לוי בימים אלה בצד האישי והמשפחתי
היא שהמשפחה צריכה לנהוג בזהירות המתבקשת בנסיעות מנווה יעקב לירושלים ויש חשיבות לחפש
מקום מגורים חלופי בעיר כיוון שהוא אינו חוזה טובות בתקופה הנראית לעין להתיישבות
בנווה יעקב. יחד עם הראיה המפוקחת והראלית שלו לתקופה ואירועיה הוא מחזק את עצמו
ואת בני ביתו בהשקפה היהודית ציונית איתנה: "אחת דבר ה': הארץ ארצנו והמדינה
היהודית מדינתינו קום תקום ועם ישראל חי". את מכתביו הוא חותם בכינוי האבא.
נסקור מספר מכתבים (שהם חלק ממבחר רחב יותר)
על פי סדרם הכרונולוגי. נבקש ללמוד מהם על הייבטים של החיים ביישוב על רקע התקופה
של החודשיים האחרונים לפני עזיבת נווה יעקב
בליל ח' באייר תש"ח (17.5.1949)
 |
| מכתב מהרב לוי בהר הצופים למשפחתו בנווה יעקב - ב' בניסן תש"ח - 11.4.1948 מקור: ארכיון אלן גפני |
שיירת עטרות והכנות לפורים [י"ג אדר ב תש"ח (24.3.1948)]
יצחק לוי מתאר במכתבו זה את הגעתו לבית החולים
הר הצופים לאישפוז. הוא מציין שהוא מגיע בשעה: 13:00 והמתיחות שהיתה קשורה לנסיעה
עברה. הוא מתגעגע לישוב: "ברגעים אלה לבי על הבית נוה יעקב. חלק מהיישוב
הקדוש".
הידיעות שהגיעו אליו
ודאי לא היו רבות מבחינתו זו הייתה השמועה לא ברורה: "ברגע תקפני חולשה לבית למושב כולו, שמועה שהשיירה שלנו בנסעה חזרה
מירושלים נפגעו מאנשינו ג"כ [גם כן] השפיעה הרגשתי לא טוב, בכיתי, השפעת לחץ
הכבד והלב...בכיתי ממש כילד...". (שיירת עטרות יצאה ערב
פורים תש"ח מירושלים לעבר עטרות ונווה יעקב. שיירה שכללה משאית ומשוריין
הגיעה לשועפאט ושם נתקלה במחסומים. השיירה נתקעה ונורתה על ידי ערביי הסביבה. סופו
של האירוע נפלו ארבע עשר מנוסעי השיירה ואחרים נפצעו). "...הרגשתי יותר טוב,
אך המחשבה ניקרת: מה בבית במושב הנסיעות..."
כיון שהוא היה מאושפז בבית החולים ערב חג
הפורים הוא נדרש לענייני פורים. את המגילה הוא שכח בבית כך הוא מציין במכתבו. הוא
גם נידרש לעניין חג הפורים שנחוג בנווה יעקב כעיר פרוזה בי"ד באדר בעוד
בהיותו בהדסה הסמוכה לירושלים הוא חוגג בט"ו. את הפורים הוא כמובן קושר לנווה
יעקב: "בקר י"ד אד"ש [אדר שני] פורים דפרזים – שלנו – נוה יעקב,
ליבי מרגיש שהכל בסדר במושב וכל אנשי קהילתי בראים ושלמים, מלאים עוז מרץ ואמונה,
ומשתעשעים בשמחת הפורים על אף היגון השורר בישוב הקדוש, זוהי גבורת
ישראל...".
בהמשך הוא נידרש לענייני משלוח מנות ומתלבט
כיצד ינהג. הוא בטוח שמכיוון שמשפחתו בנווה יעקב הם בודאי ישלחו מנות גם בשבילו
ויוציאו אותו ידי חובה. בסוף המכתב שלח דרישות שלום לוותיקי היישוב בהם: ברינקר,
פרנקל, רוטשילדים, גולדווסר, ילובסקי...ד"ש לר' טוביה ולבנו וקסלר, לד"ר
אשנר ומשפחתו ולמוזיקאי והמוזקאית סולומון, לפרידמן, לשפנדאו, ליעקב ברינקר ולכל
הבחורים הנוטרים. המלאך הגואל ישמרכם מכל אסון ומכל פגע רע...ברגע האחרון ד"ש
להיימן האב והבן ישמרהו ד'...".
להעביר את הנשים והילדים לירושלים [י"ד אד"ש [אדר שני] תש"ח (25.3.1948)]
המכתב נכתב בימים חמישי-שישי הגעגועים עזים:
"... כל רכוז מחשבותי על השיירה של היום...מי יתן לי כרגע אבר כיונה לעוף
לראותך לראות את הבית לשמוע מה אני מפסיק...". לאור המצב שנראה לו מבית
החולים הוא החלטי שצריך להעביר את הנשים והילדים לירושלים ושהמצב רק ילך ויחמיר:
"...ודעתי בהחלט, להעברת הנשים והילדים. ואתה אברהם, זהירות, להשאר
ג"כ בעיר, הרהיטים לא בפזיזות...כמובן אין לעזוב את המערכה, אולם בשביל
המשפחה שלנו מספיק...לדעתי המצב ילך ויחמיר ביחוד בדרכים ובדרך שלנו...".
יצחק לוי מאיץ בבנו אברהם להישאר בעיר או בכפר ולהימנע עד כמה שניתן מנסיעות עד
לסידור סופי והחלטי. כמו כן הוא מזכיר לו לא לשכוח לומר 'המלאך הגואל'.
יריות נשמעות מכל עבר [י"ז אד"ש [אדר שני] תש"ח (28.3.1948)]
מכתב זה נכתב לאחר שנודע על נפילת אנשי שיירת
עטרות שלושה ימים קודם לכן. בהתאם לכך הוא מתייחס בפרוט רב לאוירה הכללית ולנופלים
שאחד מהם עולה חדש (יעקב גולדווסר), היה בן אחיו של פנחס גולדווסר תושב נווה יעקב
ואיש חינוך בכפר. את המכתב הוא פותח בתיאור המצב בשטח: "מאמש שמענו את
הקונצרטים והתזמורת: פצצות יריות מרגמות, מכיוונים שונים. והבוקר בשש בשבע טראך
טראך, מכיוון האוניברסיטה, הרושם שתזמורת זו יהודית היא...כל מחשבותי אליכם עליכם
מה אצלכם! איך עברה השבת? המצב רוח של המושב, מצב רוחו של המורה גולדווסר? קל
לומר: להתחזק להתאושש וכו' וכו' אבל מאין שואבים הכח והעוז, אחרי שבחורים אנשים
כארזים נופלים בעודם עלומיהם, הי"ד. אבל עד למתי? איפה יהיה הנקמה?! אל נקמות
ה! הבט משמים וראה שלח חציך ותהומם".
בהמשך המכתב הוא דן בנושא של הכאב הפרטי לעומת
הכאב הציבורי: "מרגיש שהכאב של הישוב הוא פי מאה מהכאב הפרטי, אין אנו חיים
בתקופה של פרטיות, אין בפרט אלא מה שבכלל". כמובן שיש צורך להעמיד חיילים
מאומנים וטובים כנגד כל הראות העולות, זו דעתו לוי אותה הוא מדגיש במכתב.
ההסתכלות הרחבה לעתיד בו יהיה טוב יותר עולה
משורות רבות של כתיבתו. יבוא יום בו אויבנו יכירו בנו אך עד אז נאלץ להלחם:
"סכ"ס [סוף כל סוף] נגיע אל החוף ואל השעה שיגור זאב עם כבש וכתתו
חרבותם לאתים! זוהי האמונה והיעוד שלנו, אבל אם טרם הכירו בזאת הגויים זולתנו,
עלינו להשיב שערה ולהפוך את האתים לחרבות, למרגמות, לרובים, אקדחים...". את
המכתב הוא חותם במילות עידוד: "אפילו חרב חדה מונחת על הצוואר אין להתייאש,
ולא נתייאש התאוששנו ונתאושש...".
לדאוג להעברת המשפחות לירושלים [י"ח אד"ש תש"ח (29.3.1948)]
מכתב נפתח בעידוד שברקע עדיין נזכרים הנופלים
בשיירת עטרות. "מי יתן והנשמות של בחורינו וארזי עולם יקומו במהרה
לתחיה...". המכתב פותח בתיאור המצב שאינו קל ושהנסיעות מסוכנות בהחלט. המכתב
מיועד בעיקר לבנו אברהם עם הנחיות ברורות לדאוג למשפחה. "לפי מצבי ומצבך
ביחד אנו מוכרחים להיות בעיר. על הרכוש כל מה שאפשר לדאוג ולהועיל טוב, אבל לא
בשביל הרכוש נסכן נפשות. אם יאמרו לך שאתה תשאר שמה בכפר. זה בלתי אפשרי...".
העניין ברור צריך לפעול להעברת המשפחות לירושלים עם הרכוש אבל אם זה לא יסתדר
כמובן שהנפשות קודמות. הלחץ הכלכלי אינו פשוט וכך גם הרב יצחק מעמיד את הדברים
בפני אברהם בנו ומציין שאם ביישוב ידאגו כלכלית יש מקום לשקול להישאר: "דעתי,
אם יתנו לנו כדי קיומנו בכפר אין אנו צריכים להיות מוכנים לעזוב, אבל במצב שכזה זה
בלתי אפשרי, עליכם גם זאת להסביר כי אנו שתי משפחות אתה מבין".
בסוף המכתב בנ"ב בכוחות אחרונים מחולשת
מחלתו, הרב לוי מבקש משמואל ומאברהם בניו לפנות לרבנים הראשיים לקבלת עזרה. כאחד
שמכיר אותם הייטב מתחום עיסוקו הוא מקווה שיעזרו במידת האפשר: "תעלו להרב
הראשי עוזיאל, ולהרב פרנק ותמסרו ד"ש ממני מהדסה, ושמה המה יעשו צעדים
הדרושים בנוגע לסידרנו אנו ולסידור שאר התושבים".
געגועי אשה בנווה יעקב לבעלה בירושלים [5.4.1948 כ"ה באדר ב
תש"ח]
במכתב זה כותבת עליזה אשתו של אברהם (כלתו של
הרב לוי) מכתב ממנו עולים געגועים עזים לבעלה אברהם שאותו לא ראתה כשלושה שבועות.
היא נמצאת בנווה יעקב והוא בירושלים. "תאר לך, מנותקים לגמרי מהעיר ובפרט ממך
אוויצר שלי. לבד להיות תאר לך את לבי כמה שכואב. 17 ימים רחוקים אחד מהשני בלי מצב
רוח. מי יודע אימתי נוכל להתראות? אצלנו בכפר ממש אין מה לאכול...." כדי לנסות
ליצור קשר עם ירושלים עליזה ניגשה לאיש הקשר אברהם גת (גוטשטיין) שישב במשמרת על
גג בית הכנסת ומשם היה לו קשר עם ירושלים, וביקשה ממנו להעביר הודעה לירושלים
במכשיר ההליוגרף (מכשיר איתות בעזרת קרני השמש) "אני ביקשתי מאוד לגוטשטיין
שישאל באיתות עליך, מסרתי את הכתובת; למרות שאסור יקבל נזיפה חמורה מלאו את בקשתי
אחרת הייתי משתגעת ממש".
בהמשך המכתב מסתבר שעליזה וכנראה גם משפחות
אחרות ממתינות עם החפצים לתזוזה לירושלים מה שלא התאפשר. "תאר לך כבר שבועיים
שארזתי את הדברים שלי לנסוע העירה, מכיון שבאה פקודה לשלוח את הנשים ואת הילדים
העירה..." בשוליי המכתב היא מצינת את העובדה שנשמעות יריות כל הזמן בסביבה.
הנה כי כן, מהמכתבים אנחנו נחשפים בפעם
הראשונה לרחשי לב של תושבים שחיו בנווה יעקב בתקופה קשה זו של חודשיים אחרונים
במקום. התיאורים מלווים בהתלבטויות לא קלות מה לעשות בהסתכלות הציבורית כרב היישוב
של הרב לוי ועם ההתלבטות לדאגה האמיתית למשפחה כשהוא עצמו נמצא לא רחוק, בבית
החולים בהר הצופים אך מנותק לגמרי מהמשפחה ועם תקשורת מאוד מוגבלת המקשה לקבל
תמונה מהיימנה. יחד עם הקושי הגופני הפיזי והקושי הנפשי שהוא חווה הוא משאיר הרבה
מקום לתקווה מתוך אמונה בבורא עולם שיביא את הגאולה ועזרה במהרה.
תודות
תודתי העמוקה לנכדו של
הרב יצחק לוי, אלן גפני, שהעביר לידי את המכתבים של סבו מהם עולה תמונה של תקופה
לא קלה בצפון ירושלים בחודשיים האחרונים של המקום.
כמו כן תודה לדניאל
רובינוף מהארכיון של הציונות הדתית במוסד הרב קוק על עזרה בחיפוש חומרים הקשורים
לרב לוי.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 24 באוגוסט 2016
תגובות
הוסף רשומת תגובה