עורי צפון ב' - ההתיישבות היהודית מצפון לירושלים עד תש"ח, פרקי יומן, זיכרונות ומחקר
בימים אלה ראה אור הספר שערכתי, עורי
צפון ב', בהוצאת שערים לחקר ירושלים. בספר שלל מאמרים הקשורים להתיישבות היהודית
מצפון לירושלים. חלק מהחומר ראה אור כאן בעיתון בשנים עברו מתוך מטרה לחשוף את
התושבים לפרשיות שהתרחשו כאן באזור לפני הקמת המדינה.
 |
| עטיפת הספר עורי צפון ב' |
מפעל המשך לעורי
צפון א'
ספר זה הוא המשכו של עורי צפון חלק א',
שראה אור בשנת תשס"ט (2009). לאחר שהתפרסם הספר הראשון חשבתי שרוב החומר שהיה
מצוי תחת ידי ראה אור. במרוצת השנים שחלפו, תוך חשיפת הנושא לקהל הרחב בהרצאות
ובסיורים בשטח, בנבירה בארכיונים, בשיחות רבות שניהלתי עם אנשים שהיו במקום
בצעירותם או עם קרובי משפחה של אנשים שהתגוררו באזור, התברר שהיו מקורות מידע
נוספים שכללו יומנים, מחברות, זיכרונות ותמונות נשכחות שלא ידעתי עליהם קודם. חלק
מהאנשים שעמם נפגשתי היו צעירים שהתגוררו מצפון לעיר וכיום הם חשים חובה לספר
ולהעביר את המידע לדורות הבאים.
עם חלוף הזמן התברר שהצטברו מספיק
חומרים חדשים כדי לצרפם לספר נוסף.
מטרת ספר זה, כמו גם קודמו, להאיר
ולפרסם ברבים חלק מהפרשיות העלומות שהתרחשו מצפון לירושלים במשך כ־40 שנה, מראשית
המאה העשרים ועד הקמת המדינה.
שערי הספר
בספר שישה שערים. השער הראשון פותח
צוהר לאזור כפי שנראה בתחילת הדרך בראשית המאה העשרים, מתוך רשמים של נוסעים
ומטיילים. השער השני מלקט זיכרונות, מקורות ויומנים שנכתבו על ידי אנשי עטרות.
השער השלישי עוסק בענייני הכפר העברי נווה יעקב מתוך מבטם של בני משפחה וחברים
ששהו בנווה יעקב באותם הימים. השער הרביעי עוסק בממצאי תרבות קטנים הקשורים
בהתיישבות: בדגל, בכד חלב ובשקית הקשורה בהצנחת הספקה לעטרות. השער החמישי מקבץ
בתוכו שלושה מחקרים העוסקים בתרבות החומרית של היישובים, במחצבה ובייצור החלב,
שהיו מקורות קיום בסיסיים של היישוב וכן בענייני חינוך במקום. השער השישי החותם את
הספר, עוסק בפעילות ההנצחה באזור. החומר הוא לעיתים בעל גוון שונה ולא תמיד אחיד,
זאת משום שהיה רצון לשמור על רוח הדברים
של הכותבים, למרות שזהו הקובץ השני של
מחקרי צפון ירושלים וההתיישבות בה, אין ספק שהמידע לא שלם ושיש עדיין מקורות
שנעלמו מעניינו.
כדי לתת טעימה מהעושר הרב של המקורות
נביא בתמצית כמה סיפורים קצרים המופעים בספר.
הדגל הירדני
ממגדל הפיקוח בשדה התעופה של עטרות
שמוליק שנידוביץ
(בן המושב
עטרות)
בשנת תשכ"ז (1967), השנה שבה פרצה
מלחמת ששת הימים, משפחת פטר, הכוללת את אחותי רוחמה ובעלה פנחס, התגוררה בחיפה.
הבעל פנחס התגייס למילואים ושירת בחיל האוויר כחובש מוטס.
כשפרצה המלחמה פטר שירת במילואים באזור
הדרום. למחרת שחרור עטרות, ביום השלישי למלחמה, יחידתו של פטר הוקפצה עם המטוס שבו
שימש חובש לשדה התעופה של עטרות.
כשנחתו בעטרות הוא הסתובב לבחון את
המקום ועלה למגדל הפיקוח.
זמן קצר לאחר מכן פנחס התקשר לאשתו
רוחמה ובישר לה היכן הוא נמצא. ההתרגשות הייתה רבה מאוד כיוון שמשפחתה של רוחמה
(משפחת שנידוביץ) התגוררה בעטרות עד לפינוי המקום במלחמת העצמאות.
עם קבלת הידיעה מיהרה רוחמה לירושלים
בשביל לנסות להגיע ולראות כיצד נראה המקום. פנחס במסגרת תפקידו נסע בקומנדקר
לירושלים כדי להביא ציוד רפואי ותרופות למטוס שבו שירת. בדרכו חזרה לקח עמו את
רוחמה והביא אותה לעטרות ולשדה התעופה.
כשהגיעו לעטרות ההתרגשות כמובן הייתה
רבה. הוא עלה עם רוחמה למגדל הפיקוח והראה לה בגאווה דגל ירדני שעד לא מזמן התנופף
על התורן במגדל הפיקוח שליד בית הנתיבות. הוא עצמו הורידו משם כדי שישמש מזכרת
לדורות הבאים.
רוחמה היא האישה הראשונה ממפוני עטרות
בכלל ומבנות עטרות בפרט שחזרה למקום לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים.
מאז ועד היום הדגל מצוי באחסון אצלם
בבית.
הדגל והסיפור סביבו הוצגו לראשונה
במסגרת כנס על ההתיישבות מצפון לירושלים בקיץ תשע"א.
משפחת פטר תמסור את הדגל למשמרת ברגע
שיהיה מקום נאות להציג אותו לציבור הרחב.
 |
| הדגל הירדני משדה התעופה עטרות | באדיבות: שמוליק שנידוביץ (בן המושב עטרות) |
השקית האבודה
רותי דנון (בת המושב עטרות)
לזיכרה של בת עטרות חברת מושב בני
עטרות
זמירה בקמן (אולשה) (1928- 2011 )
בפרוץ מלחמת העצמאות (החל ב־30 בנובמבר
1947, יום לאחר הכרזת האו"ם) הלך והחמיר מצב הביטחון בעטרות. החלו התנכלויות
בדרך לעטרות וממנה. הנסיעה לירושלים הוגבלה למינימום הכרחי, ומחודש מרץ 1948 נותקה
עטרות לחלוטין. הערבים אשר "ישבו" על הדרך עטרות-ירושלים שמו מחסומים
ואין יוצא ואין בא.
עטרות הנצורה שיוועה לעזרה בציוד,
בתחמושת, בנשק ובמזון (לחם, מוצרי יסוד ומזון).
נעשו ניסיונות לסייע ליישוב הנצור גם
באמצעות "שירות האוויר" של ההגנה בהצנחה מאווירונים קלים. האווירונים
חגו מעל היישוב וזרקו את המטען (ארוז בשקים) לעבר מטרה מסומנת. הדיוק היה לקוי
והמטען התפזר בשטח. רק חלקו הגיע לידי אנשינו אשר נאלצו להסתכן ולזחול קרוב לשטחי
האויב ולמסלול האווירונים (שהיה ביד הצבא הבריטי) בשביל לאסוף את הפריטים.
זמירה בקמן, נערה בת 20 באותם הימים,
הייתה בין מגיני עטרות. היא סיפרה כי בשלב ראשון נזרקה שקית פשוטה בגודל 10X15 ס"מ עשויה בד
כותנה ועליה שני סרטים אדומים ונסגרה על ידי שרוך מושחל. בצמוד לשקית היה מוצמד
פתק ועליו הוראות הטייסים לביצוע ההצנחה. היה עליהם לפרוס שני סדינים לבנים
ולהניחם בצורת צלב במרכז היישוב ליד מגדל בית הספר. כמו כן היו הוראות לפעילות
בהתאם לסיבובי האווירון. בהמשך הושלכו השקים ובהם המטען היקר.
שלטונות הצבא הבריטי אסרו את הפעילות ולפיכך
נעשתה ההצנחה בלילה עם חשכה.
בשנות החמישים הוקם בפתח תקווה בבית
"יד לבנים", מוזיאון. מקימו ד"ר ברוך אורן שמע את סיפור השקית ועמל
קשות לשכנע את זמירה למוסרה לידיו בציינו את חשיבות המוצג למוזיאון והיא ניאותה
להיפרד ממנה. היא אף ביקרה במקום עם ילדיה וראתה את השקית מוצגת בצירוף סיפורה.
לדבריה גם שולבה בתכנית חינוכית לילדים שהופעלה במוזיאון.
בשנת היובל למדינה, משהוקמה עמותת
"מורשת עטרות", חשבנו כי מקומה של השקית בבני עטרות ויש להשיבה הביתה.
פנינו להנהלת המוזיאון בבקשה לקבלה
ולאחר סדרת התכתבויות שלא נשאה פרי, התברר כי אבדו עקבותיה של השקית עקב שיפוץ
שנעשה במוזיאון...
השקית הפשוטה "כמו קדושה"
בשל מסלול הקרבות והנדודים של משפחות עטרות, אבדה לצערנו, בשל טיפול לא אחראי של
צוות מוזיאון יד לבנים בפתח תקווה.
חידוש ההנצחה
בעטרות ובנווה יעקב (תשע"א-2011)
רותי דנון
לאחר נפילת עטרות ביד האויב
בתש"ח, נותר בית העלמין של היישוב.
השלטון הירדני הרס את בתי היישוב ואת
בית העלמין כדי להגדיל את שדה התעופה המנדטורי שנותר במקום, ודחק בדחפור את שרידי
הנפטרים, שמונה־עשר קברים ובהם חמשת חללי מאורעות 1936- 1939, לפינה בשולי מסלול
התעופה.
לאחר מלחמת ששת הימים אותר המקום על
ידי בני המושב מיכה לוז ויוסף גולדברגר וקודש על ידי הרב גורן כקבר אחים והונחה
מצבה עם שמות הנפטרים.
בכ"ג באייר תשע"א
(27.5.2011) התקיים בשדה התעופה בעטרות, בהשתתפות רבים מיוצאי עטרות ובני משפחות
הנפטרים, טקס גילוי המצבה המחודשת ולוח המספר את סיפור האתר שקיבל את השם:
"שומרי המקום". השם ניתן בעקבות דברים שכתבה לאה גולוביצקי חברת היישוב
באייר תש"ח: "אתכם לא יזיזו גייסות הלגיון הערבי. רק אתם נשארתם צופים
ושומרים על האדמה שאת סלעיה עקרו ידיכם, שטייבתם אותה בזיעתכם ובדמכם".
עבודות חידוש האתר בוצעו בהצלחה על ידי
המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון באמצעות
מר אבי אמסלם הממונה על האתר ובאישור מר אשר הלפרין ראש תחום אנדרטאות.
מה הביא אנשים להתיישב מצפון לירושלים?
השופט צבי טל, שהתגורר בכפר העברי נווה יעקב שנה וחצי עד לפינוי
המקום (בתש"ח), ביקש להבין את סוד הרצון להתנחל באזור באותם הימים:
"אני תוהה מה סוד קסם הכפר הזה.
הנוף הפראי? האוויר הטהור? הבדידות? הדממה העמוקה שאין כמוה שהייתה עוטפת את הכפר
עם חשיכה?
אני חושב שהייתה לכפר נשמה. נתגלגלה בו נשמתם ותמימותם של החלוצים
הראשונים, אנשי היישוב הישן שנשאם לבם וחזונם לגאול מנחלת אבותם ולהיאחז בה, ללא
עזרת מוסדות, במסירות, בדבקות, בציפורניים..."
חשיבות הגוש הצפוני של ירושלים בתולדות
ימי ירושלים של העת החדשה היא רבה ביותר. אם גבולה המוניציפלי של ירושלים מגיע
כיום עד לאזור התעשייה עטרות ולשכונות נווה יעקב ופסגת זאב שכוללים כ־10% מאוכלוסיית
ירושלים, זה לא במעט בגלל נחישותם של אותם קובץ מתיישבים שנאחזו במקום עם כל הקושי
שבעניין ולא ויתרו.
תקוותי שהכרך השני על תולדות האזור
יוסיף וירחיב את היריעה ויגביר את המודעות לסיפור ההתיישבות מצפון לירושלים עד
תש"ח.
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 8 בינואר 2014
תגובות
הוסף רשומת תגובה