70 שנים לנפילת השישה עשר
בכ"ג באדר (השנה זה יוצא בשבת 10 במרץ 2018) ימלאו 70
שנים לנפילתם של שישה עשר חיילי ההגנה שיצאו לבצע פעילות באזור המושב עטרות של
אותם הימים. האזור שבו התרחש האירוע נמצא בסמוך ליישוב גבעת זאב וצומת עופר המצויה
לידו. בשורות הבאות נספר את סיפור המחלקה שיצאה בפיקודו של נעם גרוסמן ולא חזרה
להוציא שלושה שניצלו והגיעו בכוחות אחרונים חזרה למושב עטרות. שניים מהם איציק
זילברשטיין, ועזרא סיטון נמצאים עימנו היום והשלישי איציק גולדברגר הלך לעולמו
לפני כחמש שנים.
בשורות הבאות נחזור ונזכיר את הספור
שעומד מאחורי שם רחוב 'השישה עשר' שהוא המרכזי והראשון שנחנך בפסגת זאב מרכז לזכר
הנופלים וכן רחוב בשם הט"ז המצוי בשכונת רמת החייל בצפון תל אביב.
עטרות ונווה
יעקב מושבים מצפון לירושלים
סיפור ה'שישה עשר' קשור קשר הדוק עם
ההתיישבות מצפון לירושלים שמלפני מלחמת העצמאות. המושב עטרות (ראשית ההתיישבות
בשנת 1919) והמושב כפר עברי - נווה יעקב (ראשית ההתיישבות בשנת 1925) , היו שני
יישובים חקלאיים מצפון לעיר שהיו קיימים עד 1948. ישובים אלו התבססו על משק חלב,
וחקלאות הררית. הם סבלו קשות לאורך השנים ובמיוחד בימי המאורעות. נקודות היישוב
היו מבודדות, מוקפות בכפרים ערביים עוינים, משום כך רבו התקריות סביבם ובדרך
אליהם, תקריות שחלקם גבה מחיר דמים. לצערנו, עטרות ונווה יעקב נעזבו במהלך קרבות
מלחמת השחרור והם נהרסו עד לייסוד ולא שוקמו עוד לאחר המלחמה. שכונת נווה יעקב,
הצפונית בשכונות ירושלים, נבנתה לאחר מלחמת ששת הימים בסמוך למקום המושב נווה יעקב
המקורי אך לתושבים בנווה יעקב כיום אין שום קשר עם היישוב בעבר.
תשע עשר חיילים
יוצאים לביצוע מארב
מאיר אבי זוהר שעסק בתיעוד פעילות גדוד
מוריה בירושלים בתש"ח מביא את סיפור השישה עשר מתוכם נציין מספר עובדות.
בשבוע האחרון לחודש פברואר 1948, היו שוב תקריות אחדות על כביש ירושלים-רמאללה,
בהן הנחת מוקשים הדדית, תקיפות על שיירה ותגובת נגד יהודית. לשני הצדדים היו
נפגעים. התקפות אלו נעשו במטרה לשבש את החיים בשני היישובים מצפון לירושלים, עטרות
ונווה יעקב. בשני במרץ יצאה הוראה מטעם המטה הכללי, לפגוע באוטובוס המוביל מדי
בוקר פועלים ערבים מרמאללה ללטרון. מטרת המבצע הייתה להבהיר לאויב המתנכל לתחבורה
היהודית, כי יש לכוח היהודי יד ארוכה החודרת ומגיעה לתוך אזורים ערביים. מסגרת
המבצע נקרא "מבצע שמואל". תשעה עשר לוחמים השתתפו במבצע, שישה עשר מהם
נהרגו. מספר זה מציין את שם הפעולה "השישה עשר".
על ההתקפה החליט הפיקוד בראשותו של
מפקד מחוז ירושלים דוד שאלתיאל. לאחר שקיבל הוראה מן המטה הכללי, שהורה לכל
החטיבות להתקיף את תחבורת האויב. זאת לאחר שהתרבו התקפות על התחבורה העברית
בדרכים.
האוירה הכללית שעולה מספרות המחקר של
התקופה היא שהייתה התנגדות מגורמי פיקוד שונים, לביצוע הפעולה, בין השאר משום
שברקע עדיין זכרו את סיפור הקשה של נפילת הל"ה בדרכם לגוש עציון (שהיה באמצע
ינואר, כחודשיים קודם לכן) ומסיבות ביטחוניות אחרות.
נועם גרוסמן מפקד הכוח בעצמו לא היה
מאוד נלהב מהעניין. אבל נדחף לביצוע המשימה בגלל פעולות ביטחוניות אחרות בהם היה
מעורב. גם מפקד גדוד מוריה זלמן מרט, לא היה נלהב מן הרעיון. למרות זאת החליט שאלתיאל
לדבוק בהוראת המטכ"ל בה נאמר מפורשות שצריך לתקוף בכביש רמאללה-לטרון.
ערב היציאה, לפני ארוחת הערב הסביר
נועם גרוסמן, מפקד הפעולה, לחיילים את פרטי הפעולה: היציאה - אחרי חצות. המשימה-
תקיפת אוטובוס של פועלים, העובדים במחנה הצבאי בלטרון ויוצאים לשם מדי בוקר בשעה
מוקדמת. הוא הטיל תפקידים וחילק את המחלקה לכוחות משנה. "יכול להיות שהפעולה
תבוטל" אמר נועם לאנשיו "אולם אנחנו נכין אותה על הצד היותר טוב".
במסגרת ההכנות למבצע תרגלו השתלטות על אוטובוס על האוטובוס היחיד של עטרות שאותו
בדרך כלל אבטחו. בחצות הלילה שבין ה-3 וה-4 במרץ, שלוש שעות אחרי שהאנשים נשלחו
לישון, הגיע מברק מירושלים: "לצאת בכל מחיר".
בסמוך לחצות העירו את החיילים, הגישו
להם תה והם יצאו לדרך כל אחד עם נשקו האישי. על פי גירסאות אחרות יצא הכוח יותר
מוקדם.
מארב על כביש
ירושלים רמאללה
נקודת היעד בה התמקם המארב נמצאה על
הכביש ללטרון שבעה קילומטרים דרום-מערב מרמאללה. (לא רחוק משכונת נווה מנחם
הממוקמת כיום בחלק המזרחי של גבעת זאב. בשעה 6:40 (על פי גירסאות אחרות היה זה מעט
יותר מוקדם) הופיע האוטובוס שארבו לו. אנשי המארב ירו עליו ופגעו בו אך הוא כנראה
אפילו לא נעצר. נהג האוטובוס התכופף והמשיך לנהוג, ועד מהרה נעלם מהעין. מהעדויות
לא ברור כמה נוסעים היו בפנים, ואם בכלל היו. כך או כך, מטרת המבצע לא הושגה,
והיריות רק שימשו אות אזעקה לאויב לצאת למרדף כנגד הכוח היהודי הקטן. נועם שרק את
האות לסיום המארב ואנשיו פתחו בנסיגה.
נפילת הכוח
בדרכו חזרה מהפעולה
יש גרסאות שונות לגבי ניסיון ההימלטות,
אולם אין ספק לגבי התוצאה העגומה: נועם וחמש עשרה מחבריו נפלו חלל ורק שלושה חזרו
לעטרות. הפרטים להלן הם פרי עדויותיהם. בהישמע היריות הראשונות צילצלו פעמוני
הכנסיות בשני הכפרים הסמוכים, ביתוניא וראפאת, וערביי האזור הוזעקו. כוח הנסוג
לכיוון עטרות אותר והחל מרדף אחריו. הערבים הרודפים תפסו את הרכסים שמסביב לציר
הנסיגה והמטירו על נועם ואנשיו אש מכל הכיוונים. כבר בשלב הראשון של המרדף היו
פגיעות, אולם הן לא היו קטלניות. גם למכוניות הנוסעות לרמאללה וממנה התגלה הכוח,
ועד מהרה נראו מהעבר ההוא מכוניות עמוסות אנשים, שעמדו להצטרף לרודפים כדי לכתר את
המחלקה. במצב זה לא יכלו הנסוגים להמשיך לשכב, ובלית ברירה קמו והמשיכו בריצה אל
הכיוון האפשרי היחיד, הבסיס, במושב עטרות, שהיה מרוחק כחמישה קילומטרים, מרחק רב
בדרך הררית. בשעה 7:15 הגיעו הנסוגים לעמק רחב יחסית, ואדי אל-דיר, שם מצאו עצמם
מוקפים מכל עבר. שלושה מהם נחלצו בכל זאת מהכיתור וטיפסו על רכס שממזרח לעמק דרך
הכפר רפת הסמוך. שאר חבריהם לא הצליחו לפרוץ בעקבותיהם, וקשר העין בין השלושה לשאר
האנשים אבד. האש העזה שנורתה עליהם הוציאה מכלל אפשרות חזרה לאחור.
שמות הנופלים
והבאתם לקבורה – פלוגת נעם
ואלה שמות שישה עשר כפי שפורסמו בפקודת
יום של גדוד מוריה: מפקד הפלוגה סרן נועם גרוסמן בן 20, סגן מפקד הפעולה מרדכי
(מוקה) גרוסמן בן 21, מפקדי הכיתות: יהושע ויסמן בן 21, יקותיאל אורבך בן 23, ואשר
ליפצין בן 19, החיילים: שמשון דגני (ג'אנה) בן 20, אליהו וילנצ'וק (זאבי) בן 19,
שמעון יעקובוביץ בן 21, מרדכי (חביב) יפרח בן 18, משה כהן בן 24, יהודה מזרחי, בן
24, יהודה (בן שלום) מזרחי בן 16, משה
רחמים מזרחי בן 17, ראובן מזרחי בן 20, מאיר עזרא בן 23 וכן סגן נתן פרלמן בן 23,
כתב של "קול מגן העברי" הצטרף לפעולה והיה הכתב הצבאי הראשון שנפל
במלחמת העצמאות.
מיד לאחר נפילתם החליטו אנשי הפלוגה
ממנו יצא הכוח לקרוא לפלוגה "פלוגת נועם" לזכר מפקדם.
כעבור שלושה ימים - בכ"ו באדר א'
תשכ"ח (7 במרץ 1948) - הובאו הנופלים לקבורה בבית הקברות בסנהדריה. בה' באלול תשי"א (6 בספטמבר 1951) הועברו
עצמותיהם לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל באזור א' חלקה 2, שורות 28-27.
ההנצחה בפסגת
זאב בשם רחוב, בפינת הנצחה בבי"ס ממלכתי א', ובשם של בן
רעיון ההנצחה לקבוצת הנופלים, בשם
רחוב, עלה בדעתה של תמר דגן (ליפצין), אחותו של אשר ליפצין אחד משישה עשר הלוחמים.
רעיון זה קרם עור וגידים במהלך שנות השמונים, למעלה משלושים שנה לאחר נפילתם.
חנוכת הרחוב הייתה ביום ראשון כ"ד
באדר תשמ"ה (17 במרץ 1985). בטקס השתתפו אורחים שונים ביניהם משפחות הנופלים,
ראש העירייה מר טדי קולק ונשיא המדינה מר חיים הרצוג.
הנצחה נוספת של האירוע הייתה על ידי יצחק גולדברגר אחד משלושת הניצולים. לימים, כשנולד בנו
קרא לו נועם על שם מפקדו. בטקס הברית כיבד את אביו של נועם להיות הסנדק.
בביה"ס המדעי טכנולוגי ממלכתי א'
שבמעלה הרחוב נחנכה לפני עשר שנים פינת הנצחה צנועה לזכר הנופלים, זאת משום שבבית
הספר מתקיימת תוכנית לימודים ערכית ששמה דגש על הכרת הסביבה בה אנו חיים, פועלים,
יוזמים, משמרים ומשנים מתוך הבנה שעשייה יוצרת תחושת אחריות ושייכות.
בנוסף לכך רשימת הנופלים חקוקה באבן
בראש הרחוב.
לזכר האירוע בשנת השישים לנפילתם הופקה
דפדפת בשיתוף המנהל הקהילתי המחולקת לכל המעוניין ללמוד את הנושא.
השנה לרגל ציון 70 שנה לאירוע יתקיים
טקס צנוע בחלקת הקבר בהר הרצל עם קבוצה קטנה של אנשים הקשורה לנופלים, בו יאמר
קדיש ומעט מילים על סיפורם של הנופלים. הטקס יתקיים ביום ראשון כ"ד באדר (11
במרץ 2018) בשעה: 16:00 בחלקת הקבר הנמצאת כ 250 מטר במעלה הדרך היוצאת מששער בית
הקברות הצבאי.
 |
| איציק זילברשטיין ותמר דגן ליד חלקת השישה עשר | צילום: יוסי שפנייר |
במקביל לפעילות ההנצחה שנעשתה בבית
הספר, כתב תושב השכונה יהודה פסחוביץ' שיר על רחוב, ראשיתו של השיר מתאים מאוד
להסתכלות וללימוד הכללי שניתן להפיק מעיון בנושא שמות רחובות והוא מתאים מאוד גם
לנושא ההנצחה של רחוב השישה עשר כפי שהובאו דברים למעלה:
וְיוֹם אֶחָד אַתָּה
עוֹצֵר...
שָׁנִים אַתָּה
עוֹבֵר בְּאוֹתוֹ רְחוֹב
שָׁנִים
אַתָּה צוֹעֵד בְּאוֹתוֹ נָתִיב
קוֹרִים
דְּבָרִים שֶׁאֵינְךָ מִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם
אָלֶף,
כִּי מַחֲשָׁבוֹת מַעֲסִיקוֹת אוֹתְךָ לָרֹב.
וּבֵית,
כִּי הַכֹּל בְּדֶרֶךְ כְּלָל רַגִּיל,
וְאֵין
מַשֶּׁהוּ חָרִיג אוֹ מַלְהִיב.
וְ
י וֹ ם אֶ חָ ד אַ תָּ ה
ע וֹ צֵ ר...
וּלְפֶתַע,
אַתָּה מַבְחִין בְּכָל מִינֵי דְבָרִים
וְאַתָּה
קוֹלֵט וְתוֹפֵשׂ שֶׁאוֹתָם אִיִּים יוֹמְיוֹמִיִּים
שִׁגְרָתִיִּים
הֵם בְּעֶצֶם הַחַיִּים.
אַתָּה
קוֹטֵף; אַתָּה נוֹצֵר; אַתָּה אוֹצֵר.... ואתה זוכר
תודות - ליצחק זילברשטיין, יצחק גולדברגר
ז"ל ועזרא סיטון על עדותם ולתמר דגן על עידכון ומסירת המסמכים שהביאו להנצחת
הנופלים בפסגת זאב. ליהודה פסחוביץ תודות על הרשות לעשות שימוש בחלק מן השיר 'ויום
אחד אתה עוצר'.
מקורות הרשימה
וספרות מומלצת לקריאה נוספת והרחבה
י' אייל, "הגוש הצפוני
במערכה", בתוך: ר' דנון, עטרות, מושב ראשון בהרי יהודה, ירושלים
תשס"ז, עמ' 159-158, והערות: 32-31.
מ' אביזוהר, מוריה בירושלים,
גדוד החי"ש הראשון בקרבות ירושלים, הוצאת מחברות לספרות, לוד תשס"ב, עמ'
54-49.
ח' ור' גרוסמן, נעם, חברת
אומנות, תל אביב תש"ח.
ר' ינאית, י' אברהמי, י' עציון, ההגנה
בירושלים, עדויות וזיכרונות מפי חברים, ספר שני (תש"ז-תש"ח), קרית
ספר, ירושלים תשל"ה, עמ' 93-91.
י' לוי (לויצה), תשעה קבין,
ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, מערכות משרד הביטחון, תל אביב תשמ"ו, עמ'
78-76.
א' מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות,
ג, הפלישה הראשונה, זמורה ביתן, תל אביב תשמ"ט, עמ' 160-156.
י' שפנייר, "שישה עשר מי
יודע?", עת-מול, 193 (תשס"ז), עמ' 33-30.
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 8 במרץ 2018
תגובות
הוסף רשומת תגובה