אורי בן-ארי לדרכו של אדם, מפקד ומנהיג | יוסי שפנייר וישראל רוזנסון
בימים אלה נקבע שלט לרחוב חדש בחלקו
המזרחי של פסגת זאב מרכז, באזור בנה ביתך הנושק ליער הקהילתי. זהו רחוב קטן ושקט
שמנציח איש רב פעלים אורי בן ארי.
בשורות הבאות יעשה ניסיון לשרטט את
דמותו של אורי בן-ארי תוך התמקדות בהנצחת חטיבת פלמ"ח-הראל. הדברים גובשו תוך
כדי שיחה עם אשתו של אורי, מילכה בן-ארי (בקיץ תשע"ב [2012]) . לאחר שעיקרי
דברים הועלו על הכתב מילכה עברה עליהם עידכנה והוסיפה, הדברים נערכו מחדש כדי
להשלים את התמונה.
אנו מודים מקרב לב למילכה שעשתה כל מאמץ
להשלים את התמונה ליחידת הנצחה שלמה.
הדברים המובאים בזה מצוטטים בעידכונים קלים מתוך ספרה של מילכה בן-ארי המוקדש לספור חייו של אורי בן-ארי.
הדברים המובאים בזה מצוטטים בעידכונים קלים מתוך ספרה של מילכה בן-ארי המוקדש לספור חייו של אורי בן-ארי.
ראשית דרכו של אורי בארץ – מעין גב ועד
לפלמ"ח וניצני השיריון
אורי נולד בפברואר 1925 בברלין שבגרמניה
בבית בורגני חילוני להורים גרושים. כמה חודשים לאחר ליל הבדולח עלה לישראל (במרץ
1939) לאחר שעבר השפלות אנטישמיות בבית ספרו. הטמעתו בישראליות אמיתית באה
לביטוייה המלא רק, כאשר עבר עם כל קבוצתו לקיבוץ עין גב במסגרת עלית הנוער במהלך
אותה שנה.
הצעד הראשון בקליטה במקום היתה ההחלטה
לעברת את כל השמות היקים של חברי הקבוצה. בהגרלה שקוימה הוא הגריל את השם אורי
במקום היינץ, ולימים בן-ארי במקום בנר. וכך נרשם בכל התעודות הרשמיות מאותו יום
ואילך. השם אורי נקלט עד מהרה. אולם השם בנר ליווה אותו בעקשנות עוד שנים רבות.
אורי בנר היה שם דבר, תרתי משמע, בין חברי הקבוצה, בקיבוץ, בפלמ"ח, בשנים
הראשונות בצה"ל – הוא נשאר אורי בנר.
הילד העירוני שידע בילדותו ונעוריו רק
רחובות, בתים, מכוניות וחנויות, ואולי גם פחד וכאב, גילה עד מהרה את טעם החופש,
המרחבים, הטבע, השמיים הכחולים, השדות המוריקים, הכינרת, חילופי הגוונים המופלאים
של הרי הגולן בשקיעות, ומעל לכל גילה את החברות הישירה, הפשטות, החברותא – ונתמלא
חדוות חיים. לא חום עמק הירדן, לא עקיצות היתושים ולא העבודה הקשה העיבו על מצב
רוחו.
אהבה נוספת היתה לאורי. אהבתו לסוסים...הדרור
והמרחבים שבו את ליבו...כשסיים את אימוניו הבסיסים בארגון "ההגנה"
והוסמך כרובאי, צורף לשומרי השדות של הקיבוץ. הוא הרבה לרכב יחד עם טדי קולק,
לימים ראש העיר של ירושלים, יחד הרבו לשוחח על אידיאלים, חזון והמשך הדרך. הם שמרו
על קשרי ידידות במשך שנים.
פרדס חנה
מעין גב עוד יעבור אורי במסגרת קבוצתו,
קבוצת הגרעין – לפרדס חנה, בגיבוש לקראת העלייה על הקרקע והצטרפותם לגבעת הקיבוצים
ברחובות.
ללא גב משפחתי תומך מאחוריהם היו עתה
הבוגרים אחראים למעשיהם. הם למדו להתמודד עם קשיי החיים ולתכנן את עתידה. הם היו
עתה לבוגרים העומדים ברשות עצמם. מסתבר ששגרה, קשיי היומיום והאמונה בעתיד – מקנים
כוח רב להדחיק את כאבי האתמול.
גבעת הקיבוצים ברחובות
עוד הקבוצה הצעירה שקועה בלהט תכנון
עלייתם להתיישבות הנכספת, הגיעה אליהם פנייה דחופה מהנהגת היישוב, להירתם למשימה
הדחופה של ייצור נשק ותחמושת למדינה הצעירה שבדרך, שברור היה שנכונה לה מלחמה קשה
על חייה.
יוסף אבידר, ממפקדי ה"הגנה",
לימים מראשוני האלופים בצה"ל בא
לרתום את הקבוצה הצעירה למאמץ הדחוף. פירוש הדבר היה לדחות את עלייתם להתיישבות
הנכספת ובמקומה לעבור להתיישבות (זמנית כביכול) על גבעה ליד רחובות, כדי לחפות על
מפעל תת קרקעי לייצור נשק ותחמושת שמתחתיה.
לאחר התייעצות סוערת בין חברי הקבוצה,
השיבו בחיוב ועברו למקומם החדש. הרי צורכי המדינה קדמו לכל שיקול אחר.
ברחובות חברו לעוד קבוצת צעירים,
"קבוצת הצופים א" – והקימו את קיבוצם המשותף.
סודיות מוחלטת אפפה את המפעל. שום פרט
לא דלף וייצור שוטף של סטנים, רימונים ותחמושת התנהל באופן שוטף. בצורה מאוד
מתוחכמת הצליחו להסוות את הירידה והעלייה למפעל, כאשר מכונת הכביסה הקיבוצית
הגדולה ותנור האפייה הכבד גילו באופן אוטומטי את הפתח הסודי לפי קוד שהיה ידוע רק
למתי מעט.
גיוס לפלמ"ח (1946) ומלחמת העצמאות
רבות נכתב על הפלמ"ח ודרכו: רוח
ההתנדבות, ההקרבה, הדבקות במטרה, הרעות, רוח הלחימה ועוד. לא היו מדים, לא היו
דרגות לא היה הבדל בתנאי החיים בין חיילים למפקדים. הציוד הצבאי היה דל, תחמושת
קצובה ואימונים מפרכים. דור הפלמ"ח נחרט כנכס עולם בהיסטוריה של מדינת ישראל.
אורי נתמנה במלחמת העצמאות למפקד פלוגת
"הפורצים" במלחמתה על ירושלים וסיים כמג"ד בכיבוש באר-שבע ואילת.
השריון ומבצע קדש (1956)
בן-ארי נאבק על מקומו של השריון
בצה"ל כגורם המכריע בשדה הקרב, זאת בניגוד לתפיסה שהייתה מקובלת בצה"ל
עד אז לפיה חיל הרגלים הינו הכוח העיקרי בשדה הקרב. במבצע קדש הוכיח זאת כמפקד
חטיבה 7 שהייתה חטיבת השריון היחידה בצה"ל כשפרץ את כל מתחמי הכוחות המצריים
בסיני והגיע לתעלת סואץ תוך 100 שעות, בזה הוכיח מעל כל ספק את כוחו ומקומו של
השריון בשדה הקרב. בעקבות מבצע קדש נתמנה למפקד גייסות השריון, והוא בן 32 בלבד,
שם יישם את לקחי מבצע 'קדש', תוך שקבע את יסודות תורת השיריון התקפים עד היום.
לימים אף כתב את הספר 'נוע, נוע, סוף' (בהוצאת משרד הבטחון) המתאר את מאבקו על
תורתו זו.
בסוף שנת 1957 נאלץ לעזוב את צה"ל,
חודשים מועטים לפני סיום פרק הזמן לקבלת דרגת אלוף. לפי החלטתו של דוד בן גוריון,
בשל העלמת עין ממעשיו של אחד הקצינים, שהיה קצין לוחם למופת, היו אלה אמות מוסר של אותם הימים... אורי
השתחרר מהצבא בדרגת אלוף משנה (טרם הונהגה דרגת תת אלוף) תוך הרגשת כאב גדול.
מלחמת ששת הימים – אורי מתמנה למח"ט הראל
בימים שלפני פרוץ המלחמה (5.6.1967) אורי
התהלך בבית כאריה בסוגר. למרבית האירוניה מילכה אשתו הייתה באותם הימים בצבא – אך
אורי נשאר בבית... ללא הגדרת תפקיד במילואים... לפי הערכת המצב הוא היה משוכנע
שתקופת ההמתנה תסתיים במלחמה, והמחשבה שהוא מנוטרל – כמעט העבירה אותו על דעתו.
הוא הפעיל את כל קשריו, החל מעוזי נרקיס שהיה מפקד פיקוד המרכז, דרך יצחק רבין –
הרמטכ"ל ומשה דיין שר הביטחון ועד לוי אשכול – ראש הממשלה...
ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה נתמנה אורי
למפקד חטיבה 10, "הראל" המשוריינת. הוא קיבל לידיו חטיבת מילואים רדומה
ואפאתית. רבות סופר ונכתב כיצד תוך ימים ספורים אלה, "הסתער" עליה, ותוך
אימונים אינטנסיביים הפיח בה רוח חיים ורוח לחימה והביא אותה למצב של כוננות מלאה
לקראת הבאות.
לא הרבה פעמים בהיסטוריה ניתנת הזדמנות
שנייה לאותו מפקד להשלים את מה שלא ניתן היה להשיג במלחמה קודמת. נפל בחלקו של
אורי להשלים ב-1967, כל שלא היה לאל ידה של פלוגתו בחטיבת פלמ"ח-הראל לכבוש
במלחמת העצמאות העקובה מדם, במלחמתה על ירושלים. מילכה מנסה לחוש את ההרגשה שחש
אורי, כשבשעטת הטנקים האדירה, בראש חטיבה משוריינת, הצליח לסיים את המלאכה שמאז
מלחמת תש"ח נשארה כפצע פתוח...
שחרור צפון ירושלים ותיעודו
הלחימה התרחשה מצפון לעיר בין קריית
ענבים לנבי סמואל. הם עברו בשטח לא עביר לשריון בניגוד למקובל ותוך מספר שעות כשדווח
לו על הכיבוש הרדאר הוא הורה בקשר שאת הרדאר יש להחזיק בכל מחיר; ברור שהיו לו אז
זיכרונות מתש"ח. בתום המלחמה הוציא ספר סיכום המלחמה של החטיבה. הוא היה
מסודר מאוד. גם בקרב הוא היה החלטי, נמרץ, משרה ביטחון, מקבל החלטות שקולות משתנות
תוך כדי תנועה וכושר אלתור מהיר. שמעון פרס הגדיר אותו בצורה מעניינת: 'היקה הכי
ישראלי שהכיר'. זה נכון לגבי אישיותו וזה נכון לגבי הדרך שהוא ניהל את הקרבות
במלחמות ובתפקידיו האזרחיים.
זיכרון הנופלים
הרגישות של אורי לזיכרון הנופלים הייתה
בלתי רגילה. הוא נכח תמיד בימי הזיכרון בקריית ענבים; לא החמיץ אפילו בערוב ימיו
כשהיה חולה מאוד.
הוא היה מעורב באופן ישיר בהרבה מאוד
מפעלי הנצחה: בית העלמין בקריית ענבים, מחלף גשר הראל, רחוב על שם 'הראל'
בירושלים, אנדרטה לחללי מלחמת ששת הימים' אנדרטאות לגדודים. אורי יזם והיה מעורב
בהוצאת הספר 'הראל' שנכתב על ידי צביקה דרור, בעיניו הייתה חשובה ההנצחה בכתב
בדיוק כמו ההנצחה בשטח באמצעות אנדרטאות. ועוד.
אחד מפעילויות ההנצחה המשמעותיים ביותר
בו השתתף היה הפרויקט ברדאר, שם היה מעורב
מכל הבחינות – מקבלת האישור לשטח, התיכנון, גיוס הכספים, גיוס האדריכלים,
גיוס קק"ל עד לשלב הקמת האנדרטה בהר-אדר.
האנדרטה נחנכה בטקס חגיגי ומרגש
בנוכחותם של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל במלחמת
העצמאות וכלל לוחמי הראל לדורותיה.
הוא השתתף באופן קבוע במעמד המסורתי
ביום ירושלים בגבעת התחמושת והדליק שם משואה, עד שמסורת זו הועברה למפקדי הגדודים
ומהם למפקדי הפלוגות.
הוא נתמנה ליו"ר ועדת ההיגוי בהקמת
פארק רבין והתעקש ודאג להנציח את כל קרבות 'הראל' בפארק.
גם האנדרטה הגדולה של כל חללי החטיבה
בששת הימים, בגבעה הצרפתית שחקוקה בה הפיסקה: "בעקבות חבריהם גיבורי
תש"ח", היא פרי יוזמתו.
על התוכנית לבטל ולגרוע את השם 'חטיבת
הראל' ממצבת החטיבות בצה"ל, הוא פנה מיד לרמטכ"ל ותבע להבטיח שחטיבת
'הראל' על כל מורשתה תשמר תמיד בצה"ל וכך אומנם היה.
אורי היה שותף בהקמת בית הפלמ"ח
ברמת אביב וחבר קבוע בהנהלתו.
בסוף חייו הוביל מהלך להקמת אנדרטה גדולה
ל'הראל' בתוך ירושלים עצמה, בסמוך לבית המשפט העליון, בתיכנונו של הפסל דני קרוואן
שנימנה על אנשי חטיבת פלמ"ח-הראל.
רגע מרגש היה כשכתב לאנשי העמותה בגבעת
התחמושת שבראשה עמד שלא יוכל עוד לשאת במעמסה הציבורית של יו"ר גבעת התחמושת
זה היה בשל מחלתו הקשה בסוף ימיו. הוא נותר איש סייפא וספר עד רגעיו האחרונים.
הנצחה של אורי בשכונת פסגת זאב
לאחר שחלפו שלוש שנים מאז פטירתו של
אורי, שמו הועלה להנצחה בועדת שמות רחובות בעירייה.
נציגי השכונה בועדה (יעל ענתבי וכותב
שורות אלה) חשבו שיש עניין בהנצחתו בשכונה השוכנת באזור ששחררה החטיבה שבראשה עמד
במלחמת ששת הימים (1967). המשפחה הסכימה למיקום המוצע וכך בשכונה מונצח אדם רב
פעלים דמות מופת למפקדים ואזרחים. בן ארי הוא דמות חשובה נוספת המונצחת בשכונה. מי
יתן והנצחה זו תהיה בסיס להכרות מעמיקה של נוער ומבוגרים עם עברה של השכונה
ותולדות האזור בדורות האחרונים.
 |
| אורי בן ארי בן 80 שנה | מקור: באדיבות מילכה בן ארי |
 |
| שלט רחוב אורי בן ארי בפסגת זאב מרכז | צילום: יוסי שפנייר |
להרחבה על דמותו של אורי בן-ארי
למתעניין בדמותו ודרכו של אורי ניתן
לעיין גם במאות הכתבות שכתב במשך השנים בידיעות אחרונות, על אורי ערך בויקיפדיה שם
תקציר כל חייו והפניות למקורות מגוונים אחרים.
ספריו של אורי שופכים אור על חייו ומשנתו
הצבאית:
א.
אחרי (בהוצאת מעריב תשנ"ד), בו תיאור של מהות מפקד תוך תיאור עיקרי
הקרבות במלחמת העצמאות שנכתב מנקודת ההסתכלות של מפק פלוגה והוקדש לנופלים – ספר
חובה בכל קורסי הקצינים.
ב. נוע נוע סוף (בהוצאת משרד
הביטחון 1998) – בו תיאור עיקרי תורתו בלחימת השריון כפי שהתגבש מנסיונו במצע קדש
וקביעת השריון כמלך שדה הקרב.
ג. בטבעת החנק (בהוצאת הקיבוץ
המאוחד, 2006) – אוטוביוגרפיה בו תיאור תקופת הילדות של אורי בברלין הנאצית.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 18 בפברואר 2015
תגובות
הוסף רשומת תגובה