פסח תש"ח (1948) בצפונה ודרומה של ירושלים
בימים אלה אנחנו נציין את חג האביב הוא
חג הפסח. תקופה זו של ערב פסח וערב יום העצמאות השבעים למדינת ישראל נקדיש את
הפינה שלנו לזיכרונות שהיו לתושבים שהתגוררו מצפון לעיר עד לפינויים בתש"ח. בשני
היישובים עטרות ונווה יעקב. וגם נכיר משהו מדרומה של העיר בכפר עציון. רק נזכיר שהימים
הללו היו ימים קשים בו התרחשו התקפות על היישובים המבודדים באזורי הארץ השונים
כולל התיישבות סביב לירושלים באזור גוש עציון מדרום ועטרות ונווה יעקב מצפון.
התושבים שהתגוררו בישובים אלה האמינו וקיוו לימים טובים שיבואו אחרי ימי הסבל
המרובים שהם עברו בחודשים האחרונים.
חג הפסח היה החג האחרון שהמשפחות חגגו
בעטרות ובנווה יעקב לפני שפונו. ובכפר עציון חגגו את הפסח רק הגברים כיוון ששלושה
חודשים קודם לכן הילדים והנשים פונו לירושלים.
על החג האחרון והאווירה של אותם הימים
בשורות הבאות.
ההתקפות בנווה יעקב מתגברות (א' בניסן
תש"ח)
במהלך חודש ניסן היו מספר התקפות על
היישוב אותם זוכרים גם הצעירים בחבורה באחת ההתקפות שהתרחשה בא' בניסן פרצו שמועות
בין ערביי הסביבה שנווה יעקב נכבשה.
על כך מספר השופט צבי
טל שהיה באותם הימים חייל במקום: "כדרכו, התפאר האויב בכיבוש
הנקודה, עוד לפני הקרב. אתמול באו עיתונאים מסוכנויות שונות לראות את הדגל הערבי
מונף על נווה יעקב.
הם הסתובבו בכפר וצילמו למרות שהתנינו
איתם שלא יצלמו. היה גם עיתונאי מן ה-BBC. הילדים שרו וחיללו בחליל וכל זה צולם
והוקלט – הכחשה חיה להתפארות האויב. מלאך רע בעל כורחו ענה אמן והכל התפעלו מעמידתנו.
הבריגדיר
האנגלי ג'ונס מן הדיביזיה המוטסת בא גם הוא. דרש שנפנה את המקום. הוכחנו לו על ידי
שיירי פגזי המרגמות שההתקפה נגדנו באה מצד כנופיות, שכן אותה שיירה של הלגיון לא
היו מרגמות. זה ריכך אותו במקצת. היום לפנות ערב קברנו את ההרוג שלנו כדי להעבירו
בהזדמנות לקבורה נאותה העירה".
ההכנות לפסח האחרון
למרות ואולי בגלל האירועים שהתרחשו סביב
ההכנות לליל הסדר היו חשובים יותר מאשר בשנים רגילות. ידידה בן ישי (וכסלר) ביתו
הבכורה של אברהם וכסלר שהיה מפקד המקום היתה באותם הימים בת 11 וזוכרת בפרוט את
ההכנות לקראת החג:
"כשההתקפות על הכפר רבו, הוחלט
לצמצם את הכפר ולרכז את כל המשפחות במרכז הכפר כדי לאפשר הגנה טובה יותר על
האנשים. לכן עזבנו את הבית שלנו שהיה בהתיישבות
- כעשרה בתי אב שנוספו לכפר והיו ממוקמים ממזרח במרחק מה מהכפר הוותיק.
עזבנו יחד עם כל תושבי ההתיישבות ועברנו לגור יחד עם המשפחות שגרו במרכז. אנחנו
צורפנו למשפחת ילובסקי, להם היה בית יותר גדול ולא הכביד עליהם לקלוט אותנו, משפחה
בת שש נפשות. באותו זמן גם נקבעה חלוקת המזון שהיתה עדיין במכולת, וכל משפחה קיבלה
מזון ממעט המלאי לפי מספר הנפשות. המזון חולק והחדר שהיה המכולת נותר ריק. לקראת
חג הפסח החלו לדאוג איך יהיו לנו מצות לחג; כמו דברים אחרים שנפתרו בעזרת הרבה
כסף, גם בעניין הזה האנגלים קיבלו סכום נכבד כדי שיעבירו לכפר הנצור את כמות המצות
הדרושה לאוכלוסייה של הכפר. המקום שבו אוכסנו המצות היה החדר הריק של המכולת...ההכנות
לחג היו מורכבות ומאוד יצירתיות, היה מעט מאוד מזון להכנת ארוחה חגיגית והיה הצריך
להיות מאוד יצירתי כדי להכין ארוחת חג. למזלנו היתה למשפחת ילובסקי שכנה טובה –
הגברת קפלן – שגידלה מעט ירקות בגינה על יד ביתה, והיא כמובן היתה שותפה מלאה
להכנות לחג והשתתפה גם בארוחה, כך שהיו לנו מעט ירקות טריים. אני זוכרת שהיתה לנו,
בין המצרכים שחולקו, קופסה אחת של בשר משומר. מהקופסה הזו הכינו גם מרק וגם גולש,
ועוד כהנה וכהנה דוגמאות למקוריות ויצירתיות. סביב שולחן הסדר ישבו שתי המשפחות,
ילובסקי ווכסלר וכן הגברת קפלן עם בנה ועוד מספר לא מבוטל של בחורים
מהמגינים".
חיה פרץ (שפנדאו) שהייתה אף היא ילדה
במקום באותם הימים זוכרת את ההכנות לפסח מזווית מעט שונה: "היה ערב פסח ואמא,
שהיתה קפדנית מאוד בענייני דת, לא רצתה להשאיר חמץ בבית וירדה לביתנו לנקות אותו
מחמץ. פתאום התחילה הפגזה. היא נשארה למטה בבית, סגרה את התריסים והצטנפה לה
בפינה. אבא באותו הזמן היה בעמדה ואני אצל משפחת גורסקי. למזלה לא נטשו את
ההתיישבות בתום הקרב, כשאבא ראה שהיא עדיין בבתים המרוחקים הוא ירד עם אברהם
וכסלר, מא"ז היישוב, לביתנו והביא אותה".
פסח תש"ח – מצות בטעם
"פליט" בנווה יעקב
הימים, כאמור, ימי טרום פסח. כשבועיים
לפני החג שילמו המוסדות בירושלים שוחד לשני שוטרים בריטיים, על מנת שיביאו ליישוב
מצות. ואמנם במשוריין של המשטרה, שעבר דרך המחסומים של כוחות הערבים בדרך לרמאללה,
הגיעו הללו. הם הביאו איתם מצות, תחמושת ומכשיר אלחוט. השמחה היתה רבה. השוטרים
קיבלו כמה בקבוקי קוניאק ואילו המצות הוכנסו ברוב כבוד לחנות המכולת של משפחת
היימן (ההורים של מאיר היימן שהחזיקו מכולת בנווה יעקב), המכולת היתה ריקה לגמרי,
פרט לכמה בקבוקי "פליט" לריסוס נגד זבובים ויתושים שהיו על האצטבאות.
ימים מספר לאחר מכן התחוללה אחת ההתקפות
הכבדות על היישוב. הלגיון הערבי תקף אותנו במשוריינים, בתותחים ובמרגמות. (מההפצצה
נהרג תושב אחד וכעשרה נפצעו). אחד הפגזים פגע ישירות בבית היימן. רסיסים חדרו
לחנות, ריסקו את בקבוקי הפליט והפליט נזל על החבילות של המצות.
הסדר עצמו התקיים בשלושה ריכוזים. האחד
אצל משפחת רוטשילד - ההורים של פנחס, דוד ומאיר. השני אצל משפחת ילובסקי - ההורים
של דוד, והשלישי - בבית וכסלר (תימור). אברהם מספר שהסדר כולו עמד בסימן קרב,
ישבנו כעשרים וחמישה איש כשהגברים מתחלפים בשמירה מפעם לפעם. פעם בלילה ירו הערבים
מכפרי הסביבה מספר צרורות. רצנו כולנו לעמדות אך חזרנו לאחר זמן קצר כשחזר השקט.
אכלנו מרק עם כופתאות וגולש מהקופסה אחת
של בשר משומר כשר לפסח שבמקרה נשארה לנו, איכשהו זה הספיק לכל המסובים. ואכלנו
מצות עם טעם של פליט. טעם זה ליווה אותנו כל ימי אותו פסח.
סדר פסח במצור בעטרות
את השורות הבאות כתבה רותי דנון
(שטראוס) שהיתה ילדה בעטרות והזיכרונות שלה מהחג האחרון במושב זכורים לה הייטב.
וכך היא מספרת: חג הפסח התקרב. חלק
ממשפחות החברים היה מפוצל, אם או אב המשפחה נעדרו, חיילי החי"ש (חילות שדה)
היו מנותקים ממשפחתם, ואמא יזמה וארגנה סדר פסח כללי, משותף בבית העם .
בשר וחלב לא חסרו, כיוון שבמשק גידלו
פרות רבות. במושב הנצור חסרו מזון ומים לחיות המשק ומוצרי יסוד. הניסיונות לזרוק
לנו תחמושת ומוצרי יסוד (כולל מצות) מאווירוני ההגנה צלחו בחלקם, חלק מהמשלוח נפל
בשטח שדה התעופה הבריטי וחלק בשדות שבין קלנדיה ועטרות. היה צורך לזחול בחשיכה על
מנת להציל את המטען היקר אך הבריטים אסרו את המשך הסיוע בטענה שאווירוני ההגנה
מסכנים את שדה התעופה.
ארוחת הסדר בושלה והוכנה במשותף. אנו,
הילדים שותפנו במאמץ ובהכנות .יחד עם האמהות עסקנו במריטה וניקוי העופות, נשלחנו
לשליחויות של הבאת כלים וציוד לבית העם ללא פחד מהיריות סביב.
זכורה לי ריצה בגב כפוף עם חפצים וציוד
תחת מטר היריות.
תודות למפעלה של אמי ז"ל נפל בחלקי
הכבוד לשאול את ארבעת הקושיות במעמד המרגש. עוד לא ידענו כי זהו חג פסח אחרון
בעטרות.
פסח אחרון בכפר עציון
בכפר עציון מדרום לירושלים המצב בערב
פסח היה יותר קשה מאשר בעטרות ונווה יעקב. שם נשארו הגברים בלבד לאחר שהילדים
והנשים (רובן) פונו שלושה חודשים קודם לירושלים ושוכנו במנזר רטיסבון הסמוכה לבית
הכנסת ישורון. מחליפות מכתבים שהיו בין הגברים שנשארו בכפר עציון עם נשותיהם אנחנו
יכולים לחוש מעט ממה שהם עברו במקום בימים
של ערב חג הפסח לפני שבעים שנה.
בין הכותבים היה יוסף דמסט שהתכתב עם
אשתו שרה ובנם הצעיר יצחק במשך החודשים של הפרידה וסופו שנפל בקרב האחרון בגוש
עציון ב ד' באייר תש"ח. בין הדברים שכתב לשרה הוא מתאר את ההכנות לפסח במצור:
מכתב מי"א בניסן תש"ח
"השבוע נעים מאוד ויפה, אני שומר
והשמירה קלה ונעימה, אתמול טפטף לו מלקוש קל וחם.
הפריחה עשירה מאוד בשדות ובמטע...הפסח
ממשמש ובא. אני אעשה את הניקיון היסודי אי"ה ביום ה', כי הכי טוב שזה יהיה
הכי קרוב לחג. היום ריססו כבר בדי.די.טי, שהוא הלוא הסימן לפתיחת עונת בית המרגוע.
נתתי לכביסה את המפה של השולחן וכן את המצעים. אני צריך רק לאורר את הספרים ואת
הבגדים, לנקות את השמשות, לרחוץ את הדלת וזה הכל. ההכנות לסדר הן כרגיל. היום שוב
הייתה חזרה של המקהלה וחזרנו על כל ניגוני הסדר...היום עובר מהר ואני אינני לומד
השבוע שום דבר מחוץ לגמרא, כדי להספיק ל"סיום" בערב פסח..." (שרתי,
מבעלך אוהבך יוספך, סיפור אהבה בהרי עציון ערב קום המדינה, עמ' 102).
מכתב של חבר כפר עציון למשפחתו בט'
בניסן תש"ח
במכתב שכתב בן ציון גרודז'נסקי בכפר
עציון לאשתו ושתי בנותיו: "מתקרב חג הפסח, זמן חרותינו. הפעם ימצא אותנו החג
הזה כשההורים מפורדים זה מזו. אך רצון אחד ותקווה אחת פועמת בלבבות השנים: יתן ה'
שבעתיד נערוך את ה"סדר" בשלווה ובהשראת החג וילדנו יקשו את
ה"קושיות". אנו תפילה שנזכה כבר בחג הבכורים לשמוח יחד בבית" (גוש
עציון במלחמתו, עמ' 346).
בן ציון לא זכה להפגש עם משפחתו כפי
שציפה ונהרג בהתקםה האחרונה על הגוש בד' באייר תש"ח.
בין פסח תש"ח לפסח תשע"ח
הנה כי כן, שבעים שנה חלפו מאז ההכנות
לפסח שעליהם סיפרנו כאן. קשה להאמין כיום במצב ההתיישבות כיום הן מצפון לעיר והן
מדרומה ביישובים המשגשגים והיושבים לבטח על מקומם שלפני שנים לא רבות היה המצב
שונה בתכלית.
אנחנו המחויבים בסיפור יצאת מצריים
להזכיר לדורות מהיכן יצאנו ולהיכן הגענו צריכים גם לספר את סיפור התקומה והתשועה
שעברנו מאז הקמת המדינה ועד היום שנות דורות לא רבים שהפכו את ירושלים וסביבתה
מאזור ספר מסוכן ומבודד לאזור מבונה מיושב ושוקק חיים.
כפי שהזכיר זכריה הנביא בנבואת הנחמה:
"כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל
צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר
הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ,
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת
יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר
יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח ג-ה).
להרחבה
יצחק דמסט (עורך), שרתי, מבעלך אוהבך
יוספך, סיפור אהבה בהרי עציון ערב קום המדינה – תש"ח, כפר עציון
תשע"א.
דב קנהל (ערך), גוש עציון במלחמתו,
ירושלים תשס"ט.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 22 במרץ 2018
תגובות
הוסף רשומת תגובה