'נתקדשה בדמם' – קודש וחול בשער הגיא | יוסי שפנייר וישראל רוזנסון
![]() |
שער הגיא כמחוז זיכרון - שער הספר |
בימים אלה התפרסם ספר חדש שכתבו שורות אלה העוסק
בשער הגיא לאורך הדורות בדגש על הימים הקשורים למלחמת העצמאות ובהסתכלות על כל
הקשור לזיכרון בציר זה. נביא כאן פרק אחד מהספר, המציג את יחודו של כביש ראשי זה
בו חולפים כיום במהירות ללא תשומת לב עם פרקי עבר שהתרחשו בו, מעט ניחוחות מהעבר
ברשימה זו.
באב אל ואד – שער הגיא
מדובר על תוואי כביש שרובנו עוברים בו באופן תדיר
בדרכנו לאזור החוף. הדגש של הספר הוא על הקטע שבין המושב שואבה, לבאים מירושלים,
לבין תחנת הדלק בסמוך למחלף לכיוון בית שמש. שישה קילומטרים שבהם הכביש עובר בינות
להרים. קטע זה נקרא בערבית באב אל וואד והתרגום שלו לעברית הוא 'שער הגיא', כלומר
לאלו שמגיעים ממערב אזור תחנת הדלק ומחלף בית שמש הוא כניסה לגיא צר שבערבית נקרא
ואדי עלי, שהוא יובל מזרחי של נחל נחשון הזורם לעמק איילון. אזור צר זה היה
למלכודת מסוכנת לעוברים בה בתקופה זו לפני שבעים שנה כיוון שרבו בה ההתקפות על
התחבורה על ידי פורעים ערבים שיצאו מהכפרים השכנים כדי להציק לתחבורה העולה והיורדת
מירושלים. באותם הימים זה היה הציר היחיד לעיר שבה התגוררו כ 100 יהודים שהיו
במצור ללא יכולת להתחבר בצורה חופשית לאזור החוף.
שער הגיא שער האימים
'התקדשות בדם' היא מוטיב רווח המתאר סוג מסוים של
קשר למקום; קרי, הדם מפקיע את הסתמיות; נוצרת הכרה כי אין זה מקום סתמי, אלא מקום
שראוי לזכרו בגין הדם שנשפך בו; הוא אוצר קונוטציות מקראיות על הקשר בין דם לקרקע.
הקדושה – והיא יכולה להיות בהחלט חילונית – מסמנת תא-שטח, מצטמצמת לקואורדינטות
מסוימות, נוצר 'מקום קדוש'. כאמור, מוטיב זה מצא את מקומו גם בשיח החילוני הקשור
לארץ ולמקומותיה; אנשים חווים מקום בין השאר באמצעות זיכרון הדם שנשפך בו וקידשו.
אין ספק ששער הגיא, מקום שנכרכו בו עלילות גבורה
שתועדו בסיפור ובשיר, הוא מן המקומות שאמורים לעורר הרהורים של שגב – 'עצב
ותפארת'; הדם שנשפך עשוי להיתרגם לקדושה:
"דרך שער הגיא נתקדשה בדמם של עשרות לוחמים
ונהגים, שפרצו כאן בשיירות מזון והספקה. בפי מלווי השיירות נקרא המקום 'שער
האימים' או 'שער הגיהנום'. עדות וזכר לאותה תקופה הם שלדי המכוניות השרופות,
המונחות עד היום בשני צדי הכביש" (אפרים ומנחם תלמי, כל הארץ, לכסיקון
גיאוגרפי של ישראל, תל אביב 1966, עמ' 609).
שער הגיא מתואר בקטע זה על-ידי שני כותבים שעסקו
רבות בידיעת הארץ בכלל ובסיפור קורות מלחמת העצמאות בפרט. הם נוקטים במונחים
חריגים, 'שער האימים', 'שער הגיהנום'; ספק אם היו אלו מונחים יומיומיים, נפוצים,
והדעת נוטה לראות בהם בעיקר ביטוי ספרותי מאוחר לעוצמת החשש מהמפגש עם שער הגיא
בתש"ח. ממד אחר של הטיפול הספרותי הזה הוא ההצהרה העוצמתית על קידוש הקרקע
שעליה נשפך הדם. שער הגיא הפך בעיני הכותבים, ואפשר שגם בעיני קוראיהם למקום קדוש.
שלדי המכוניות בשער הגיא
ברוח זו, אם כי במונחים שונים מעט, מתאר נוסע את
המפגש עם שער הגיא: "המכונית טסה ומתגלגלת על פני כביש האספלט. הנך עובר את
שער הגיא – והנך חש בחרדת המקום. מימינך ומשמאלך פזורים שלדי מכוניות חרוכות –
גלעד לקורבנות הקרבות המרים [...] כעת טהורה היא הדרך" (ברוך ווינצקי, 'פרוזדור
ירושלים ניעור לתחיה', חרות 23 ביוני 1950, עמ' 2). 'חרדת המקום' מזכירה 'חרדת
קודש' קדומה, וגם השימוש ב'טהרה', הגם שעשויה להתבקש בו קונוטציה צבאית, שולח
אותנו לענייני קדושה – טומאה וטהרה.
כאמור, קדושת שער הגיא המצוירת כאן היא 'קדושה
חילונית'. לקדושה זו היה גם ביטוי טקסי מסוים בפועל. זרי פרחים ודגלי לאום – אביזרים ומבעים שגרתיים
וידועים ב'דת חילונית', הונחו על המשוריינים לקראת יום הזיכרון. החוויה בנסיעה
בנתיב הידוע בשבוע שלפני יום העצמאות, הייתה אפוא מרגשת במיוחד.
קדושה דתית בשער הגיא
והיה גם מי שניסה לעגן בשער הגיא סוג מסוים של
קדושה דתית ממש. הרב ד"ר שמואל זנויל כהנא (1998-1905) מנכ"ל משרד
הדתות, עסק הרבה באגדה ובכתיבת אגדות ובפיתוח מקומות קדושים. פועלו הגיע גם לשער
הגיא כפי שמתאר דורון בר חוקר המקומות הקדושים היהודיים בארץ:
"ניסיונותיו של
כהנא לשלב בין מסורות לאומיות למסורות דתיות
באו לידי ביטוי גם בפיתוח 'מערת הצדיק', מערה שנמצאה בקילומטר ה-21 של
הכביש המוביל לירושלים, בסמוך לקבר אימאם עלי ולא רחוק ממקום הריכוז של המשוריינים
החרוכים, שהושארו במכוון בשער הגיא מאז 1948. כהנא, שעלילות הגבורה שנכרכו בפריצת
הדרך לירושלים במלחמת העצמאות הציתו את דמיונו, חיבר אגדה על אחת מן השיירות
שהובילו אספקה לירושלים וניצלה מידם של הפורעים הערבים לאחר שמצאה מסתור בתוך מערה
זו, שנקראה 'על שם הצדיקים העשוקים והנרדפים שהיו מוצאים בה מקלט מחמת מציקים בימי
אנטיוכוס הרשע'. על פי האגדה נסתמה המערה ברבות השנים, אך נפתחה בדרך נס בפני מגני
ירושלים, וכך הם ניצלו. בפתח המערה הציב עתה משרד הדתות שער ברזל ובסמוך אף הוקם
בית כנסת עבור עולי הרגל והנוסעים לירושלים" (דורון בר, לקדש ארץ, המקומות
הקדושים היהודיים במדינת ישראל 1948-1968, ירושלים תשס"ז, עמ' 163).
אגדת המקום
האגדה שציין כהנא: "לא הרחק מקריית יערים
ההיסטורית בה עמד ארון ברית ה' נמצאת מערה עתיקה ולידה היו מוטלים כלי רכב ישראלים
שהוצתו בימי ממת הקוממיות, בעת המבצעים הנועזים לפריצת המצור על ירושלים"
כלומר, הוא מתחיל בזיקה לקריית יערים ולארון ה'! "מערה זו היתה עד מלפני מאות
שנים פתוחה לקהל, אליה היו נוהרים במיוחד אנשי הח"ן להתבודד בה, היא נקראה
בפיהם 'מערת הצדיק' על שם הצדיקים העשוקים והנרדפים שהיו מוצאים בה מקלט מחמת
המציקים בימי אנטיוכוס הרשע" בימי שלטון המנדט הפסיקו לבוא בגלל ההצקות והיא נסתמה
ונשכחה. "ורק בעת הקמת מדינת ישראל התגלתה המערה [...]" "ואחד
מצדיקי ירושלים כששמע על המעשה הזה אמר שהוא בטוח שזכותו של הצדיק הטמון במערה זו
היא שעמדה להם".
מערת הצדיק
גם אם במבחן הזמן, 'קדושה' זו לא תפסה, היה לה
ביטוי מעשי; כוונתנו לעיגון 'מערת הצדיק' החל במפות של שנות החמישים. מפה – כל מפה
– היא מסמך אידאולוגי וסוכן זיכרון, והעמדת 'מערת הצדיק' בסמוך ל'שמורת השיירות',
היא החורשה של עצי אלון וזית הסמוכה לקבר האימאם עלי, משפיעה את השפעתה.
האינטראקציה בין 'הצדיק' לבין 'השיירות' מעניקה נופך מיוחד למקום. למותר לציין,
מערה המתקשרת לצדיקים יהודיים, דוחה את זיקתו של המקום לאימאם עלי; במובן זה
ההגמוניה בהנצחה בולטת במקרה זה במיוחד. בסופו של דבר, הניסיון להעניק ממד של
קדושה דתית-מסורתית למקום זה לא עלה יפה; בין משום שקדושתו החילונית של שער הגיא
גברה על הדתית, ובין משום שאזור אימאם עלי שבו מדובר לא אפשר נגישות ממשית; עולי
הרגל שלהם – יש לשער – ציפה ש"ז כהנא, לא בוששו להגיע.
פוליטיקה בשער הגיא בימי הכנסת השניה
מתח מעניין בין חול לקודש בשער הגיא מוצג בקטע
הבא שהתפרסם ביומון 'חירות', המשקף את העימותים הקשים שבין ימין ושמאל, במקרה דנן
מפלגת חירות ומפ"ם. הכותרת בביטאונה של מפלגת הימין זעקה: "מפ"ם
רוצה במונופולין על שער הגיא", ובגוף המאמר תוארו הדברים בקיצוניות יתר.
"[...] בסביבות שער
הגיא, יזדקר לעיני הנוסע שלט ענק בצבע אדום
אשר לשונו בערך כך... פלמ"ח (מ מודגשת!) הוא שכבש את הדרך הזו
ופלמ"ח קורא לך להצביע מ... [...] לשיא מגיעה מפ"ם בהדבקת כרוזיה על
המכוניות הנקובות כדורים המוטלות בצדי הדרך בשער הגיא [...] כי בשורה אחת נלחמו כל
צעירי ישראל [...] ובמותם קדשו את שם ישראל ולא את שם מפ"ם [...]"
(חרות, 19 ביולי 1951, עמ' 2).
הימים ימי מלחמת הבחירות לכנסת השנייה, והעילה
לנאמר היא שמועה על תליית מודעות בחירות על המשוריינים החרוכים, שכבר אז ב-1951
נתפסו כמקודשים. הניסיון לנצלם בגין השיוך של לוחמי הראל בעיקר לקיבוץ המאוחד
ולתנועות הקיבוציות האחרות, נתפס כציני בהקשר הנידון. אנשי אצ"ל לא השתתפו
בקרב על הדרך אך – כך מגיבה המודעה – 'בשורה אחת נלחמו כל צעירי ישראל [...]
ובמותם קדשו את שם ישראל ולא את שם מפ"ם'. מפ"ם אליבא דכותבי מערכת
חירות, לא זו בלבד שאינה מקדשת את דם הנופלים, אלא מחללת את השטח המקודש לדעת
רבים.
הענקת איכויות של 'מקום קדוש' – בין על-פי אמות
המידה המסורתיות ובין ברוח ה'דת החילונית' – לאזור מסוים מעוררת את שאלת העלייה
לרגל, שגם היא יכולה להיתפס כמושג חילוני (מסעות לפסל האריה השואג בתל חי,
למודיעין ולמצדה בוצעו על ידי 'צליינים' חילוניים למהדרין!). מסתבר כי שער הגיא לא
נפקד על ידי טיילים במשמעות הקלסית, ניתן לומר הציונית, של המושג. שער הגיא היה
מקום על אם הדרך, הוא קשור במישרין לדרך, אך הדרך אליו לא הייתה דרכם של עולי
הרגל.
הנה כי כן, דרך צרה שהובילה לעיר, חוץ מענייני
ביטחון הקשורים לדרך גם שזורים בו ענייני מסורת וקדושה שכפי שציינו רוב הנוסעים
בכביש לא מודעים אליו כלל. בנסיעה בציר זה כדאי לזכור מעט מעבר המקום שבו בימים
אלה לפני שבעים שנה נסעו בתנאים שונים בתכלית לעיר נצורה.
להרחבה
ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר, בדרך אל העיר, שער
הגיא כמחוז זיכרון, כרמל, תשע"ז, עמ' 143-137.
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 11 בינואר 2018
תגובות
הוסף רשומת תגובה