מעלה החמישה -שמונים שנה לעלייתם לקרקע | יוסי שפנייר וישראל רוזנסון
בימים אלה בכ' בתמוז יציינו חברי קיבוץ מעלה
החמישה שמונים שנה לעלייתם לקרקע.
המייסדים עצמם לא יהיו נוכחים אבל בניהם וממשיכי דרכם הדורות השני והשלישי
יחגגו ויציינו את המאורע המשמעותי שבהם לקחו חלק אבותיהם, או סבם וסבתם כשעלו
לאזור ההררי המסולע והחשוף בקיץ של שנת תרצ"ח (1938). בשורות הבאות נביא כמה
דברים מהפרק הראשון של הספר מולדת לבנות במעלה ההר – מעלה החמישה, קורות
אתרים וסיורים, שיצא בימים אלה לציון המאורע שנכתב על ידי החתומים מעלה.
העליה
קיבוץ
מעלה החמישה עלה על הקרקע בכ' בתמוז תרצ"ח (19 ביולי 1938), בעקבות נפילת
חמישה חברים של הגרעין המייסד בהר הרוח בה' בכסלו תרצ"ח (9 בנובמבר 1937)
בדרכם לסלול דרך אל שטחי ייעור.
הקשר
בין דם ואדמה שזור בקורות היישוב היהודי בארץ ישראל, ועדיין, לא רבות הן הדוגמאות
לקשר ישיר כל כך בין קרבנות ונופלים לבין הקמת יישוב. השפעת רצח החמישה על הקמת
היישוב הייתה מכרעת. באותה עת ניתן היה למנות את היישובים היהודיים באזור ירושלים
על אצבעות כף יד אחת (מוצא, עטרות, הכפר העברי נווה יעקב, קריית ענבים). את מצב
ההתיישבות היהודית באזור היטיב להגדיר יוסף ויץ – מראשי הקרן הקיימת לישראל
ומהמעטים בממסד הציוני שדגלו בהתיישבות בהר: "מאורעות תרצ"ו (1936)
מצאונו בהר יהודה עניים בנכסי אדמה ודלים ביישובים" (יוסף וייץ, התנחלותנו
בתקופת הסער, ניסן תרצ"ו-ניסן תש"ז, ירושלים 1947, עמ' 152), תנופת
ההתיישבות באזורים אחרים של הארץ פסחה על סביבות הבירה הלאומית; ואשר לאדמת מעלה
החמישה, כעשור אחרי העלייה על הקרקע הקשה ויץ,
"ומי יודע אם הייתה נפקדת, אלמלא חמשת הקרבנות שנפלו בידי מרצחים על
הרי קריית ענבים... " (שם עמ' 155)
שתי
קבוצות מקימות את הנקודה
ואכן,
מעדויות מהתקופה עולה כי עד לרצח הדעות בגרעין המייסד לא נטו לטובת התיישבות בחבל
ההר. הדברים מחייבים הבהרה וסקירה תמציתית של קורות הגרעין המייסד, במעלה, לפני
הרצח. יש לזכור כי הגרעין היה מורכב מחברים בשתי תנועות נוער שכור מחצבתן זהה; הן
היו קרובות זו לזו אידאולוגית, ושתיהן ביקשו לינוק ממורשתו של ההוגה הידוע, איש
העלייה השנייה, א"ד גורדון; ובכל זאת, נודעו ביניהן הבדלים. הגדולה והמוכרת
שבהן הייתה גורדוניה, שבשמה הנציחה במישרין את גורדון. השנייה כונתה ויתקיניה על
שמו של יוסף ויתקין. בפועל, בשנים שלפני הקמת מעלה החמישה, חזרה ויתקיניה והתמזגה
בגורדוניה, אך יוצאי התנועות שהקימו את מעלה החמישה שמרו במידה רבה על מורשותיהן.
קשיי
העלייה של מייסדי מעלה החמישה משקפים את הקושי האדיר לעלות – אפשר ואף מדויק
להשתמש במילה להימלט – מפולין במחצית השנייה של שנות השלושים. רבים מחברי גרעין
במעלה של תנועת גורדוניה מפולין – עשרים ושבעה במספר (שישה עשר מהעיר לודז', השאר
מערים ועיירות במזרח פולין), עלו לארץ בקיץ 1934 בחלוצת ספינות המעפילים, ולוס,
והם בני 21-19. ההרכב האנושי של חברי הקבוצה המייסדת היה מיוחד, שונה למדי מזה של
תנועות נוער אחרות; מדובר בחניכי גורדוניה מגיל צעיר מאוד שהתאימו ל"פרופיל
החברתי" הבא: "הרוב המכריע היו בעלי השכלה תיכונית, מהם חלק ניכר חניכי
גימנסיות עבריות מיסודה של 'תרבות'; אחדים בעלי השכלה תורנית, על סף הכשרה לרבנות;
ואחדים למדו שנה אחת באוניברסיטת לודז' והפסיקו כדי לעלות ארצה." כבר בפולין
(זדלובסקה ויליה), הם התגבשו כקבוצה בהכשרה בת שנה, ובארץ הייתה להם תקופת הכשרה
קשה וממושכת.
ראשית
הדרך בקיבוץ חולדה וברחובות ועלייה לקריית ענבים
ראשיתה
בקבוצת גורדוניה חולדה, ששם שהו חודשים ספורים ולמדו להכיר לראשונה את אורח החיים
הקיבוצי. חולדה הייתה "בית ספר נפלא שבו למדו לעבוד קשה ולהכיר את המציאות
בארץ ישראל. אנשי חולדה שימשו מופת לחיי חברה בריאים, למסירות לעבודה ולהתנהגות
מוסרית." (על פי צבי בן חורין, עמ' 162) ההכשרה המשיכה את דרכה ב'גבעת
הקיבוצים' בפאתי רחובות. השהות ברחובות הייתה קשה; מעטים מהחברים זכו לעבוד, בעיקר
בפרדסים, ולא אחת נתפסו לדכדוך ואף לייאוש. הדבר הוביל גם לעזיבות. אולם, ממרחק
הזמן דומה כי חוסנו החברתי של הגרעין עמד לו; הוחלט להמשיך, ואת "שיחת הקתרזיס"
שיצרה נקודת מפנה זכרו חברים כך: "הכול נאמר באווירה של אחווה אינטימית, כך
נתקבלו גם הדברים הקשים." (שם).
עם
פרוץ המאורעות ב-1936 נקרתה בפניהם ההזדמנות לעבודה שייחלו לה, ובמהלכה סומן אזור
ההר שלימים יהיה ערש התיישבותם. באזור זה גם פגשו לראשונה את מי שיקימו עמם בעתיד
את מעלה החמישה, חברי ריכוז ויתקין, אנשי תנועת ויתקיניה, וחברו אליהם בתחילה
לכיבוש עבודת האבן. חברי ריכוז ויתקין אלו (בין עשרים לעשרים וחמישה חברים)
התארגנו כגרעין ותכננו את עלייתם כבר ב-1934. לאחר תלאות שונות ביולי 1935, כשנה
לאחר התארגנותם, עלו כחמישה עשר מהם והגיעו לקריית ענבים.
פרנסה
- תעשיית האבן באזור מעלה החמישה – נחלת יצחק
ההזדמנות
החדשה הייתה בתעשיית האבן. בשנות השלושים ענף החציבה והספקת האבן היה נתון בעיקר
בידיים ערביות, שחלשו על הספקת חומרי בנייה גם לצורכי הבנייה בירושלים. עם פרוץ
המאורעות ותחילת השביתה הגדולה של ערביי הארץ, ובהתחשב בצורך הדחוף בחומרי בנייה,
נעשו ניסיונות להעביר את הענף לידי יהודים. בסביבתה של קריית ענבים נפתחו מחדש כמה
מחצבות עזובות על אדמות קק"ל שהעניקה עתה זיכיונות להפעלתן לחברת החוצב, וכל
זאת בהנהגתו ובהדרכתו הישירה של יצחק שדה. אחת מהן הייתה המחצבה הסמוכה למקום שבו
עתידה לקום מעלה החמישה. או אז, "[...] עולה על הפרק שאלת האבן העברית.
המחצבה בנחלת יצחק כשני קילומטרים מקריית ענבים נעזבה על ידי עובדיה הערבים ונדרש
נושא עברי חלוצי. קבוצתנו [במעלה] נענתה לקריאת ההסתדרות [...]".(דבר, 16
ביולי 1939 עמ' 3) בנחלת יצחק שהוגדרה אז כיישוב,
בוודאי זעיר מאוד, השתכנו כמה מחברי גרעין ויתקיניה שבתחילה התגוררו בקריית ענבים.
הצטרפו אליהם חברים מגרעין במעלה הגדול יותר והוותיק יותר בארץ. אלה באו מרחובות.
כולם ניהלו במקום אורח חיים מפרך של עבודה פיזית קשה ושמירה מתמדת. יצחק שדה פעל
ויזם בתחום החציבה (הוא הדריך את חברי הגרעין הלא מנוסים בהכשרה מיוחדת לחציבה,
ובהמשך הדרך אף הדריך אותם אישית), ונוסף על כך הדריכם בשמירה ובהגנה. החומר הנחצב
יועד בין השאר להקמת נמל תל אביב.
מקום
משכנם של חברי הגרעין המייסד באותה עת היה קבוצת קריית ענבים; שם התגוררו והתכוונו
להמשיך לעבוד בחציבה ובייעור, ושם חברו אנשי גרעין במעלה לחברי ריכוז ויתקין,
כעשרה במספר, ששהו כבר בקבוצה. מקריית ענבים יצאו לעמל יומם, ואליה חזרו לקראת
ליל. הם דרו במחנה צריפים בפאתי קריית ענבים, צריפים שבימי המאורעות הללו ספגו מדי
פעם יריות. את שלושת ילדי הגרעין, דליה, גדעון ויערה, הלינו בבית אבן בקריית
ענבים.
התלם
הארוך מול התלם הקצר
כפי
שכבר ציינו, בדיון על עתידם ההתיישבותי ניטשה מחלוקת; חברי גורדוניה, שכאמור היו
הרוב בגרעין המאוחד, העדיפו להתיישב בעמקים המישוריים – התיישבות זו אופיינה במונח
הסמלי 'החריש בתלם הארוך' – גישה שככלל הייתה מקובלת על התנועה הציונית (וידועה
תרומתו של יהושע חנקין בהקשר זה) וזרועותיה המגשימות. בקרב המיעוט, אנשי ויתקיניה,
היו שביכרו את ההר, על אף חסרונותיו החקלאיים הידועים. בין המצדדים בהליכה ההרה
בלט במיוחד יצחק מגדל, אחד מחמשת הנרצחים, אך על אף מעמדו בגרעין, מנהיגותו ויכולת
השכנוע שלו הוא לא הצליח לסחוף אחריו את חבריו ולהוביל מהלך חד-משמעי להתיישבות
בהר שבה האמין כל כך.
הרצח
של חמשת החברים – יצחק מגדל, יהושע פוחובסקי, משה באומגרטן-בר גיורא, אריה
מורדכוביץ ואהרן אולישבסקי – בדרכם לעבודת סלילת הדרך ליער שעמד להינטע בהר הרוח,
קטע את המחלוקת.
ההחלטה
נשארים בהר
כאמור,
רישומו העז של הרצח וביטויי הכאב - הלאומיים ובתוך הגרעין גם יחד - הולידו שינוי
בתודעת חברי הגרעין, שינוי שלו שני מרכיבים. הדברים עולים בזיכרונות החברים:
"באספה הראשונה שנערכה אחר הרצח החלטנו פה
אחד להקים בהר התיישבות על אדמת הקרן הקיימת, לא רחוק מקריית ענבים." (מרים
יערי, במעלה ההר, 108 [26 לנובמבר 1987], עמ' 19).
"הפלא, איך שקם קיבוץ מעלה החמישה בהרי
יהודה לאחר הרצח המתועב... איך פתאום מובן היה מאליו שאנו נשארים פה... וללא
ויכוחים!" (יצחק נבט, שם, עמ' 20).
"[...] סוערות היו השיחות האחרונות לפני
מותם, [...] חילוקי דעות היו בינינו וקשה היה לנבא אז מה יכריע ומה יקבע את
החלטתנו הסופית. והנה קרה האסון [...] ומבלי לדבר אחד עם השני ברורה הייתה לכולנו
החלטתנו, אז בעמדנו בשעת הערב על יד קבר האחים הפתוח, ונפלה המילה: פה נישאר, לעדי
עד. הדם הנקי אשר נשפך לא לשווא היה. האדמה הרוויה בדמם וזיעתם של חברינו קראה לנו
ממעמקיה, לא לעזבה [...]" (צילה, החמישה, במעלה ההר, 7 (4 לדצבמר 1943), עמ'
2-1).
ההחלטה
לעלות לקרקע ההררית נפלה בגרעין, ועל אף ההסתייגות מההתיישבות בהר, הם זכו מיד
לתמיכה ציבורית וממסדית לא-מבוטלת. מי שתמכו בכך בכל לבם היו יוסף ויץ, מנהל מחלקת
הקרקעות והייעור בקרן הקיימת לישראל בשנות השלושים (ביומניו כתב כי הרעיון צץ
בקרבו מיד לאחר הרצח) ויו"ר הקרן הקיימת מנחם אוסישקין, שעודד וסייע, ולימים
זכור היה על כך לטובה במעלה החמישה. תנועת גורדוניה וחבר הקבוצות תמכו ועודדו,
והיו מעורבים, בין השאר, בנטיעת יער החמישה, כמקור פרנסה לחברי הקיבוץ. אם כן,
ההחלטה לעלות על הקרקע הייתה פנימית, ונסתייעה במישרין בקרן הקיימת. לימים נזקפו
הקמת הקיבוץ וההתיישבות היהודית בתקופה זו בהר לתנועת גורדוניה דווקא.
הקשר
העמוק בין היישוב המוקם לבין הנרצחים מתבטא בשמו, המקשר את שם הגרעין, במעלה, עם
זכרם; הוא זכה לגושפנקה במגילת הייסוד: "[...] מעלה החמישה ייקרא מעתה ועד
עולם המקום הזה על שם חמשת חברינו היקרים חברי קבוצת גורדוניה במעלה [...] לשמם
ולזכרם ייבנה הבית המשותף לחיים ולעמל ולהגנת נפש [...]"
זכר
החמישה התמיד; כבר בשנים הראשונות לעלותו על הקרקע התבססו בקיבוץ שני תאריכים
משמעותיים – יום הזיכרון לנרצחים, ה' בכסלו, ויום העלייה על הקרקע, כ' בתמוז; גם
יום העלייה על הקרקע נשא צביון של הנצחה, אך ביום הזיכרון בלט במיוחד הטקס שהוקדש
לנרצחים, והוא לווה במהלך השנים בדברי זיכרון שנכתבו בביטאון במעלה ההר.
זכרם של חמשת הנקטפים הונצח לא רק בטקסים, אלא גם בנוף הקיבוץ והסביבה. גם
גורדוניה זכתה להנצחה בשם הקיבוץ – קבוצת גורדוניה.
הנה
כי כן, גילגול של ראשית קבוצה אידיאולוגית שהתיישבה בהר והקימה קיבוץ בימים אלה
לפני שמונים שנה. קיבוץ שעבר מאז היווסדו שינויים ותמורות וכיום הוא קיבוץ מתחדש
שמתאים עצמו לשינוי הזמן, הסביבה והחברה הארץ ישראלית. גם עם השינויים אין ספק
שהוא אחד היישובים ההיסטוריים החשובים שראוי להכיר בדרך לירושלים.
להרחבה
ומקור הרשימה
ישראל
רוזנסון ויוסי שפנייר, מולדת לבנות במעלה ההר – מעלה החמישה, קורות, אתרים,
סיורים, הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ח, עמ' 32-17 בהשמטות.
 |
| עליה על הקרקע | מקור: ארכיון מעלה החמישה |
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 5 ביולי 2018
תגובות
הוסף רשומת תגובה