70 שנה להקמת המדינה והקשר ההיסטורי לצפונה של ירושלים
בימים אלה אנחנו מציינים שבעים שנה להקמת
המדינה. לא ניתן להתייחס לעניין אלא במילה אחת: נס.
אם קצת יוצאים מהתמונה של הרגע ושל הבעיות
היום יומיות ומסתכלים על המרחב הקרוב ומה שהתרחש בשבעים שנה לעם ישראל בארצו לא
ניתן להתייחס לכך אלא בהתפעלות ובהבנה של גודל הנס שאירע לנו כאן.
הערכת בן גוריון את השעה בזכותם של הנופלים
ארבע שנים לאחר המלחמה, במבוא שכתב בן גוריון
לספר גווילי אש (אסופה של חיבורים שכתבו הנופלים במלחמת העצמאות) כתב:
"...עם פרוץ המהומות, בשלושים לנובמבר
1947, עלו התוקפים הערביים עלינו לא רק במספרם אלא גם בנשקם, ויתרון זיונם היה גם
כמותי וגם איכותי...באותו הזמן היו הכפרים הערביים מלאים בנשק. ומעבר לגבולות,
מהלבנון, מעבר הירדן וממצרים הוברח נשק לרוב לרשות הערבים ללא כל הפרעות מצד ממשלת
המנדט. הלגיון הערבי חנה, כאמור, בארץ והיה מצויד בנשק החדיש ביותר, בנשק קל וכבד
ובכלי רכב מלחמתי (במשוריינים וטנקים)..."ההגנה" עמדה בפני הכנופיות
בנשק המועט שהיה ברשותה וידה היתה על העליונה. אבל עם פלישת צבאות ערב, צבאות
סדירים, מצוידים ומזוינים במיטב הנשק הבריטי בכל מדינות ערב, במכונות ירייה כבדות,
בתותחים, במטוסי קרב, בטנקים...עמדה מדינת ישראל שאך זה יצאה לאויר העולם כמעט
מחוסרת ישע. וצבאות ערב ומדריכיהם הזרים היו בטוחים שלא יעברו שבועיים שלושה
שבועות וירושלים, תל אביב וחיפה יפלו בידיהם, מדינת ישראל תיעקר והיישוב היהודי
יימחה מעל פני האדמה כאשר נימחו ששת
מיליוני היהודים באירופה.
מי סיכל מזימה אכזרית ונוראה זו? מאין בא הכוח
שהדף האוב הרב, הכה בו מכה ניצחת, גירש אותו מגבולות הארץ, הציל את מדינת ישראל,
ביצר את עצמאותנו המחודשת, הרחיב תחומי המדינה, שיחרר ירושלים החדשה והפליא כל
העולם היהודי והבלתי יהודי בעלילות גבורה וניצחון, שקשה למצוא דוגמתן בתולדות
ימינו או בתקופה אחרת? מי חולל הפלא זה?
רוחו של האדם היהודי החדש שקם לעמנו בארצו." (גווילי אש, ערך ראובן אבינעם (גרוסמן), תל אביב, תשי"ב עמ'
יג-יד).
שבוע אחרון בעטרות והוראות לנסיגה
יומיים לפני הכרזת המדינה ביום רביעי ג' באייר
תש"ח (12.5.1948) שמוליק הרם מפקד המושב עטרות נשאל על ידי ישורון שיף מפקד גדוד
מוריה שפיקד על האזור, לגבי מוכנות הכוח ובכלל מצבם בשטח. שמוליק הודיע שמצב הכוח
טוב עד להתקפה הראשונה ומה יהיה לאחר מכן אינו יודע. מפקד הגדוד הרגיע אותו ונתן לו
חיזוקים לפעילות במקום. שוב חזר על הודעתו שהתגבורת תגיע ואין מקום לדאגה. הכוח המשיך לעבוד והגיע
למצב שנשאר להם מזון מועט שכלל בשר וגבינה. מפקד המקום היה חדור אמונה שהתגבורת
תגיע, כפי שהובטח.
יום למחרת בד' באייר הגיעו לעטרות שמועות על
נפילת גוש עציון דבר שגרם לנפילת מורל מאוד משמעותית.
ביום שיש ה' באייר (14.5.1948) במהלך היום
שמוליק נקרא למכשיר הקשר ושם מפקד המחוז הודיע לו שהתגבורת לא תגיע. שעות בודדות
לאחר מכן התקבלה הודעה נוספת בקשר ממפקד המחוז שעליהם להתארגן לנסיגה מעטרות לעבר
נווה יעקב.
חלק מסיום המנדט הבריטי התרחש בצפונה של
ירושלים
מדינת ישראל קמה כאמור בתאריך מאוד ברור. ביום
שישי ד' באייר תש"ח (14 במאי 1948). ביום זה עזב אחרון המצביאים הבריטים את
הארץ ונסתיים המנדט הבריטי שנמשך כשלושים שנה. באופן סמלי במקביל להוראת הנסיגה
שקבלו הכוחות בעטרות עזב באותו היום הנציב הבריטי האחרון את ירושלים. הנציב סר הלן
גנינגהאם יצא ממעונו בארמון הנציב עם קומץ מלווים ועשה את דרכו בשיירה צנועה לעבר
שדה התעופה קלנדיה (באזור התעשיה של עטרות של היום), עלה על מטוס וטס לחיפה. שם
עלה על ספינה הצדיע את הצדעתו האחרונה לארץ ישראל ועזב בשייט את המים
הטריטוריאליים של ישראל. באופן זה נסתיים באופן רשמי השלטון הבריטי וקמה מדינת
ישראל.
הנסיגה לנווה יעקב
הוראת הנסיגה התקבלה בהפתעה גמורה, אך המפקד
בעזרת יוסף גולדברגר המא"ז (אחראי הביטחון בעטרות) התכוננו לבצע אותה. היו
הצעות שונות לדרך הנסיגה. אחת גרסה שיש ללכת בדרך הקצרה ביותר על הכביש המחבר בין
עטרות לנווה יעקב. הצעה הזו לא נתקבלה על ידיו בגלל הסיכון שבה ובסופו של דבר לאחר
התייעצות עם אנשי המושב וביחוד עם מיכה
לוזינסקי, ששמוליק העריך אותו כסייר מעולה המכיר את השטח היטב הוחלט על הליכה
מזרחה, עקיפת הכפר א-רם ממזרח ומשם חבירה לנווה יעקב. מספר הנסוגים כולל חברי
המושב היו כ 85 איש, כולל כ 30 חברי מושב.
שעת היציאה תוכננה בצורה כזו שלא תעורר תשומת לב רבה מידי בשעה מספיק מאוחרת
מבחינת הפעילות הערבית בכפר ולא מאוחרת מידיי כדי לא להיפגש בדרך עם ערביים
שיוצאים מוקדם לעבודה.
שמוליק התייעץ עם מיכה לוזינסקי והמא"ז
לגבי משק החי מה לעשות עם הפרות והתרנגולות? ההוראה בסופו של דבר היתה להשאיר
אורות דולקים ברפתות ובבתים כדי שיהיה רושם שהשגרה ממשיכה כרגיל, לרכז את הכלבים,
שלא היה ניתן לקחת אותם מחשש שיגלו את הכוח הנסוג בעמדות השמירה.
הנסוגים יצאו בסמוך לחצות לאחר שסיימו את
ההתארגנות והכיתה הדתית את התפילה ולאחר הליכה של כשעתיים, תוך עקיפת הכפר א-רם
ממזרח, הגיעו לכפר העברי - נווה יעקב כאשר לקראת הנסוגים הגיעו אנשי נווה יעקב
לקבלם.
בנווה יעקב
בנווה יעקב הכוח התקבל בצורה יפה. שמוליק פגש
במקום את המפקד ישראל פונט שהיה ממונה עליו, ומיד חילקו את החיילים בגזרות השונות.
את נווה יעקב חילקו לשתי גזרות את הפיקוד על החלק המערבי והצפוני קיבלו אנשי עטרות
ואת הגזרה המזרחית והדרומית קיבלו אנשי נווה יעקב.
חיילי הכוח שהגיעו מעטרות היו עייפים אבל הם
נכנסו מיד לסבב השמירה והפעילות המבצעית במקום. הייתה תחושה טובה שכאן מתבצרים
ומחזיקים במקום עד לסוף המלחמה.
זמן קצר לאחר הגעת הכוח לנווה יעקב הורגש מתח
באויר. בשלב ראשון נשמעו יריות ומוקשים שהתפוצצו מכוון עטרות כתוצאה מכניסת הערבים
לתחום המושב. הם שדדו מהמקום מה שרק היה ניתן והרסו את כל המושב.
ההנחיות שניתנו למגינים של נווה יעקב היה שלא פותחים
באש ללא פקודה עד אשר המתקיפים מגעים למרחק של שלושים מטר מעמדות ההגנה ביישוב כדי
לחסוך בתחמושת בירי יעיל ואפקטיבי. בפועל פתחו באש כאשר האויב היה במרחק גדול
יותר וזאת בעקבות ההחלטה מקצועית של
המפקדים במקום.
ביום ראשון ז' באייר (16.5.1948) החלה התקפה רבתי
על היישוב. ההתקפה של הערבים הייתה קולנית מאוד ומלווה במאות אנשי כנופיות שהסתערו
בליווי שריוניות עם מרגמות (שתי פאונד).
בהתקפה זו היו למגיני המקום מספר הרוגים
ופצועים (בינהם מיכאל שטראוס, בהמשך). בעקבות תמונת מצב העגומה החליטו ישראל פונט
ושמוליק הרם לפנות למחוז ולעדכן אותם במצב בו הם היו. הם עדכנו גם במצב התחמושת,
פצועים והרוגים. הם דרשו מהמג"ד (ישורון שיף) שידאג לתגבור מידי של כוח המגן.
שיף הודיע בשלב זה שצריך להחזיק מעמד במקום ואין אישור של נסיגה. לאחר שלא קיבלו
אישור נסיגה שהייתה אחת האפשרויות להתמודד עם הבעיה הוחלט להתארגן במקום בצורה
המיטבית.
אבא לוחם לצד בנו שנפל – סיפורה של משפחת
שטראוס
בין הנסוגים מעטרות לנווה יעקב היו גם ארנסט
שטראוס ובנו מיכאל. ארנסט היה בין המתיישבים הראשונים בעטרות שבנה במו ידיו את
משקו וביתו במקום ובנו מיכאל אחד מה'נוער' של עטרות שבאותם הימים היה בן 18.
הם כמו גם התושבים ואנשי ההגנה של עטרות הגיעו
לנווה יעקב בערב שבת ועם אור ראשון בשבת בבוקר (ו' באייר – 15 במאי) הסתכלו לכיוון
עטרות וראו את ביתם עולה בלהבות.
הם התארגנו ללחימה במקום עם תושבי נווה יעקב.
ביום ראשון ז' באייר החלה התקפה קשה על נווה יעקב. בין המגינים היה מיכאל שטראוס,
תפקידו של מיכאל היה לחלק תחמושת בין העמדות, בשלב מסוים של הלחימה נפצע ברגלו.
חבריו ביקשו ממנו להפסיק את ריצתו בין העמדות אך הוא סרב. לאחר פרק זמן קצר חטף
כדור בראש ונהרג.
אביו, ארנסט שלחם לצידו בעמדה אחרת נאלץ לקבור
את מיכאל בנו בסמוך לשלושה חללים נוספים, לומר קדיש ולסגת עם שאר המגינים להר הצופים
באבל כבד ולדווח למשפחה על האסון.
הנסיגה להר הצופים
לאחר הערכה מחודשת של המצב בשטח המפקדים בנווה
יעקב, שכללו את ישראל פונט, אברהם וכסלר (תימור) ושמוליק הרם החליטו על נסיגה
רגלית ממזרח לשועפאת. הם קיבלו אישור לכך מישרון שיף המג"ד. שמוליק קרא למיכה
לוז וביקש ממנו הערכה למשך הזמן וציר הליכה לעבר הר הצופים. מיכה העריך (על פי
עדותו של שמוליק) שזמן ההליכה להר הצופים ייקח כארבע שעות.
ביום ראשון בלילה אור לח' באייר (17.5.1948)
הכוח התארגן לנסיגה, את ההרוגים קברו, את הציוד שלא ניתן היה לקחת השמידו והתארגנו
לתזוזה. התחמושת המועטה שהייתה חולקה בין החיילים לצורך אבטחת הנסיגה. סה"כ
היו כ 160 איש אנשי עטרות ונווה יעקב. היו
כעשרה פצועים שנישאו על אלונוקות שהיו מיטות אמריקאיות ללא רגליים והיו מאוד כבדות לנשיאה .
הרופא של נווה יעקב היה פעיל ביותר ועבר כל
הזמן בין הפצועים לבדוק את מצבם. ההליכה היתה קשה
וסחיבת הפצועים הקשתה עוד יותר. בראש הכוח הלכו המפקדים והסייר מיכה לוז
שהכיר את הדרך הייטב. שמוליק ציין שהוא הלך כל הזמן לאורך הטור המתקדם לראות שהכל
כשורה. בשלב מסוים שמוליק הבחין ששתי אלונקות מונחות בצד והצוות שאמור היה לסחוב
אותם נמצא מאתיים מטר מהם. לא היה ברור לו מה קורה. לאחר תחקיר קצר התברר שהפצועים
שחשו שהם מכבידים על הנושאים אותם שיכנעו אותם שישאירו אותם במקום וימשיכו
בלעדיהם. שמוליק לקח את נושאי האלונקות חזרה ולמרות הקושי הם המשיכו בסחיבה.
ההליכה עם הפצועים לקחה הרבה יותר זמן ממה
שהעריכו מלכתחילה ובסופו של דבר הכוח הגיע להר הצופים באור יום ובמזל לא התגלו
במהלך הנסיגה על ידי הערבים המקומיים מענתות וכפרים אחרים.
בזה נסתיים פרק ההתיישבות היהודית מצפון
לירושלים שהתקיים למעלה משלושים שנה (עטרות).
שמחה וזיכרון
עם כל הצער של פינוי היישובים מצפון לירושלים
וגם מאזורים אחרים, קמה המדינה עם כל הקשים בדרך. בסופו של דבר היישוב החל להתבסס
לאחר ימי המלחמה והמדינה נבנתה לתפארת. יחלפו תשע עשרה שנים ובשנת תשכ"ז
(1967) יחזרו למקום וייסדו
ישוב יהודי מחודש.
שבעים שנה חלפו מאז יסוד המדינה ומאז הנסיגה
מהאזור אך בסופו של דבר הצמיחה וההתיישבות באזור מרשימים בכל קנה מידה ועל כך
אנחנו מחויבים להודות ולהלל וגם לזכור ולשמר.
להרחבה
מרדכי נאור כתב וערך, יום שישי הגדול, ה'
באייר תש"ח (14.5.1948), מקווה ישראל 2014, משם התמונה.
יוסי שפנייר, עורי צפון ב, ההתיישבות היהודית
מצפון לירושלים עד תש"ח, ירושלים תשע"ד, עמ' 129-117.
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 18 במרץ 2018
תגובות
הוסף רשומת תגובה