יום אחד בארץ - על טיול בין ירושלים לעמק יזרעאל בשנת 1926
בימים אלה של 'אחרי החגים' וחזרה לשיגרה, חשבתי
לשתף אתכם בתיאור של עיתונאי בשם נהוראי שתיאר מסע שלו בדרך הראשית בין ירושלים
לעמק יזרעאל הקשורה לאזור שלנו כאן. דרך ראשית ושימושית למי שרצה לעשות את דרכו
בצורה מהירה וגם נעימה ויפה. הדברים פורסמו בעיתון התור משנת 1926. למעלה
מתשעים שנה לפני זמננו.
 |
| התור - כותרת העיתון 1926 בו תיאור הדרך בין ירושלים ושכם |
עיתון התור
בחיפוש חומרים בנושא נווה יעקב והסביבה עברתי
על כמה גליונות של עיתון בשם התור שהוגדר באופן רשמי כ"שבועון
מזרחי". התור ראה אור ברציפות בשנים 1935-1921 בעריכתו של אחד ממנהיגי המזרחי
הבולטים ביותר, הרב יהודה ליב פישמן-מימון שערך את העיתון מיומו הראשון ועד האחרון.
בראש העיתון התנוסס שרטוט מסורתי-סכֶמתי של ירושלים, ותחתיו – בכתב מצויר פשוט
למראה – הודפסה גם "מטרת המזרחי": ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת
ישראל. העיתון הודפס – לפחות בתחילה – בדפוס ש' צוקרמן הירושלמי. היה זה בית דפוס
שנוסד בשנות השמונים של המאה הי"ט בידי שמואל צוקרמן, צוקרמן שינה את אופיו של בית הדפוס, ובמהלך
השנים הפיק כרטיסי ברכה, לוחות שנה, ואפילו הספד למלכה ויקטוריה וברכה למלך אדוארד
השביעי לרגל הכתרתו. צוקרמן, למרות שנותר נטוע כל ימיו בהוויית היישוב הישן, היה
האחראי כנראה לעיטור הירושלמי הפשטני שהתנוסס בראש "התור", בעוד הרב
מימון עסק בעיקר בעריכה תוכנית. השבועון הופץ בערים ובמושבות בידי סוכנים מורשים,
ופרט לכתובתו הקבועה – תיבת דואר 470, ירושלים – התהדר בהמשך השנים במספר טלפון
פשוט לזכירה: 101. (על פי ראובן גפני, זכויות באותיות, שבת, מקור ראשון, שבת
הגדול, אייר תשע"ב [מאי 2012]).
בגליון התור מ ה' בטבת תרפ"ז (10 בדצמבר
1926) תיאור מעניין שכתב כאמור נהוראי שעשה את דרכו מירושלים לכיוון עמק יזרעאל.
ומתאר בצורה ציורית ומאוד ראלית את הדרך. נביא את דבריו הקשורים לאזור בלשון יפה
ובמשחקי לשון שבהם השתמש, תוך הוספת כותרות למיקוד הקריאה.
יום
אחד בארץ
מה יעשה אדם מישראל היושב בארץ ישראל, בין ישיבת
קבע ובין ישיבת עראי, והוא שקוע ראשו ורובו, שולחנו וביתו, כל קנייניו וכל ענייניו
בתמונה של עיר, של העיר בה"א הידיעה, זו ירושלים הבירה, ויצרו תורף אותו
לראות את הארץ, זו הארץ עם הריה ועמקיה, עם עריה ומושבותיה, עם "גדודיה"
ו"קבוצותיה"?
מקיים הוא בעצמו "וישכם", מתפלל תפילת
ותיקין, מקבל עליו להתענות כל היום, קורא לו נהג ישן עם אוטומוביל חדש והוא אומר
לו לנהג: שמע נא חביבי, פנאי אין לי, אבל רצון יש לי לעבור את הארץ
אם לא לרוחבה, למצער – לאורכה. אם לא "מדן ועד באר שבע", או כמו שאומרים
ה"חדישים" "מבאר שבע ועד מתולה", לכל הפחות מירושלם ועד חיפה
1 חטוף וסע, חטוף ודלג על ההרים ועל הגבעות ובלבד שאראה מעט או הרבה מטוב הארץ
ומיופייה, קום ולך!
והנהג אף כי יָשָן הוא, וגם עודנו יָשֵן הוא, או
בבחינת "נים ולא נים", אוזניו אינן אטומות והוא מקבל עליו את גזר הדין,
מכין את עצמו ללכת נתיבות, אף אורחות ועקלקלות ולדהור, דהר "מכונתו"
ובלבד שיהנה את אדם מישראל ויראה לו את כל חמדת הארץ. מתיישב הוא הנהג בצד המזרח
של המכונה, "מסדר הוא את הנוסע
ומטלטליו, שורק הוא ומצפצף תקיעה ותרועה, אחת ארוכה ואחת קצרה – והנסיעה החלה.
נווה יעקב
אינם עוברים רגעים רבים והמכונה מתחלת לשרך
בדרכה, והנה מראה נהדר אף נחמד מתגלה לעין, זו המושבה "נווה יעקב". בתים
עשרים עומדים רווחים, יהודים בפיאותיהם הם ויהודיות בפיאות נוכריות הולכים מעדנות,
הקול קול יעקב נשמע מצד אחד, אלה בתי הספר – לשון רבים – לבנים ולבנות, והקול קול
מחצצים נשמע מצד שני, אלה הפטישים והמקבות של קבוצת רמב"ן, העובדת שם, והנהג
מדבר לעצמו ומשמיע שלא בכוונה גם לזולתו:
-מה נפלאים מעשיך, ארץ ישראל! לפני שנתיים שלוש
שנה היה המקום שומם מבלי יושב, וגם מחריד. חרדים ויראים היו לגשת הנה ולהתיישב,
אחרי כי הדרך הזאת עולה שכמה, ושכם – מקום מוכן לפורענויות מאז ומעולם עד עתה –
ועכשיו, הנה באו דווקא יהודים "חרדים ויראים", בני "המזרחי הצעיר" ולא חרדו ולא יראו
ויישבו את המקום הזה ויראו לכל העולם כולו כי חרדים מן המקום אינם חרדים מן
המקום הזה וכל מי שיש עליו מורא שמיים – אין עליו מורא של בשר ודם, ולוא גם של
פרעי אדם...
הנה כי כן – אומרים הנוסע והנהג גם יחד – זכינו
לראות את אחינו רועים בדרך לשכם, מתי נזכה לראות כזה בשכם עצמה?!
וגלגלי המכונה סובבים סובבים, והעיניים לא תשבענה
מראות את ההרים הנחמדים המשתלשלים על פני כל הדרך כ"שלשלת", - שלשלת הרי
אפרים...
שממון השומרון
והיום הולך ומאיר, החמה יוצאת מנרתיקה יותר ויותר
והשעון מראה שעה ושעתיים מעת נסוע מירושלם ואין מעמד אף לרגע, ואין מנוחה למכונה
ולמי שנוהג בה. ומשתומם הנוסע לשאול: הלא
ארץ העברים היא זאת, הלא בארץ ישראל אנחנו עוברים, ומדוע אין מושב יהודי נראה נגד
עינינו, ולמה זה עזובים כל המקומות האלה, מנווה יעקב ועד שכם ומשכם ועד ג'נין,
ואין חלוץ ואין פועל עובד את הארץ ומשמרה?
-על דא קא בכינא ועל זה דווים כל הדוויים
ומתאוננים, כל הידועים – משיב הנהג, כי לא ניתנה עוד גאולה לכל חבל הארץ הזאת.
טובה היא האדמה למרעה צאן, לזרוע זרע ולנטיעת עצי פרי. גם מים רבים פה, גם אין
מעצור מלקנות את כל המקומות אשר אליהם אנחנו נושאים עין. את כל הארץ אשר אנחנו
רואים צפונה ונגבה וקדמה וימה. המוכרים לא היו עצבים, אם היו משלמים להם כסף השדה,
כסף עובר לסוחר והקונים, היהודים, ודאי היו שמחים כי הם יכולים לאכול מפריה ולשבוע
מטובה. אך מה חסר? – חסרה אותה הדעה ואותה ההבנה, בקרב עם ישראל שבגולה, כי
"כל היקום אשר ברגליו זה ממון" נאמר רק ביחיד אבל בעם ובאומה הדברים
כפשוטם. היקום זה הקרקע, וכדאי ליחידים שבישראל לוותר על מקצת "יקומם"
הם ובלבד' שיהא "יקום" יציב וחזק תחת רגליהם כולם...
עמק יזרעאל – מדינת היהודים
אבל, הוסיף הנהג להתפלסף, עוד לא אבדה תקוותנו,
ואם מירושלים ועד ג'נין כמעט שלא נעצנו עוד קנה, הרי מעבר לג'נין עד חיפה לנו הארץ
מתהום ארעא ועד רום רקיעא, הנה אנחנו מתקרבים על ה"עמק" ושם נראה
"מדינת היהודים" בזעיר אנפין. שם יש כבר עיר אחת, שהיא אמנם
עדיין לא הגיעה לבחינת "אם בישראל", אבל כבר היא "בת ישראל",
בת ישראל כשרה וצנועה... העיר הזאת עפולה שמה לפנים ועכשיו שינו את שמה יחד
עם מזלה, ל"עיר יזרעאל". שם ב"עמק" יש כפרים רבים, מהם בשמות
ידועים מזמנו של שמשון הגיבור העתיק, ומהם בשמות נקראים על שם יוסף טרומפלדור
הגיבור החדש, מהם בשמות של נביא הגולה יחזקאל ומהם בשמות של חסיד האומות בלפור.
וב"עמק" הגדול הזה יש לנו דמות דיוקנו של כל עם ישראל, בין של ישראל סבא
ובין של ישראל הצעיר. רבנים חשובים, שו"בים (שוחטים ובודקים) הגונים הרגילים
להזהיר את הגדולים ואת הקטנים על שמירת השבת ועל קדושת המשפחה וגם צעירים
ה"מקדשים" את כלולותיהם ביריות חיצים והמקפידים שלא תיכנס חלילה
"עבודה זולה" לחלוב את הפרה אפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת..."
הנה כי כן, בתיאור קולע וענייני אנחנו יכולים
לקבל תמונה של האזור שלנו לפני כ 90 שנה ולראות מה רב ההבדל ואיזה שינוי חל באזור
בפחות ממאה שנים בכל הקשור להתיישבות היהודית והתפתחות בסביבה מאז תקופת המנדט
הבריטי.
(המקור: התור, ה' בטבת תרפ"ז (10 בדצמבר
1926), עמ' 4-3).
דור תש"ח הולך ונעלם – נר זיכרון לאברהם
גת
במהלך חול המועד סוכות האחרון הלך לעולמו אברהם
גת (בן 89) מי שהיה אחד הקשרים בנווה יעקב עד לפינוי המקום ביום שני ח' באייר
תש"ח (17 מאי 1948).
את אברהם גת הכרתי במהלך השנים האחרונות בהם
אספתי מיידע על היישוב בנווה יעקב של תקופת מלחמת העצמאות. אברהם שהיה ער מאוד לכל
המתרחש ביישוב, גם בצד המקצועי שלו כחייל-קשר אבל גם בצד החברתי כאזרח במדינה בדרך
העלה את הדברים על הכתב.
תיעוד בכלל וכתוב בפרט מאותם הימים בנווה יעקב
אינם רבים ומשום כך הדברים שזכר וכתב היו מבחינתי אוצר בלום. לאברהם גת הגעתי לאחר
שהקשר שהיה עימו בשרות במקום צבי טל (לימים השופט) הפנה אותי אליו כדי לקבל פרטים על
התקופה המשותפת להם בתורנות הקשר.
את יומנו שכתב אברהם על ימיו בנווה יעקב
פרסמתי במספר רשימות בבמה זו ואף חלקים מהם נכנסו לספר שערכתי על קורות הכפר העברי
נווה יעקב.
דור זה שאברהם גת היה חלק ממנו, לחם על הקמת
המדינה והיו יסוד לתקומת האומה. חלקו של אברהם בתקומת צפון ירושלים רבה ועל כך
אנחנו מחויבים לו ולרעיו תודות וזיכרונות.
יהי זיכרו ברוך.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 19 באוקטובר 2017
תגובות
הוסף רשומת תגובה