נטיעות זיכרון בט"ו בשבט תש"ט (1949)

בימים אלה אנחנו מציינים את ט"ו בשבט, חג זה שנחוג ברוב בתי ישראל ומצויין באכילת מיני פרות מגוונים הוא חג שהתגבש במשך שנים רבות ועם שיבת העם לארץ סימל את הקשר המתחדש עם ארץ ישראל בנטיעות. את הפינה הפעם נקדיש לט"ו בשבט הראשון שנחוג בארץ לאחר הקמת המדינה. תוך הדגשת הנטיעות שהתרחשו באזור שער הגיא בדרך לירושלים.

מצבה ירוקה – יער המגינים

'מצבה ירוקה לחללי ישראל', בכותרת זו פתח אפרים תלמי את רשימתו בעיתון דבר בט"ז בשבט תש"ט (15.2.1949, עמ 1) שם סקר את האירועים החגיגיים שנערכו יום קודם בט"ו בשבט הראשון במדינת ישראל במסגרת נטיעת 'יער המגינים'.

נטיעות חלוציות אלו היו בעלות סמליות רבה עם זיכרון עמוק וטרי לנופלים. יום חג זה לווה בנטיעות רבות היקף בארבעה מוקדים בארץ: בגליל העליון המזרחי, באזור משטרת נבי יושע (מצודת כ"ח), בגליל המערבי באזור יחיעם, בשער הגיא בואך ירושלים ובבאר שבע. מפעל הנטיעות נערך בשיתוף מוסדות הקק"ל וצה"ל, כמצבת נצח לחלליה של מלחמת העצמאות העברית ולגיבוריה שבחיים, על  שטח של  30000 דונם. הכוונה היתה לנטוע 6 מיליון עצים תוך רצון שכל יחידה תיטע עץ אחד על שמו של כל חייל מחייליה שנפל במערכה.

ט"ו בשבט מקובל כחג שבו קק"ל והגופים הירוקים מעלים על נס את הקשר לארץ ישראל ואדמתה בפעילות רחבה של נטיעות. לא נדון כאן בהתגבשות החג שיש לו שורשים מעניינים שהלכו והתחזקו עם החזרה הציונית לארץ. אולם במה שקשור לנטיעות בט"ו בשבט הראשון שלאחר יסוד המדינה יש בהחלט צד מעניין הקשור בזיכרון של המלחמה שזה עתה הסתיימה עם החיבור החזק לארץ.

ט"ו בשבט הראשון שנחוג חודשים אחדים לאחר הקמת המדינה היה חג משמעותי ביותר משום שניתן היה לממש את החזון של ההתנחלות בארץ המובטחת במדינה ריבונית. היה בנטיעות גם הייבט של השתלטות על הנוף הצחיח ומקור תעסוקה חשוב לעולים החדשים.

יום לפני, בי"ד בשבט הוגדרה מסגרת המפעל שתצא לדרך למחרת ביום החג. רעיון הנטיעות עלה בעקבות בקשת חיילים המעוניינים להנציח את חבריהם. נקבע שקצין העיר יתן לכל משפחה תעודת נטיעת עץ. המשפחות יוסעו על ידי הצבא למקום הנטיעה הקרוב למקום מגוריהם, אם כי גם הובן ויכובד הרצון לנטוע את העץ בסמיכות למקום נפילת הבן. גם הוגדר שהעצים לא יהיו שמיים, כלומר לא יישאו שם פרטי ('מחר ט"ו בשבט יינטע יער המגינים', על המשמר, 13.2.1949, עמ' 1).

הייקף הנטיעות ומהלכם נזכר במקורות שונים למשל, עיתון הצפה סקר את המתרחש באותם הימים: "[...] בפעם הראשונה חוגגים אנו השתא את "ראש השנה לאילנות" במדינת ישראל החופשית. ביוזמתם המשותפת של הקרן הקיימת ושל צבא ההגנה לישראל. ישמש יום ט"ו בשבט זה יום ראשית למפעל חדש בקנה מידה ממלכתי: ביום זה תתחיל בשלוש אזורים: בצפון הארץ, במרכזה ובדרומה, נטיעת יער צבא ההגנה, שלטונות הצבא החליטו להנציח את זכר החיילים שהקריבו את חייהם בהגנת המולדת על ידי הקמת מצבת נצח זאת [...]. על ידי נטיעת 'יער צבא ההגנה' תושג מטרה כפולה ומשולשת: תקום מצבה טבעית רבת פאר לגיבורי המולדת ולכל אלה אשר בדמם סללו את הדרך לעצמאותנו הממלכתית; אדמת ישראל תזכה לאוצר חדש של ירק הנחוץ לה כל כך לצל הרענן והמצנן; רבבות עולים חדשים ימצאו עבודה במלאכת היעור [...]" ('יום נטיעת יער צבא ההגנה', הצופה, ט"ו בשבט תש"ט [14.2.1949], עמ' 3).

יער המגינים - טקס הנטיעות ט"ו בשבט תש"ט | מקור: ארכיון התמונות של קק"ל

יער המגינים טקס הנטיעות ט"ו בשבט תש"ט | מקור: ארכיון התמונות בארכיון הציוני

יער המגינים באזור שער הגיא

אזור שער הגיא שהיה חשוף לגמרי מבחינת הצומח בראשית המאה העשרים, הפך לאחד האזורים המרכזיים הקשורים במבצעי יעור. כבר בתקופת המנדט נערכו בו, בחלקות שונות נטיעות רבות הייקף (נ' ליפשיץ, ג' ביגר, נלבישך שלמת ירק, היעור בארץ ישראל, מאה שנים ראשונות 1950-1850, ירושלים 2000, עמ' 159-154). במסגרת זו מספר יהודה לביטוב ממייסדי קריית ענבים על חוויות הנטיעה בט"ו בשבט שנת תרפ"א (1921): "[...] אני עבדתי אז בהרי יהודה, על הר של סלעים חשופים חצבנו בורות בשביל הנטיעה בחמישה עשר (ט"ו בשבט) [...] (טו בשבט תרפ"א, ספר החיים, כרך א).

מאותו קיבוץ 17 שנים יותר מאוחר, יצאו בה' בכסלו תרצ"ח קבוצה של חברים לנטוע עצים ממערב לקיבוץ וחמישה מהם נרצחו. לאחר חודשיים בט"ו בשבט יצאו לנטוע את 'יער החמישה' באזור שבו ארע הרצח. בחודש תמוז תרצ"ח יעלה גרעין מקריית ענבים ויבנה את קיבוץ מעלה החמישה בסמיכות לעצים שניטעו. גם כאן הנטיעות של שנת תרצ"ח היו סמליות ביותר: "ט"ו בשבט [...], הפעם נתייחד עם זכר קדושי קריית ענבים ונשתתף בנטיעת "יער החמישה", שישמש גל-עד לאמוננו כי לא נרתע מפני כל מכשולים. יגדל היער וירעשו עציו על הקברות הרעננים וישמש אות ומופת שאין מעצור בדרך עם החץ בגאולה" (מ' גולדשטיין, 'יער החמישה', דבר, טו בשבט תרצ"ח [17.1.1938, עמ' 3).

נטיעות ט"ו בשבט תש"ט ממשיכות את מפעל הנטיעות של קק"ל בתקופת המנדט ומרחיבות אותן ומבססות ומעמיקות את מסורת הנצחה באזור בשער הגיא. על שטח של כ 6000 דונם אמורים היו להינטע 1.5 מיליון עצים. הטקס נערך במעמד חגיגי ביותר בו השתתפו ראש הממשלה  הרמטכ"ל ונכבדים נוספים. בספרו ספר המועדים ריכז יום טוב לוינסקי מקורות מגוונים על ימי החג הוא סיפר בהרחבה על ט"ו בשבט תש"ט ועל הטקס שהתקיים בשער הגיא בדרך לירושלים:

"בחמישה עשר בשבט, התש"ט, שנה שניה למדינת ישראל, התאספנו פה בשער הגיא, בואכה ירושלים בית חיינו, להחל בנטיעת יער המגינים, הוא היער שיוקם לכבוד ולתפארת לאיש המגן אשר לחם את מלחמת עמו נגד אויביו שקמו לכלותו ויכול להם. מצבה חיה לאיש המגן ולחייל בישראל אשר הקריבו את נפשם על מזבח מולדתם [...] ביום חמישה עשר בשבט, ראש השנה לאילנות, בו קראה הקרן הקיימת לישראל חג ומועד מימים ימימה, להיות קודש למפעל הנטיעות על אדמת מולדתנו הנגאלת במאמצי העם [...]" (י"ט לוינסקי, ספר המועדים, ה, תשי"ד, עמ' 484-482).

הטקס נערך בהרי יהודה למול המשלטים בהרי ירושלים שבלטו על רקע הנוף החשוף. המקום קושט עם דגלי הלאום ואף עוצב שער עליו התנוסס הפסוק הקושר את רחל עם חזון של החזרה לארץ ישראל: "מניעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך..." (ירמיהו לא טו) .

לאותו מעמד מרגש הגיעו תושבים רבים מירושלים ומהסביבה לכולם היה ברור שזהו מעמד סימלי חשוב. באזור שעד לפני חודשים לא רבים היתה סכנה ממשית לעבור בו ורבים נהרגו ונפצעו בדרך בנסותם לפרוץ את המצור לירושלים, שם נערך טקס הנטיעות המסמל את החופש והחירות.

יער המגינים - הגדרת היער וסמל קק"ל וצה"ל | מקור: הארכיון הציוני המרכזי

דברי בן גוריון בטקס הנטיעה בשער הגיא

בן גוריון, שכיהן כראש הממשלה ושר הביטחון נשא דברים, שכותרתם היתה: 'נזכור' ומתוכם עולה השקפתו בדבר דרך ההנצחה הראויה והמעמד הסמלי והזיכרון של הנופלים במלחמת העצמאות ובמלחמות בכלל כשמעמד הנטיעה הוא חלק ממנו. בדבריו קישור חזק לדור ההורים ולהמשך המונצח בשרשרת הדורות. דבריו פורסמו בעיתונות של אותם הימים ונעשה בהם שימוש בבמות שונות בשנים שלאחר מכן בקבצי זיכרון שונים ובעידכונים קלים:  "אנו נוטעים יער ועוד ניטע הרבה יערות לקיים משאלתם ורצונם של הלוחמים אשר מסרו נפשם על שחרור מולדתם, הפרחתה ובנינה למען יוכל עם ישראל כולו, על כל גלוייתו, לשוב לארצו קוממיות ולחיות בה חיי חרות ורווחה.  אך לא ביער-עצים אשר ניטע ולא במצבת-אבנים אשר נבנה יחקק ויישמר זכר הגיבורים אשר נפלו על גאולת עמם ומולדתם. בלב העם היהודי בלב כל בני ישראל, בדורנו-אנו ועד סוף כל הדורות, יהיה זכר הגבורה והתפארת של הגיבורים אשר העיזו ויכלו.

ואתם הורי הגיבורים, וביחוד אתן אמהות יקרות, האם העברית שהייתה תמיד סמל האהבה, הטוהר והנאמנות ובזכותה עברנו מדורות הגלות במשך אלפי שנה, אנו יודעים מה כבד האבל ועמוק הכאב אשר בלבכם; מה גדולה האבדה שאבדה לכם, ואין לה שילומים.

אבל אמהות ואבות יקרים, אתם זכיתם למה שלא זכו רבבות אמהות ואבות משך כל הדורות אשר בניהם נרצחו ונטבחו ונהרגו ללא טעם וללא מטרה במשך גלותינו הארוכה. בניכם היקרים נפלו למען יחיה העם היהודי קוממיות במולדתו הגאולה.

אין בעמנו מעמד של מיוחסים ומעמד של הדיוטים, ואני מאמין שאף פעם לא יהיה. אולם אני בטוח כשיבואו הדורות הבאים הם יבואו לכתוב את ספר היוחסין של הגאולה המופלאה שראשיתה באה בימינו יחרתוהו  לא בזהב, אלא באהבה ובהערצה, ויבהיקו לעד העלילות האדירות של בניכם ובנותיכם ושמות האמהות והאבות יתנוססו בראש מגילת היוחסין, וידע עמינו מי היו אלה שגידלו לנו בנים ובנות לגבורה ולתפארת ולמסירת נפש, יחיו גם הם וגם אתם לנצח בזכרון האומה" (ד' בן גוריון חזון ודרך, א, תל אביב 1951, עמ' 61-60; בקיצור, בדבר, 15.2.1949, עמ' 1; בשינויים קלים בחוברת ליום העצמאות, ילקוט לבית הספר, משרד החינוך, ירושלים תשי"ב, עמ' 48).

מגילת הנטיעה והרושם מהמעמד

בטקס בשער הגיא שהיו בו כמה חלקים קראה החיילת מרגלית לאופר את מגילת הנטיעה שהגישו ילדי ירושלים לראש ממשלת ישראל עם הקשר המתבקש לבניין הארץ וגאולתה: "כי הגיעו אלינו ביום זה דבר הקק"ל על נטיעת יער המגינים יד ושם לצבא ישראל, עטור ניצחון ותהילה ונאמר: תהא נטיעה זו אות ברית בניינו ובין חיילינו היקרים שנלחמו על גאולתנו ופדות נפשנו ואתה ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון במדינתנו יהי רצון מאת צור ישראל וגואלו שנזכה להשלים את מפעל הגאולה והבניין וישראל ישכון לבטח בארצו הנגאלת" (י' כהן, "יער המגינים" ניטע בשער הגיא, הצפה, 15.2.1949, עמ' 2).

ברכה חבס, שיש המכתרים אותה ככתבת השטח הראשונה של העיתון דבר, היתה בין המשתתפים בטקס ותיארה את האירוע בצורה מרגשת בו היו מעורבים זיכרונות עבר עם דברי בן גוריון עם מבט על אב שכול שעזר לנער צעיר לנטוע עץ בשער הגיא: "כאן בין שלדי המכוניות השרופות נתקבצו אותו בוקר אב ואם, אם ואחות. כואב ודואב, עמדתי ליד אחת המכוניות הללו, אשר שלדה הערום כוסה חלודה והיא כולה כמצבה אילמת בצל ההר קשובה ללחש אורנים וצופה אל צוקי הסלעים. מה כביר ונשגב היה מראה קהל המתכנסים כאן [...] דברי בן גוריון, כל הופעתו, תוכן כל משפט. כל מילה כחצובים מסלע היו, שיעור קומתם כגבהי ההרים, ורעד צלילהם כנטפי הדמע בעיני התימני בעל זקן השיבה שעמד על ידי בצלע ההר והאת בידו, אחד האבות השכולים שעזר לילד רך לחפור את הגומה לנטיעת השתיל. צלול ורם ובוטח היה הקול. הוא הכיל את כל הצער וכל הדמע וכל האמונה והד הרים ענה לו מקרוב ומרחוק" (ב' חבס, 'עם הכנסת בירושלים', דבר, י"ח בשבט תש"ט [17.2.1949] עמ' 2).

חוויה מרגשת אחרת מאותו טקס בשער הגיא, היה לחבר הכנסת עקיבא גוברין שאומנם לא לקח בו חלק פעיל אבל בעוברו במקום התרשם מאוד, הוא מספר שעשה את דרכו מתל אביב לירושלים להשבעת הנשיא בכנסת הראשונה: "יצאתי מתל אביב [...] בדרך העולה ירושלימה נערך טקס נטיעת יער לזכר חללי מלחמת השחרור ואל המכונית הגיעו קולות בכי קורעי לב, בכי המשפחות השכולות ליווה אותי כל הדרך עד בנין הסוכנות, כבשתי אז את ראשי, ואם כי לא הייתי חייב גיוס במלחמת השחרור, לא הרפתה ממני השאלה בזכות מה אתה יושב בכנסת, זו שהוקמה בזכות הלוחמים והנופלים במלחמה זו?" (צ' לביא, 'מה היתה חוויתך הגדולה?', מעריב, כו באב תשכ"ו [12.8.1966], עמ' 10).

גם חברי המשקים באזור התגייסו למבצע הנטיעות. בקריית ענבים ציינו את האירוע, אבל מסיבה טכנית לא הצליחו להגיע והילדים שהיו בדרך לטקס מאוד התאכזבו: "בט"ו בשבט יום הנטיעה ב"יער המגינים" ויום התכנס הכנסת הראשונה בירושלים הבירה – התכונה בקבוצה היתה גדולה. את הדגל הלאומי הניפו מעל לזרקור ועל הכביש. לפני הצהרים יצאה מכונית מקושטת עם כל תלמידי בית הספר למקום הנטיעה. חבל רק שהסדרים היו כאלה שהילדים אחרו להגיע לטקס ועל ידי כך שללו מהם את החוויה האמתית להיות נוכחים במעמד היסטורי זה [...]" (פנתנו, 155 (18.2.1949), עמ' 2).

  

נטיעת 'יער המגינים' בחלקי הארץ השונים בט"ו בשבט הראשון למדינה היה מפעל משמעותי של נטיעה והתיישבות, הקשר עם הנופלים במלחמת העצמאות והשואה נזכרו בטקסים השונים שראו בהם מעין תשובה הולמת וחיזוק הנצחיות והקשר של העם לארץ. קשר של דור התקומה עם הנופלים ובני משפחותיהם עם ארץ ישראל ההולכת ונבנית ההולכת ולובשת ירוק במפעל הנצחה משמעותי. עם חלוף השנים מסורות הנטיעה באותם חלקות הלכו ופחתו וגם אזורי הנטיעות כמעט ונשכחו. את טקסי הזיכרון לנופלים תפסו טקסים ומועדים אחרים וטקסי הנטיעות קיבלו אופי שונה עם זיכרון של אירועים אחרים.

___________________________________________________________________

יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 20 בינואר 2016