מצפון תפתח הטובה - מעמדה של צפון ירושלים בתודעה הציבורית – 49 שנים לאיחוד העיר
לקראת 'יום ירושלים' שבימים אלה נציין 49 שנים לאיחודה, נבקש להדגיש
את התפתחות העיר בדגש על שכונותיה הצפוניות. השכונות פסגת זאב, נווה יעקב ואזור
התעשייה עטרות מהווים את גוש ההתיישבות היהודי בחלק הצפון-מזרחי של ירושלים. שתי
השכונות הללו כוללות למעלה מ 70000 תושבים שהם כ 13% מהאוכלוסייה היהודית בירושלים.
אזור התעשייה בעטרות מהווה מוקד תעסוקה לרבבות עובדים יהודים ופלשתינאים. נתונים
אלה חשובים כשבאים לדבר על ההתיישבות בירושלים וסביבותיה כבונים את המרקם המגוון
של העיר. הצורך להאיר נושא זה עולה כיוון שהמודעות הציבורית לחשיבות צפונה של
ירושלים כגורם משמעותי להתפתחותה של העיר בעבר ובהווה קטנים לאין שיעור מהחשיבות המודגשת
והניתנת לדרומה של ירושלים. הדברים באים לידי ביטוי בהקשרים שונים: מאמרים
עיתונאיים, ספרים, שירים, סרטים, מחקרים פופולארים ומדעיים המעלים על נס את דרומה
של העיר ואזור גוש עציון וסביבתה והמדגישים את תולדותיה וחשיבותה להתפתחות העיר,
אך שוכחים את תרומת צפון העיר בהייבט ההיסטורי-ערכי. לתיקון מסוים של עיוות זה
והבנה מדוע זה כך מוקדש מאמר זה. רשימה זו באה להרחיב את שכתבתי לפני כשלושה
חודשים (קול הפסגה 741 מו' באדר ב תשע"ו [16.3.2016]) ועניינה המרכזי הוא
התפתחותה של צפון ירושלים והאזור בו אנחנו מתגוררים ב 49 השנים האחרונות.
חשיבותם של עטרות ונווה יעקב בצפון ירושלים
ראוי לציין כמה עובדות שיעידו על חשיבות צפונה של העיר ביצירת
מטרופולין ירושלים כיום.
רכישת קרקעות על ידי הקק"ל, הכשרת היישוב וגופים פרטיים בראשית
המאה העשרים נעשו סביב לירושלים כולה והביאו להקמת מספר יישובים: מדרום חמישה
קיבוצים (רמת רחל וארבעת קיבוצי גוש עציון) ומצפון עטרות (1912) ונווה יעקב (1924),
רכישת הקרקעות סביב נבי סמואל שלא התגבשו ליישוב ממשי, ויישובים אחרים ממזרח
וממערב לעיר שלא נפרטם כאן.
מצפון ירושלים בסופו של דבר התגבשו שני יישובים שכללו עשרות משפחות דתיות
וחילוניות שבסיסם היה חקלאי, מושב (עטרות) וכפר (נווה יעקב). שני היישובים
הממוקמים על הציר המרכזי מירושלים לשכם. בצמוד לכביש גב ההר (ציר 60 המקורי) והיו
במלחמת העצמאות עורף ביטחוני חשוב לעיר. מישובים אלה יצאו פעולות התקפיות בפיקוד
ההגנה כדי לשבש את מהלכי הכנופיות והלגיון בדרכם לירושלים מצפון.
עטרות ונווה יעקב היו קיימים למעלה מעשרים שנה. הם קבעו עובדה
יישובית משמעותית שהחזיקה מעמד עד לח' באייר (17.5.1948) תש"ח; אז התפנו במסע
רגלי לילי כ 100 חיילי ההגנה עם תושבים שנשארו לטפל במשקים החקלאיים לירושלים
והיישובים נהרסו עד ליסוד.
שני יישובים שהיו שייכים לשני זרמים אידיאולוגיים, איגוד המושבים
(עטרות) מחד, והמזרחי הצעיר (כפר עברי-נווה יעקב) מאידך. גם כאן לא נוכל במסגרת זו
להיכנס לפרוט לכל מניעי ההתיישבות אך בקיצור ניתן לומר שהמתיישבים שהגיעו מפזורות
שונות בארץ ומחו"ל ראו את ההתיישבות בארץ וחזרה למחוזות קדומים כחלק
מאידיאולוגיה ציונית והמרחק והניתוק
מירושלים מצפון לא מנעו מהם להיאחז במקום (להתרשמות כללית לקשר האידיאולוגי לאזור
ראו: י' שפנייר וי' רוזנסון, 'חיים בצל התנ"ך בכפר העברי נווה יעקב ובעטרות
שבחבל בנימין', במעבה ההר, 5 (תשע"ו), עמ' 245-231).
עם שחרור האזור לאחר מלחמת ששת הימים החלו בבנית שכונת נווה יעקב
שבחלקה נבנתה על אדמות הכפר העברי נווה יעקב. המתיישבים החדשים לא היו מבין חברי
הכפר העברי נווה יעקב הראשוני. החזרה לאזור זה נעשתה מתוך כוונת מכוון כדי לשוב וליישב
את האזור וגם על מנת שירושלים לא תהיה עוד עיר קצה בקצה מסדרון צר.
בהמשך, בשנות השמונים של המאה העשרים החלה להבנות פסגת זאב על שלל
רבעיה על מנת לחבר ברצף בניה את הגבעה הצרפתית עם נווה יעקב.
נכון לימים אלה שכונות נווה יעקב ופסגת זאב בגוש הצפון מזרחי של העיר
כוללות יחד מעל ל 70000 תושבים שהם כ 13% מאוכלוסיית היהודית של ירושלים. עובדה זו
נוצרה כהמשך ישיר של ההתיישבות באזור שהחלה כאמור בראשית המאה העשרים.
השטח המוניציפאלי של ירושלים נקבע בצפון עד אזור שדה התעופה עטרות
וכלל אותו בתוך שטח העיר ולמעיינים במפות נראת שטח העיר כמעין עצבה לכיוון צפון.
רבים מאזרחי המדינה לא מתייחסים בהערכה הנדרשת ביודעין או שבלא
יודעין למפעל ההתיישבות הצפוני של ירושלים
שיש לו משקל לא פחות מזה של גוש עציון לעיבוי ההתיישבות סביב לירושלים. ראוי לזכור
שההתיישבות מצפון לירושלים ועיבוי העורף הכלכלי והביטחוני של העיר מכיוון זה ראוים
להיזכר לפחות באותה מידע של חשיבות כמו גוש עציון, שתי נקודות יישוב בודדות במרחב
שהפכו את ירושלים לעיר מטרופולין משמעותית
להתיישבות היהודית סביבה.
גוש עציון לעומת עטרות ונווה יעקב
ההתייחסות הרחבה להתיישבות הדרומית לעיר ואי איזכורם של היישובים
מצפון לירושלים עד תש"ח וגם לאחריו אופיינית מאוד בקהלים רבים ורחבים, אך מדוע
המצב כך?
התשובה לשאלה מורכבת ממספר סיבות. אמנה כאן את העיקריות שלדעתי הביאו
למצב זה שבגללם גוש עציון הוא משמעותי יותר בתודעה הישראלית ובשיח העכשוי.
אין ספק שבבסיס הדברים עומדת העובדה הטראגית של נפילת הגוש בו נהרגו
מאתיים וארבעים חללים במהלך הקרבות וארבעת היישובים נהרסו ותושבי שלושה (עין
צורים, רבדים, ומשואות יצחק) הלכו בשבי. דבר שנצרב ללא ספק בתודעה ובזיכרון
הקולקטיבי, בעוד בגוש הצפוני האובדן והשכול היו מצומצים בהרבה (37 הרוגים באירועים
שונים).
סיבה מרכזית נוספת היא הבניית הזיכרון. בגוש עציון נבנה מנגנון של
הנצחה וזיכרון לאורך 19 השנים שבהם לא ניתן היה להגיע לגוש ורק יכלו לצפות אליו
ממערב לעבר 'העץ הבודד' ולקוות לחזור אליו בהקדם. כך התפתחו להם מסורות ומנהגי
זיכרון בין ילדי ומשפחות שרידי הגוש שהיוו בסיס אידיאולוגי משמעותי שקישר, איחד
והזכיר מאיין באנו ולהיכן אנו עתידים לחזור ויצר בהמשך בסיס ללחץ פוליטי שהביא
להכרה בזכות השיבה לגוש. על הקשר שבין ילדי הגוש למקום ראו בהרחבה בספרה של עמיה
ליבליך, ילדי כפר עציון (ירושלים תשס"ז). גם בגוש הצפוני היו טקסי זיכרון
ומעט קשר למקום על ידי הבנים העוזבים אך אין להשוות עם הנעשה בתחום זה בגוש
וסביבתו.
גם העובדה שמדובר בגוש של ארבעה קיבוצים למול כפר (נווה יעקב) ומושב
(עטרות) היה משמעותי. הגוש הקיבוצי נשאר מאוחד יחסית לתושבי הכפר והמושב בשנים
שלאחר הפינוי.
ההשתייכות הצבאית בימי המלחמה, ההגנה בגוש הצפוני והפלמ"ח
(חלקית) בגוש הדרומי גם להם משקל מסוים בהתגבשות הזיכרון שהיה הרבה יותר משמעותי;
מורשת הזיכרון של הפלמ"ח היתה הרבה יותר 'משומנת' ויעילה ותרמה לאיזכור
הפעילות באזור לעומת ההנצחה והזיכרון של ההגנה שהיתה דלה והחלה בשלבים יותר
מאוחרים. כדוגמה נציין שרק בשנים האחרונות החלו לעסוק בהנצחה של חטיבת עציוני
וגדוד מוריה שהיו חלק מכוחות ההגנה שחייליו שרתו בגוש הצפוני כחלק ממערך של מפקדת
ההגנה באזור.
בפועל, החזרה לגוש על ידי הבנים ומתיישבים אחרים היה בסיס חשוב
להתפתחות היישוב בעוד וותיקי עטרות ונווה יעקב לא חזרו למקומם, למרות שהיו דיבורים
והתכתבויות בנושא אך בפועל הדברים לא הגיעו לכדי חזרה והתיישבות.
הגות, ספרות ונצחה
הייבט אחר רב משמעות הקושר חלק מהדברים שצוינו בשורות למעלה הוא
הייבול ההגותי-ספרותי שיש לו משמעות רבה בהתגבשות דפוסי הזיכרון. בגוש עציון
התפתחה במשך השנים ספרות ענפה על ידי דמויות בולטות שחיו ולחמו במקום. הסופר ואיש
החזון, שלום קרניאל, הסופר ואיש ההגנה יעקב אבן-חן, הסופר ולימים
העיתונאי חבר כפר עציון שאול רז וממשיכיהם בדור שלאחר המלחמה: חבר כפר
עציון וחוקר תולדותיה דב קנוהל. בן כפר עציון, הוגה, מורה, רב ופוליטקאי חנן
פורת, בן כפר עציון וחוקר תולדותיה יוחנן בן יעקב ואחרים. לעומת אנשי
הגות וספרות בגוש הצפוני: מייסד והוגה ההתיישבות בעטרות שבתי לוזינסקי, המתיישבת
והמחנכת השורשית מעטרות לאה גולובצקי, מייסד נווה יעקב והוגה הרב אורנשטיין,
איש תורה וחזון ומייסד 'לוח ירושלים', דב נתן ברינקר שכתבו הגות וספרות אך
לא רבה ומקיפה כאחיהם בדרום.
אך הדבר המשמעותי יותר בתחום זה, לחברי הגוש הצפוני לא היה דור המשך
לאחר מלחמת העצמאות. כמות ספרות המחקר והזיכרון של ועל גוש עציון לאחר המלחמה הוא
מרשים בכמותו ובאיכותו לעומת ספרות מחקר מצומצמת בהרבה על אזור הצפון.
מפעלי ההנצחה למלחמת העצמאות בגוש עציון מרשימים בהיקפם ונתמכים על
ידי גופים שונים שבמרכזם עמותת בני גוש עציון, שלהם תוכני הנצחה מגוונים
(כולל סמל רב משמעות) ובית עדות. גם בית ספר שדה כפר עציון שפעילותו
החינוכית חוצה גבולות מביאה לידיעת הציבור את הפרשיות הידועות והפחות ידועות במשך
שנים וזו מחלחלת לאיטה ומעמיקה את המודעות הציבורית.
מפעלי ההנצחה של הגוש הצפוני מצומצמים הרבה יותר. בעבר היה חדר הנצחה
קטן בטרמינל של שדה התעופה עטרות מאז שהוא נסגר ולא משמש יותר עבר חדר ההנצחה
לגבעת התחמושת. בנוסף לכך קיים גן הנצחה (גן הגבורה) בפסגת זאב צפון המספר את
סיפור ההתיישבות באזור. כל אלו מנוהלים בצניעות ובפשטות בעיקר על ידי העמותה
למורשת עטרות שמרכזת רותי דנון בת עטרות שלקחה על עצמה להנציח את ההתיישבות במקום.
 |
| גן הגבורה - שלט כניסה לגן | צילום: יוסי שפנייר |
מבט מסכם על צפון העיר בעיניו של אורי אליצור ז"ל
לסיכום הדברים אציין שבימים שאני עולה עם קבוצות מטיילים לנבי סמואל
לצפות על האזור הצפוני של ירושלים והתפתחותה אני לוקח עימי צילום של אחד מתיאוריו
האופטימיים והחייכניים של אורי אליצור, שהיה עיתונאי ועורך מקור ראשון בעבודתו
האחרונה, שנכתבו לקראת יום ירושלים ויום העצמאות ומקריא שם לשומעי: "[...]
ומעל לכל היה נבי סמואל. מכל מקום בעיר ראו אותו [...] ירושלים של היום היא
יפהפייה בינלאומית. ברור שהקוטרים משמיצים אותה: היא מתחרדת, היא מלכלכת, היא
מידלדלת, בורחים ממנה. שמענו אתכם. אם בורחים ממנה למה מחירי הבתים כל הזמן עולים?
תסלחו לי שאני לא הולך בתלם, אבל הייתי בפריז וגם ברומא, כמו ששר יהורם גאון,
וירושלים יותר יפה [...] תכתבו שנווה יעקב מכוערת ורמות איומה, תכתבו. אבל אני
ראיתי את שכונות הפועלים ואת הפרוורים של לונדון וניו-יורק. לא נעים להיות נודניק,
אבל שכונת רמות הרבה יותר יפה [...] (י' אליצור, בדעה צלולה, תל אביב 2015, עמ'
24).
הנה כי כן, הגוש הצפוני של ירושלים שהתפתח משני ישובים מבודדים שהיו
עורף משמעותי לעיר מהווים נקודות היסטוריות חשובות שבעזרתם ובגללם ירושלים הרחיבה
את גבולותיה צפונה וכבר לא היתה רק יישוב בקצה פרוזדור צר. תולדות צפון ירושלים בעת החדשה שהוצגו כאן,
ראוי שיהיו בתודעה הציבורית במיוחד בשנה ה 49 לאיחוד העיר כחלק ממערך שלם שהביאה
את ירושלים לעיר בירה משמעותית ומרשימה.
אנחנו תושבי פסגת זאב צריכים להתגאות בשכונה שהתפתחה כאן בדור
האחרון. שכונה שצמחה מלא כלום במהלך שלושים השנה האחרונות ומהווה דוגמה להתפתחות
והתרחבות העיר שלו היו מציגים אותה בפני קברניטי העיר לפני 49 שנים הם ודאי לא היו
מאמינים שלשם נגיע לאחר פרק זמן זה.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 1 ביוני 2016
תגובות
הוסף רשומת תגובה