67 שנים לשיירת הל"ה בדרכם לגוש עציון ודרכי הנצחתם | יוסי שפנייר וישראל רוזנסון
בימים אלה (ה' בשבט תשע"ה) אנחנו מציינים 67 שנים לנפילתם של 35 לוחמים מאנשי
פלמ"ח וההגנה שעשו את דרכם לעזרת גוש עציון ולא הגיעו ליעדם. הנצחת 'מחלקת
ההר', נעשתה לאורך שנים באפיקי זיכרון שונים, ברשימה קצרה זו נציג חלק ממחקר רחב
בנושא ההנצחה שעורכים החתומים מעלה שמנסה לברר את השלבים השונים של הנצחתם של
הל"ה בנתיב שהם הלכו ולא שבו ממנו.
רקע קצר על דרכה של המחלקה
ביום רביעי ד' בשבט תש"ח (14.1.1948) נעשה ניסיון ראשון
של המחלקה להגיע לגוש. הם יצאו מסמינר בית הכרם רכובים באוטובוס במטרה להגיע לאזור
בית וגן ומשם לצאת רגלית לכיוון גוש עציון דרך רכס נווה דניאל של היום. בשלב מסוים
הם ירדו מהאוטובוס שהסיע אותם והחלו ללכת רגלית לכיוון היעד. המסע השתבש משום
שנשמעו יריות ממרחק וגם ההליכה היתה אטית וקשה בגלל תוואי השטח. בשלב מסוים החליט
מפקד הכוח דני מס לחזור חזרה כיוון שלא יספיקו להגיע ליעד לפני זריחת השמש. עם
חזרתם לסמינר הם התפזרו ללינה קצרה לפני היציאה השניה שהייתה הפעם מאזור הר טוב.
זאת כיוון שחששו שמא התגלו ולא רצו לחזור על אותו הציר פעמיים.
ביום חמישי בשבוע, אור לה' בשבט תש"ח, (15.1.1948), יצאו
מהר-טוב שבמבואות ירושלים שלושים שמונה לוחמים במסע רגלי לגוש עציון הנצור שלושה
מהם שבו להר-טוב, שלושים וחמישה המשיכו בדרכם אך לא הגיעו ליעד. במוצאי שבת אור
לז' בשבט (17.1.1948) הגיעה הבשורה המרה; שלושים וחמש גוויות התגלו סמוך לכפר
ג'בע. ביום ראשון בערב הובאו הגוויות המחוללות והמרוטשות לכפר עציון ונטמנו למחרת
בבית הקברות בטקס צבאי. לראשונה ספג כוח המגן העברי מהלומה כבדה. מחלקה שלמה,
עילית אנושית של היישוב היהודי בארץ ישראל, נפלה בקרב. מה עלה בגורל הלוחמים, היכן
נפלו, כיצד ומדוע – איש לא נותר לספר את שעבר עליהם בשעותיהם האחרונות. המשורר איש
הפלמ"ח חיים גורי כתב לזכרם את שירו הידוע "הנה מוטלות גופותינו"
והכתיר אותם בתואר: "מחלקת ההר האילמת". מיתוס גבורה נקשר לראשם של
הנופלים בקרב והם הוצגו כמופת ל"טוהר הנשק". במותם היו לאגדה עליה חונכו
דורות של חברי תנועות הנוער ולוחמי צה"ל (י' בן יעקב, מחלקת ההר, פרשת
הל"ה, מבוא).
מפל"ד לקיבוץ נתיב ל"ה
הנצחת הל"ה נעשתה לאורך השנים באופנים שונים. היוזמים היו
הורי הל"ה שפעלו בכיווני הנצחה שונים על מנת להנציח את הבנים שנפלו. אחד
הפעולות האשונות שיזמו היה לקרוא ליישוב חדש באזור בשם שיזכיר את ל"ה
הנופלים.
על טקס קריאת השם לקיבוץ מספר שמעון קושניר, סופר ואיש ציבור בן
העלייה השלישית, אביו של הבוטנאי טוביה מנופלי הל"ה: "[...] ביום השנה
השלישי לנפילת הל"ה התכנסו הורי וקרובי הל"ה, לטקס קריאת היישוב על שם
הל"ה על רמת ההר המשקיפה על כל הסביבה. על עמק האלה מזה, ועל הרי חברון וגוש
עציון מזה. הישוב נקרא 'נתיב הלמד הא'. בחדר האוכל החדש נתקיימה אזכרה רבת רושם.
על תמונות הל"ה התנוססה כתובת 'בנתיב הענות הולכת הפדות'" (ש' קושניר, האיריסים
עוד פורחים, עמ' 197). כשנתיים וחצי קודם לכן (קיץ 1949) הוקם הקיבוץ המדובר, בידי
יוצאי הכשרות של הנוער העובד שהתגייסו לפני פרוץ המלחמה (קיץ 1947) לפלמ"ח,
לחמו בשורות חטיבת 'יפתח', ונענו לקריאה ליישב את חבלי הארץ הריקים באזור עמק
האלה. על בחירת המקום, הקמתו ומתן השם, מספר אלון שרמן חבר בקבוצת המייסדים של
קיבוץ נתיב הל"ה (www.netiv.org.il), בשנת 2004.
הם פתחו בסיור ב'זכרייה', אך הכפר הערבי היה עדיין מאוכלס
למחצה; משם עברו ל'בית נטיף'. נעיר כי בשנת 1949 ייחסו לתושבי הכפר הזה חלק נכבד
בגילוי ובהריגת הל"ה, וכשהגיעו לשם לוחמי חטיבת 'הראל' במבצע 'אל ההר' נקמו
בכפר והוא ננטש כליל. אחרי שהשתכנו במקום החליטו על השם 'קבוצת פלד' ששימר בראשי
תיבות את כינוי פלוגתם בחטיבת 'יפתח' (פל"ד = פלוגה ד), ולמותר לציין, שידר
גם את עוצמתה של הפלדה. ומכיוון, ככל הנראה, שהשם נתפס כתלוש משהו, הוסיפו לו את
שם הכפר הערבי 'פלד – בית נטיף', שהצטלצל, לדברי אלון שרמן, נעים למדיי. ביום השנה
הראשון לל"ה, התכנסו בני המשפחות וחבריהם בקיבוץ שבקושי עמד על תילו, ולמרות
שלוחמי פלוגה ד ב'יפתח' שספגו קורבנות רבים והיו מודעים היטב לשכול, הותירה עליהם
הפגישה רושם עז; כותב אלון שרמן: "[...] זו הייתה פגישה עם אבל קשה וכואב של
ציבור גדול העומד ומייבב ביגונו הרב. לא ידענו כיצד לנחם את האבות והאימהות ומה
לעשות כדי להקל מכאבם הרב. אחרי ההתאוששות ולאחר שהוגש להורים כיבוד קל, עלתה
ההצעה שהיישוב אותו הקמנו ייקרא על שם 35 הבחורים". מכאן, צמח הרעיון שהתגלגל
לטקס הרשמי שנתיים מאוחר יותר, שאותו תיאר שמעון קושניר.
בנתיב הענות
מדוע כונה המקום דווקא 'נתיב...'? אנו חושדים שגם למשחק המצלול
'נטיף-נתיב' היה חלק בכך, אך מובן כי פעלה כאן התחושה (ספק אם היא מדויקת מבחינה
גיאוגרפית, הן במקום עצמו שכן כפר ערבי), שגובתה בתצפית, כי המקום ניצב בנתיבם של
הל"ה בואכה הרי חברון. בנקודה זו
נרחיב מעט את התיאור שקושניר קימץ בו במילים. השורה שנתלתה בטקס 'בנתיב הענות
הולכת הפדות' עשויה להצטייר לקורא דהיום מסתורית במקצת; מה טיבה? מדובר בשורה
מהשיר 'אל ספוד' שכתב המשורר דוד שמעונוביץ (שמעוני), ב-1921, מיד אחרי מאורעות
תרפ"א, שבהם נרצח ידידו ברנר. לדידו של שמעוני הלקח ברור עבודה וכיבוש הארץ
ברוח הציונות הם התחליף למספד! השורות 'בנתיב הענות / הולכה הפדות / וזועק הדם /
לנשמת העם [...]" המסיימות את השיר, שהפך בלחנו של יוסף מילט לשיר מקהלה נפוץ
ביותר, התקבלו מן הסתם כסיסמת יום-מתן-השם, לא רק בגלל הרעיון שבניית יישוב חדש
היא התחליף למספד, אלא גם בגלל מילת 'נתיב' הפותחת. השיר מבוסס על מוטיב 'הדרך';
הכשרת הקרקע, הסיקול הופכים (בעקבות פסוק בישעיהו) לסלילה: "[...] ופלס וסלול
/ מסילת הדרור / ליום האור" . הנתיב והמסילה, כך הבינו ביום מתן השם, הם נתיב
הל"ה האמתי. הנתיב הגיאוגרפי, הפך לנתיב סמלי לדרכה של הציונות.
 |
| אנדרטת האבן למחלקת ההר בכניסה לקיבוץ נתיב הל"ה משנת 1955 | צילום: יוסי שפנייר |
 |
| אנדרטת הל"ה משנת 2003 | צילום: יוסי שפנייר |
אנדרטה בעמק האלה לזכר הנופלים
חלפו שנתיים, ב-1955 לשם הקיבוץ כגורם מנציח, נוספה אנדרטה
שעוצבה על-ידי האדריכל הנודע יעקב פינקלפלד; היא הייתה פשוטה במבנה, ונשאה את שמות
הנופלים. בעיתונות התקופה הקפידו לציין כי נבנתה מ'אבן ירושלמית'! אבן המסמלת את
המטרה הגדולה של המאבק על הגוש. ב-2003 פיסל יוסי בראל אנדרטה נוספת.
את ספרו שהוזכר פותח שמעון קושניר בתיאור מסע עצוב. טקס
הזיכרון השנתי לל"ה התנהל כמעין עלייה לרגל. התחנה הראשונה – חלקת הקברים בהר
הרצל, משם לקיבוץ ולאנדרטה, ולתצפית. אחרי מלחמת ששת הימים נוספה גבעת הקרב. אחר
כך החלו עליות לרגל לגבעת הקרב, כשאת החברים אנשי הפלמ"ח והחי"ש,
מחליפים במידה רבה בני נוער דתיים. 'עלייה לרגל' משום ששם במקום, אם נשתמש בלשון
השיר, 'בין הרי חברון, לא נדם עוד, הד של קרב אחרון'.
התצפית והחורשה.
הנקודה הטבעית בסמוך ליישוב המועמדת להשתלב במכלול הנצחה פיסי מהסוג שיאפיין את
הקיבוץ בעתיד, הייתה אותה גבעה שממנה נהגו לצפות על הגוש ועל הנתיב המשוער של
הל"ה:
"בשנים הראשונות היינו עולים לגבעה
שעל יד היישוב החדש. גם ממנה ראו את הגוש. כבר בפעם הראשונה התברר שהעלייה קשה.
פוצ'ו (ישראל ויסלר), סופר וחבר נתיב הל"ה אמר שצריך לעשות משהו לזכרם. מנהל
הנוי של הקיבוץ המאוחד הציע לטעת 35 ברושים על הגבעה, כך שיהיו אלו הברושים
היחידים בעמק האלה. בסופו של דבר הניסיון לנטיעת ברושים על הגבעה נכשל; הם
התייבשו".
הכוונה, מסתבר, הייתה לשלב נקודת תצפית לגוש (והיו שבמהלך של
קישור לעבר המקראי הזכירו גם את התצפית לעמק האלה, מקום הקרב בין דוד וגלית),
וחורשה שמספר עציה מסמל את הנופלים; מבלי דעת, ככל הנראה, המשיכו הנוטעים את
החורשה בת ל"ה העצים שניטעה בט"ו בשבט תש"ח בכפר עציון, וככל הנראה
בכוונת מכוון את 35 הברושים מהר הרצל (וגם החורשה במחנה סטף). החורשה, אמצעי הנצחה
נפוץ ביותר בארצנו, לא נקלטה בקרקע; אולם, במשך תקופה מסוימת היא עוררה תשומת לב
בקרב המתכנסים לטקס הזיכרון.
המשך המסורת של זיכרון הל"ה
מיתוס הל"ה הנזכר ממשיך ופועל לאורך כל השנים. בתחילת
הדרך כאמור היו ההורים של הל"ה הפעילים והיוזמים. לאחר שהם הלכו לעולמם תפסו
את מקומם הבנים והנכדים וכן גופים חינוכיים שונים: תנועות נוער, בתי ספר, יד בן
צבי, בית ספר שדה כפר עציון שמארגן ומוביל מסעות וכנסים בנושא.
אורן מס, בן אחיו של דני מפקד הל"ה מארגן עד עצם ימים אלה
מסע בעקבות הל"ה שיוצא בשעה המדוייקת (סביב חצות) כפי שיצאה המחלקה מהר טוב
לעבר הגוש בציר המדויק דרך בית שמש, דרך עמק האלה לעבר גבעת הקרב לשם מגיע המסע
בסביבות 6:00 בבוקר.
הנה כי כן, אירוע משמעותי של נפילת המחלקה שעשתה דרכה לעבר גוש
עציון שהתרחש לפני 67 שנים ממשיך להיות אירוע חינוכי-ערכי משמעותי שמטרתו להנחיל
מורשת גבורה וטוהר נשק של הלוחמים בדרך להקמת המדינה.
להרחבה
יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר, פרשת הל"ה, תל אביב
תשס"ח.
שמעון קושניר, האירסים עודם פורחים, תל אביב 1970..
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 21 בינואר 2015
תגובות
הוסף רשומת תגובה