69 שנים לפינוי יישובי צפון ירושלים זיכרונות ילדה שפונתה ומנהל השיירה שפינתה
פינוי הישובים עטרות והכפר העברי נווה יעקב
בצפון ירושלים במלחמת העצמאות התבצע בשני
מועדים בעקבות ההחמרה של המצב הביטחוני והסכנה בחיי השגרה במקום. סבב הפינוי
הראשון התבצע בשביעי של פסח תש"ח (30 באפריל 1948). השני, נערך עשרה ימים
מאוחר יותר.
בזיכרונותיה של רותי שטראוס-דנון, ילידת
עטרות, וזיכרונותיו של אברהם שוורצברד, שהיה מנהל השיירה שפינתה את תושבי עטרות
ונווה יעקב והאחראי על אבטחתה עולה התמונה של ימים אחרונים ביישובים מצפון
לירושלים.
סיפורה של רותי שטראוס-דנון ילדה שפונתה מביתה
פינוי תושבי עטרות התאפשרה כתוצאה ממגעים בין
ראשי הסוכנות והשלטונות הבריטיים.
רותי שטראוס-דנון, בת עטרות, בת שבע באותם
הימים, היתה בין ילדי השיירה המפונים וזוכרת הייטב את האירוע.
היא מספרת: "רבות שמעתי מאנשי עטרות כיצד
"סידרו" את המלווים הבריטים בארוחה מפוארת גדושת אלכוהול. ביום 30
לאפריל 1948 -ביום החג השני של פסח תש"ח, הגיעה לעטרות שיירת אספקה (לבעלי
החיים בעיקר) ויצאה מעטרות עם תוצרת
שנועדה לעיר הרעבה ועמה מרבית הנשים והילדים שנשלחו לירושלים".
ממכתב תלונה של הבריגדיר ג'ונס נציג הצבא
הבריטי לאליעזר קפלן גזבר הסוכנות היהודית בתאריך ה-1.5.48, יום לאחר פינוי הנשים
והילדים, אנו למדים כי היה הסכם עם הבריטים לסידור שיירת מזון לעטרות ונוה יעקב
הנצורות (וכמובן לחילופין, הבאת פרות ותרנגולות לירושלים המורעבת).
בשיח בנושא הפינוי עולה לעיתים השאלה האם
הילדים עודכנו לקראת הפינוי או הופתעו מכך?
מעיון בפנקסה של המורה-גננת רות סיני (רות'קה)
בו רשמה ותיעדה בזמן אמת "חוכמות" הילדים, ניתן ללמוד שדבר הפינוי לא
נשמר בסוד וכי אכן דובר ביישוב על אפשרות של פינוי (הפנקס מופקד ב"ארכיון
מורשת עטרות") להלן שתי דוגמאות:
אברהם (בן 5) "אנחנו לא ניסע מעטרות,
בשביל מה בנינו בית כל כך יפה, לא? שנשאיר אותו לערבים מקלנדיה?". גבי (בן שש) "ניסע בטנקים של
האנגלים".
ובכן, הנושא דובר, אם כי היא לא זוכרת אם
הכינו אותם לבאות...
את יום הפינוי רותי זוכרת הייטב ומספרת:
"בבוקר הפינוי, עמדתי במגרש שליד בית הספר בתחושה חגיגית כמו של יציאה לטיול,
שהרי נוסעים לירושלים... תחושה שנבעה מחיים במצור ממושך, יריות על הישוב, ותחושת
הסכנה שהנה כעת אנו יוצאים ממנה... מובן שלא העליתי בדעתי כי לא אשוב עוד
לביתי ולא אראה עוד את אחי מיכאל (נהרג
ביום הקרב האחרון בנווה יעקב בז' באייר ב16 למאי 1948).
בעודי עומדת וממתינה הגיעה חברתי יעל
ובידה בובתה, יעל הסתכלה עלי ושאלה
בתדהמה: "מה, לא לקחת את הבובה שלך?"
השאלה נשמעה לי כנראה בעלת חשיבות ושתינו רצנו
לביתי לקחת בובה...
אמי עוד היתה עסוקה בהשארת המטבח והבית לאבי
ואחי שנשארו עם יתר המגנים בישוב, היא האמינה כנראה בתפילת ילדים זכים ותמימים
והרימה את שתינו לעבר המזוזה הקבועה בדלת הכניסה אל הבית והציעה שנבקש לשוב לעטרות
במהרה... עשינו זאת ושבנו אל המגרש בו נאספו אימהות וילדיהן לקראת היציאה.
הוכנסנו למשאית שהובילה באותן השנים אשלג מים
המלח בשקים, קירות המשאית כוסו בברזנט ופתחה האחורי נאטם בכלובי תרנגולות שנועדו
להסתיר את המטען האנושי.
למרות גילנו הצעיר ידענו את אימת המלחמה
וסכנותיה, שמענו על אסונות השיירות, בהם 'שיירת עטרות' (בי"ג באדר ב
תש"ח) שבגינה לא חגגנו את חג הפורים, על טבח ה'שישה עשר' (בכ"ג באדר א
תש"ח) ועל אכזריות הערבים שחסמו את הדרך אל העיר, ידענו על המחסומים וצייתנו
בדבקות להוראה לא להשמיע הגה.
כולנו, אימהות וילדיהן ישבנו על רצפת המשאית,
בצפיפות נוראה ובדממה מוחלטת בציות לאיסור המוחלט להשמיע הגה.
זכורני כי לא התלוננתי ולא השמעתי קול למרות
שגברת כבדת גוף ישבה על רגלי והכאיבה לי
מאד... בהגיענו לירושלים לאחר מסע ממושך שכלל עצירות מפחידות במחסומים, הובאנו
לשכון זמני בכפר הערבי ליפתה שניטש זמן קצר קודם לכן. שיכנו אותנו בבתים הנטושים
המצויים כיום בלב העיר [...]".
 |
| ילדי כתה ב' מעטרות | מקור: ארכיון למורשת עטרות |
עדותו של מנהל השיירה שפינתה
ההיבט האחר של הפינוי עולה מיומן נשכח שליאת
ברד נכדתו של אברהם שוורצברד שהיה מנהל השיירה שפינתה את היישובים והאחראי על
אבטחתה שמרה במשך שנים. מהיומן עולים פרטים ורגשות של מי שהיה מעורב בהעברת ילדים
ונשים לירושלים.
תיאור הפינוי מובא ביומנו כחלק מסיפור יותר
רחב על קורותיו כמנהל שיירות האשלג מצפון ים המלח לירושלים בין השנים 1948-1938.
היומן נכתב בשנות השישים של המאה העשרים (1963). בשולי דבריו כתב על סוף דרכו
כאחראי על ליווי השיירות שפינו את תושבי עטרות ונווה יעקב בראשית חודש מאי 1948.
מעט רקע
- אברהם שוורצברד נולד בוורשה שבפולין ב15.3.1903 , הבן השמיני למשפחה בת
אחד עשר אחים ואחיות. משפחת סוחרים עירונית אמידה, שמרבית בניה ובנותיה חיו בפולין
בזמן מלחמת העולם השניה ונספו בשואה. אברהם היה יוצא דופן בן אחיו, חניך התנועה
הציונית וציוני נלהב בהשקפותיו. מתוך שכך עלה ארצה בגפו כבר ב1920 בהיותו בן 16
בלבד ונישא לאידה בילגורוצקי. אברהם ואידה התגוררו במשך שנות השלושים במגורי
העובדים של מפעל האשלג, בו עבד אברהם כאחראי על שמירת המפעל וניהול ואבטחת השיירות
ממנו לירושלים. בשנים אילו נולדו שני ילדיו הבוגרים - צבי ועפרה. בשלב מסוים עברו
לגור בשכונת הבוכרים בירושלים ולאחר קום המדינה עברו לחיפה, שם נולד הבן הצעיר
-גדעון. הוא נפטר בקריית בנימין ב21.1.1976.
ארגון השירה לעטרות וממנה לירושלים
בחודש אפריל 1948, באחד מימי סוף השבוע, באו
אליי חברים אחדים ממושב עטרות ותיארו לפניי את מצב המושב שלהם ושל נווה יעקב
שנותקו מן היישוב לאחר שחוסלה והושמדה השיירה האחרונה בדרך מעטרות ירושלימה, ליד
הכפר שועפאט [הכוונה לשיירת עטרות בי"ג אדר ב תש"ח (24.3.1948)] ולאחר
ההרג הרב בשיירה לבית החולים הדסה [ד' בניסן תש"ח (13.4.1948)]. לסוף סיפרו
שלי שהסוכנות, לאחר משא ומתן עם הבריגדיר מפקד האזור, קיבלה רשות לשלוח לעטרות
מספר מכוניות בליווי צבא. הקואופרטיב שישב עכשיו בטל מעבודה, ממש כמוני, עם תום
שיירות ים המלח, הסכים לתת את המשאיות, נמצאו גם נהגים מתנדבים, אך אלה האחרונים
העמידו תנאי, שאני אהיה מנהל השיירה. ולכן באו אלי והם מבקשים שלא אשיב פניהם.
כמובן שלא העליתי אפילו על דעתי לסרב להם, בפרט שברור היה לי שאם אסרב, עלול כל
העניין להתבטל. קבענו אפוא את יום צאת השיירה לשבת. כשעזבו האנשים את ביתי, אמרתי
לאשתי מה שאמרתי. אבל האמת התגלתה לה עד מהרה, לאחר שיצאה השיירה את העיר בשבת
בבוקר. כיוון שמחלונות ביתי ראו יפה את הדרך היוצאת מירושלים, באו לביתי חברי
הקואופרטיב ובני משפחות הנהגים, כדי לצפות את רגעי צאתנו ובואנו. האמת היא מחלונות
ביתי ראינו גם ראינו את ההתקפות הקודמות, ואוי לעיניים שראו את אלה...
בדרך לעטרות
בפמליית הליווי הצבאי נתקלתי שוב במכירים
הוותיקים ששימשו ליווי לשיירת ים המלח, ובתור מכרים ותיקים קל היה לנו להידבר
ולקבוע את סדר השיירה. עצרנו הפעם על יד מעבר מנדלבאום, והלגיון הערבי ערך חיפוש
במשאיות לפני צאתנו מן העיר. אגב חיפוש רצה אחד מהם להחרים את אקדחי, אני התנגדתי
כמובן. אז ניגש קצין הליווי ולקח ממני את האקדח ובזאת פתר את הבעיה. מובן שלאחר
שיצאנו את העיר, החזיר לי אותו בחשאי. לאורך הדרך לעטרות עמדו טנקים ותותחים להבטחת
הדרך והנסיעה עברה ללא תקלה. כך הגענו לעטרות.
אין לתאר את השמחה שאפפה את אנשי עטרות
המנותקים כשראו אותנו. כמובן שמיד הושיבו אותנו ליד שולחנות ערוכים והנהגים והצבא
החלו לעסוק בסעודה. אני יצאתי לפקח על הפריקה והעמסת המשאיות, כי הבאנו איתנו
אספקה לאנשי עטרות מן העיר ועתידים היינו להביא העירה תוצרת טרייה. אז פנו אליי
האחראים על המקום והודיעוני שישנם במקום חולים, זקנים, נשים וילדים שתועלתם במקום
מבחינה ביטחונית מוטלת בספק, ומצד שני הם מהווים מעמסה על היישוב הנמצא במצור. פרט
לכך אין החולים מקבלים את הטיפול הדרוש להם שהוא בלתי אפשרי בתנאי המקום. יש אפוא
לנצל את השיירה על מנת לפנותם".
ההתארגנות לפינוי
ההתארגנות והעמסת האספקה לירושלים לקחה זמן.
ההסכם עם הסוכנות וההבנות עם הלגיון היתה שלא מובילים אנשים בשיירה.
שוורצברד, כמנהל השיירה הצליח לשחד את קצין
הליווי הבריטי, שהיה מכר ותיק אותו הכיר הכרות מוקדמת מעבודתם המשותפת באבטחת
שיירות האשלג מים המלח ושיכנע אותו שמעט האזרחים שיוביל לירושלים יהיו חולים שלא
יוכלו לקבל טיפול במקום. הקצין הבריטי הסכים בסופו של דבר בתנאי שהנוסעים יוסתרו
ולא יגלו לעיני חיילי הלגיון בדרך.
שוורצברד ממשיך לתאר את הפינוי ביומנו:
"השיירה כולה היתה בת שש משאיות, מהן אחת
סמיטריילר בן 15 טון, עם סולמות של 6 מטר באורך ולמעלה ממטר בגובה. העלינו את כל
האנשים למכונה זו, בסך הכל כ-60 איש, אנשים, נשים וטף והסתרנו אותם בסלי עופות
שהועמדו מאחורי המכונית. כמובן שהכל כוסה בברזנט גדול ונקשר היטב מכל הצדדים שלא
ייראה דבר החוצה, פרט לסלי העופות. הורינו לאנשים בפנים להתנהג בשקט גמור, מבלי
להוציא הגה, אם כי קרקור העופות היה מטשטש קול או אנחה שמישהו עלול היה להשמיע,
מבלי יכולת להתאפק. כל אותו זמן ישבו החיילים בפנים [בעטרות] ואכלו ושתו, עד
שנגמרה כל העבודה וקראנו להם. העמסנו גם על המשאיות מספר בהמות שנשחטו, על מנת
להביא מעט בשר העירה [...] במשאיות אחרות העמסנו בפנים כלי בית בעלי ערך: מכונות
תפירה, מקלטי רדיו וכו', במשך כל זמן ההטענה ישבו החיילים בפנים, אכלו ושתו וכשגמרנו
את כל העבודה והכל היה מוסתר ומוסווה כהלכה, קראתי לקצין ולחיילים והתחלנו בנסיעה
חזרה. הסמיטריילר עם האנשים היה בסוף השיירה, מכונות הליווי היו האחת לפנים והאחת
בסוף. יצאנו לדרך".
הדרך לירושלים
אחד עשר הקילומטרים שבין עטרות לירושלים עברו
בין בתי הכפר שועפאט והיו בבחינת סכנה כפי שמתאר שוורצברד: "[...] אחרי
שעברנו מספר קילומטרים מצאנו את עצמנו לפתע בתוך שדרה של ערבים חמושים בכל מיני
נשק: ברנים, סטנים, רימונים, רובים, אקדחים וכדומה. מאות עמדו משני צידי הכביש או
שהיו מאחורי הגדרות לצידי הכביש, כולם דרוכים ומשטמה בעיניהם. מי שלא ראה חיזיון
זה אינו יכול להשיג את המתח הנפשי של הנהגים והנוסעים שהציצו מן החרכים. רק
כשהתקרבנו לירושלים רפה המתח [...] הכל עבר בשלום ובשעה טובה נכנסנו לרחוב שמואל
הנביא ולחצר המוסך. קראנו לקצין הצידה ונתתי לו את המגיע ועל דעת עצמי הוספתי לו
שני סלי עופות ונפרדתי ממנו ומאנשי הליווי [...] אז מיהרנו להסיר את הברזנט
מהסמיטריילר כדי לשחרר את הכלואים בתוכו שכמעט נחנקו באוויר הדחוס, והמבושם נוסף
לכך בריחות העופות. הם נשמו לרווחה, חילצו עצמותיהם והחלו לרדת מהמכונה. לאחר
שיצאנו בשלום מן המבצע, היתה לנו הרגשה נפלאה של סיפוק. אך לתימהוננו הגדול הופיע
למחרת "פלסטיין פוסט" בבשורה "מפוצצת" ש"אנשי עטרות
הגיעו בשלום לירושלים" וזאת בדף הראשון באותיות של קידוש לבנה. תמהתי קודם כל
שהצנזורה נתנה לפרסם את הדברים. שנית, היכן המוסדות שלנו? שכן התוצאות לא איחרו
לבוא. לימים כשפנו אנשי הסוכנות לבריגדיר בקשר עם שיירה נוספת, כמעט שהועפו
ממשרדו. כשנרגע, הסביר להם שמאחר שהפרנו את ההסכם בשיירה הראשונה לא יאמינו לנו
אנשי הלגיון שוב, ואם יעלה על דעתם להיפרע מהשיירה השנייה אין הוא מוכן לסכן את
אנשי הליווי. נפרדתי אפוא מאנשי עטרות תוך הבטחה שאם תהיה שוב הזדמנות אעמיד את
עצמי לשירותם.
וההזדמנות חזרה, אחרי דין ודברים נסעה שוב
שיירה. אך הפעם דובר בפירוש על פינוי תושבים ולכן נסעו בנוסף למשאיות גם ארבעה
אוטובוסים. מפקד הליווי היה הפעם לא הקצין אלא רב סמל, שגם אותו הכרתי. כשבא אליי
לתאם את סדר השיירה, עמדתי על כך שפרט לליווי יסיירו משוריינים לאורך הדרך לשם
אבטחה, בהתחשב עם זה שבדרך חזרה יהיו האוטובוסים מלאים אנשים.
חלקו הראשון של המבצע עבר בשלום. סבב שני של
פינוי נערך בא' באייר (10.5.1948) שם פונו שאר הבלתי לוחמים מעטרות ומנוה יעקב .
ארבעה ימים מאוחר יותר, בה' באייר, תתקבל הוראת מפקדת ההגנה מירושלים על פינוי
עטרות. מגיני עטרות יערכו מסע לילי, ערב שבת פרשת אמור, ממזרח לכפר א-רם ויחברו עם
מגיני נווה יעקב. לאחר יומיים נוספים של לחימה והגנה על נווה יעקב (בח' באייר
תש"ח) יתפנו מגיני שני היישובים רגלית להר הצופים ובכך יגיע לקיצו פרק מפואר
של התיישבות מצפון לירושלים שיתחדש רק תשע עשרה שנים מאוחר יותר.
תודות
לרותי דנון שסיפרה את סיפור הפינוי שלה מעטרות בימי ילדותה. לליאת ברד שהעבירה
את היומן שכתב הסבא שלה על הימים של פינוי היישובים מצפון לירושלים.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 27 באפריל 2017
תגובות
הוסף רשומת תגובה