זיכרון בשער הגיא
בשבועות האחרונים רבו הויכוחים בעיתונות לגבי ההנצחה של השר רחבעם זאבי (גנדי)
בשער הגיא בואכה ירושלים. בשורות הבאות ננסה להציג כמה פנים בנושא שער הגיא כמחוז
זיכרון בדרך לירושלים ולהביע עמדה בעניין. נושא זה הוא רחב מאוד ואני עוסק בימים
אלה בשיתוף עמיתי פרופ' ישראל רוזנסון בכתיבת ספר הקשור בעניין. שורות אלו יציגו
את המורכבות ויחוד האזור המדובר.
השם שער הגיא
השם הגיאוגרפי באב
אל-ואד משתייך לקבוצה עשירה ומגוונת של שמות מקומות ומונחים גיאוגרפיים בשפה
הערבית שבהם השתמשו תושבי הארץ והאזור, שמות שעברו מדור לדור, בדרך כלל במנגנון של
העברה בעל-פה; לעתים הוזכרו בכתובים, ולעתים תועדו במפות לדורותיהן. איננו יודעים
מה היה שמו העברי הקדום של המקום, ואם בכלל היה שם כזה; הניסיונות להצגת שם עברי
החל ממחצית השנייה של המאה התשע-עשרה (להלן), התבססו אפוא על תרגום מילולי.
באב אל-ואד היא סמיכות
הכוללת 'באב' ו'ואדי'. 'באב' היא "מילה ערבית שפירושה שער. [...] באב מצויה
בשמות של מקומות וביחוד בשמות הערביים של שערי ירושלים [...]". רשימות של
שמות גיאוגרפיים שבתחילית שלהם נמצא 'באב' מצויות בספרות ידיעת הארץ, ולאחרונה
רוכזו על-ידי יהודה זיו. הוואדי הנידון הוא 'ואדי עלי', שכונה על שם האימאם עלי
שמקומו-קיברו מצוי בחורשת אלונים קדושים במרכזו של הנחל; במקור כונתה הפתחה 'באב
אל-ואדי עלי', ועם התחזקות מעמדו של האתר – הקמת החאן וכדומה התחזק השימוש ב'באב
אל-ואד', מונח 'מרוכז' יותר, בלא ציון שם הוואדי.
התרגום הפשוט, הטכני, של
באב אל-ואד הוא 'פתח וואדי'; 'ואדי' הוא מונח גיאוגרפי נפוץ ביותר בשפה הערבית,
שנקלט גם בעברית, ובה הוא מציין בדרך כלל נחל אכזב. אם כן, במקרה הנידון, מדובר
ב"פתח ואדי עלי" (את המונח מביא ויקטור גרן, נוסע צרפתי שחקר את האזור
במחצית המאה ה -19). השם זכה לתרגומים נוספים, על-פי המשלב של השפה העברית שרווח
בעתות שונות מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ואילך: 'שער הגיא', 'שער הנחל',
'פתח העמק', 'שער העמק', 'שער העמקים', 'שער הערוץ'. למונח שהתקבע 'שער הגיא' יש
אפוא חלופות, ואין לנו אלא לשער שזיקתו לשם המקראי שהוזכר לעיל תרמה גם היא את
תרומתה להיקלטותו.
ההשראה
לתרגום באב אל-ואד לשער הגיא נבעה מהמקרא: "שער הגיא שאותו שאלתי משמו של אחד
משערי ירושלים בימי המלך עוזיהו"; והיו ניסיונות תרגום אחרים.
האזור
וקורותיו
דב גביש ורחל קלינמן
תיארו את ההיסטוריה של שער הגיא כך: "אלפי שנים עלו בגיא עוברי אורח, עולי
רגל, סוחרים ולחמים, שעשו ברגליהם את תוצאותיה של הטופוגרפיה, שאיזור הררי אינו
ניתן לחציה אלא דרך קוי שלד: על גב הרכסים, דרך גאיות, מעברים או שערים
[...]". אכן, 'דרך שער הגיא' שבחלקה הנידון בחיבור זה מתבססת על 'גאיות,
מעברים ושערים', היא אחד הצירים הבולטים המובילים מהשפלה בואכה ירושלים, אולם, ספק
אם לאורך ההיסטוריה הייתה הבולטת ביניהם. דרך זו שימשה בחלקה כנתיב תנועה בתקופה
הרומית (בחלקה עברה דרך נחל אילן צפונית לנחל נחשון-ואדי עלי), ובתקופת הח'ליפים
בני א'ומאייה במאה השמינית, אך ברי שלאורך דורות נתפסה הדרך המקבילה מצפון המטפסת
ב'מעלה בית חורון' כדרך חשובה ומרכזית הימנה.
דרך שער הגיא בכלל ואזור
שער הגיא בפרט החלו לתפוס מקום חשוב במערך הדרכים לעיר החל ממחצית המאה התשע-עשרה.
כרקע לכך נזכיר כי המצב הגיאופוליטי בארץ ישראל של ראשית אותה המאה לא הצריך
לכאורה תשתית מסודרת של דרכים. הארץ איבדה זה מכבר את מעמדה ההיסטורי הידוע כ'ארץ
מעבר', ומה שנתפס בעברה הרחוק יותר כדרכים בינלאומיות או דרכים ארציות חשובות, היה
לדרכים מקומיות, שהצטמצמו לתנועת בהמות רכיבה והולכי רגל. אכן, צליינים ותיירים
נעו מיפו לירושלים, אך מכאן ועד הצורך בדרך של ממש רב היה המרחק, וספק גם עם האדמיניסטרציה
המקומית יכולה הייתה לעמוד בכל הקשור לסלילתה והבטחתה.
שינוים החלו להסתמן
במחצית המאה; ביטוי להם היו הניסיונות לחזק את הביטחון בדרך ובמידה מסוימת גם את
הנוחיות של המסע ירושלימה. בתקופה זו שאופיינה בהגברה משמעותית של עניין המעצמות
האירופאיות בארץ ישראל עלו על הפרק יוזמות לשיפוץ תוואי הדרך ולסלילתה, כשהמובילים
היו הקונסולים האירופאים רבי הכוח. תכנית צרפתית לסלילת דרך לעגלות הוצעה ב-1857,
אך הרישיון ניתן לאוסטרים שסללו בגיא דרך כזו.
שער הגיא בספרות
שער הגיא נזכר הרבה בספרי הזיכרונות של הנוסעים
במאה התשע-עשר והעשרים; הובלטו הנוף הטבעי, קשיי הדרך, ובמיוחד השהות בחאן.
בחומרים הללו נעשה שימוש מחקרי רב כדי לתאר את ההתפתחויות בשער הגיא במהלך השנים,
ומעט מן החומר הזה הוזכר גם לעיל. כדי לצאת לידי חובת הזיכרון שבספר ניפנה ליצירה
שאיננה אל נכון ספרות זיכרונות רגילה, אך בגין כשרונו רב-המוניטין של מחברה, היא
משקפת את רוח המקום ורוח התקופה. כוונתנו לתיאורו המיוחד של ש"י עגנון בספרו
'תמול שלשום'. גיבורו יצחק קומר יורד מירושלים ליפו בעגלה, ובירידה, מובילה הדרך
למקום שבו נראים מרחבי השפלה ומישור החוף, ואף נשקף הים:
"[...] אמר אחד לחברו מה מנצנץ כל כך, הים? התחיל אברהמיל שר מה לך הים כי תנוס. לא הספיק
לסיים עד שנתעלם ממנו הים ומשני צדי הדרך נתנשאו ההרים הזקופים ונפסקו, הדרך
התחילה יורדת והולכת. עברו על חורבה אחת ועוד על חורבה אחת והגיעו עד לשפלה, עד
לשער הגיא".
שער הגיא בתש"ח
בין העוסקים בתולדות מלחמת העצמאות מקובל לסמן את
החודשים הראשונים כחודשי המאבק על הדרכים. השיטה שבה נקטו כוחות ההגנה כדי לאפשר
תחבורה חיונית והעברת הספקה, ידועה כ'שיטת השיירות'. מדובר בשיירות מאובטחות
על-ידי נוטרים רשמיים, או על-ידי אנשי פלמ"ח וחי"ש שנשאו נשק בלתי-לגלי;
לשיירות נבחרו נתיבי תנועה שעקפו, ככל שניתן, אזורים מאוכלסים בצפיפות על-ידי
ערבים. במהלך החודשים הראשונים למלחמה, הלך וגבר המאמץ להגן על הנוסעים, לשריין
אוטובוסים ותאי נהג של משאיות, ולהוסיף שריוניות 'תוצרת בית', שזכו לכינוי
'סנדוויץ'', על שם הדופן המיוחדת שלהן (כדי להשיג עובי הוכנסה לוחות או פיסות-עץ
בין שתי לוחיות מתכת). נוכחותן בשיירה אפשרה קיום של איזשהו נוהל קרב בהיתקלויות
המרובות בדרך; המלווים החמושים נסעו בהן, מהן ניתן היה לפתוח באש על האורבים,
ולעתים אף לצאת ולהסתער עליהם, אם היו קרובים לשיירה; לחלק מהן הוצמד ציוד לפריצת
מחסומים.
זיכרון בספרות
אין תמה שעל רקע המצב בקטע שער הגיא, כמוהו גם
קטעים נוספים של הדרך, צמחו אפיונים של מקומה של הדרך במלחמה דוגמת זה של עמוס
אילון:
"היה ברור מכל כי המערכה על ירושלים לא
תוכרע בעיר העתיקה, אף לא בקטמון, או בשיח ג'ראח, כי אם באותו פס אספלט צר המחבר
את ירושלים עם תל אביב. הכביש הוא עורק החיים של העיר ובלעדיו לא הייתה תקווה להחזיק מעמד".
ובניסוח פואטי לאין ערוך, חיים לסקוב:
"[...] אם ירושלים היא הפרח של העם היהודי, הרי הדרך אליה היא הגבעול, שאת
קיומו כורח הוא להבטיח [...]". ובניסוח הנוטה אל החידוד והתחכום, האמרה של
ה'פוליטרוק' בני מרשק, הקובעת שלא הייתה עוד מלחמה שרוחב החזית היה כשישה מטרים,
הלא הוא רוחב הכביש – מקורה כך נראה בדבריו באחד מטקסי יום הזיכרון הראשונים בבית
העלמין של החטיבה בקריית ענבים – שהתגלגלה
כמעין תורה שבעל-פה. היו אלו אפיונים לדרך לירושלים בכללותה, אך הם בלטו במיוחד על
רקע שער הגיא.
את מי צריך להנציח בשער הגיא?
בעקבות החשיבות האזור כפי שהוצג בשורות למעלה
עולה רצון להנצחה באזור כולו. ומשום כך יש גורמים שונים המעוניינים להשתמש בשטח לצורך
הנצחה. עם כל החשיבות שיש לייחס ללוחמי חטיבת הראל ולתרומתם המשמעותית לפריצת הדרך
לירושלים, מבחינת רבים מהם, הקרבות לא הסתיימו מעולם. אמנם רבים הם נופלי החטיבה, האבידות שהיו לה גדולות
ותרומתה הסגולית ברורה אבל בצל קרבות הנצחתה של חטיבת הראל, שוכבים חללים רבים שלא
זכו להיות בחטיבה ותרומתם בקרבות על ירושלים בכלל ובפריצת הדרך לעיר בפרט איננה
קטנה.
מי שננטשו בצידי הדרך מבין הלוחמים הם למשל הנופלים
של חטיבת עציוני, מלוחמי ההגנה. בקום
המדינה מנתה החטיבה כ 3000 חיילים
ומפקדים. 651 מהם נהרגו בקרבות, ויש מהם גם נעדרים עד היום. אמנם יש מחלוקת בין
החוקרים היכן מתחילים והיכן נגמרים הקרבות על הדרך לירושלים, בציר הזמן ובציר
הגאוגרפי ועל אף זאת, אין מחלוקת על העובדות הברורות: חטיבת הראל אשר מאות מחייליה נפלו בקרבות,
הונצחה במחלף הראל ובאנדרטה לחטיבה בצד הכביש, באנדרטת החטיבה בגבעת הרדאר, בקרית
ענבים באנדרטה שיצר מנחם שמי, ביד אסא, בשיח' עבד אלעזיז (הר אחירם), בשילוטים
רבים בפארק רבין ובאנדרטת החטיבה בגן סאקר בירושלים פרי עבודתו של דני קרוון . סלעי
הגדודים המנציחים את גדודי הפלמ"ח בסלעי בזלת גדולים בדרך לעיר, ועוד.
בויכוח המתעורר כיום על שם מי יקרא השער לעיר, או
את מי ננציח במקום לא נשמע קולם של חללי עציוני וחללים אחרים שנשכחו. שער הגיא הוא
הדרך הראשית לעיר וללא ספק מהווה מחוז זיכרון לדורות הבאים, הוא אינו שייך לחטיבה
ספציפית חשובה ככל שתהיה. הזיכרון ההיסטורי במרחב
שייך לכלל ואין לאף זרם, קבוצה או מעמד סמכות להכתיב את עמדתה בויכוח
היסטורי-פוליטי זה. פנים רבות לה להנצחה אך בנקודה רגישה כמו זו בפתח לגיא בו לחמו
יחידות שונות, פיקדו מפקדים שונים, נפלו חללים רבים יש להשאיר אותו ללא כתמים
מגמתיים ואינטרסנטיים עם כל הקושי בכך.
באב אל-ואד-שער הגיא היה לסמל, על כך אין עוררין,
האם רק הזיכרון ההיסטורי בטהרתו הוא העומד ביסוד הסמליות המקובלת? התשובה ידועה
לדורות של ישראלים; אין מדובר כאן ב'שער הגיא של מעלה', ישות מופשטת שנזכרת
במחשבה; מדובר במהות קונקרטית, פיסת גיאוגרפיה מוכרת ביותר; הנוסעים ירושלימה
החולפים דרכה, חווים אותה כמראה ממשי; נוף ידוע שמאות ואלפי אנשים ראו אותו
יום-יום. וכידוע, לא הנוף הטבעי לבדו הוא שעמד לנגד העיניים; שרידי המכוניות
שנפגעו במלחמה, ומעמדן כחלק מאתוס מרכזי בזיכרון הלאומי, התבצר עד מהרה. עוד במהלך המלחמה התפרסם שירו של חיים גורי
'באב אל-ואד', וגם הוא מתייחס ל 'סלעים וטרש', וגם ל'שלד הברזל השותק'. הזיכרון
נאחז אפוא במרחב ובטקסט גם יחד. ודומה שגם היום, כמעט שבעים שנה אחרי..., ולאחר
מלחמות אין-ספור, כשה'עצב ותפארת' מקבלים משמעות מחודשת מדי מספר שנים, באב אל-ואד הוא עדיין סמל לאומי.
הנה כי כן, הדרך הראשית לירושלים שכולנו עוברים
בה מידי פעם מהווה בסיס מעניין של זיכרון ומידע שראוי שנשים לב אליו בשיגרת היום
הרגילה בחולפנו בערוץ הצר של הנחל שהתרחב כיום מאוד.
 |
| שער הגיא - משוריינים ליד חאן | צילום: יוסי שפנייר |
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 12 בינואר 2017
תגובות
הוסף רשומת תגובה