זיכרונות אברהם גת נוטר בנווה יעקב בתש"ח | חלק ב'

בגליון הקודם של קול הפסגה הבאנו את החלק הראשון של זיכרונותיו של אברהם גת נוטר בנווה יעקב אנחנו ממשיכים כאן בסיפור המרתק של הימים האחרונים במקום.

היום השני - ההתקפה על עטרות - ו' באייר תש"ח (15.5.1948) – עטרות עולה בלהבות

היום השני מוצא את הישוב עם תוספת  של כמאה(?)  אנשים נוספים, אנשי חי"ש (חיל שדה)  ותושבים של נווה יעקב. אני חייב להזכיר כאן כי  רוב הנשים וכל הילדים של שני הישובים  פונו בעזרת משוריינים בריטים מספר שבועות לפני הפינוי הכללי (האם השתמשתי כבר במילה זו, פינוי?).

למחרת עמדנו שוב וראינו את "ההתקפה" על עטרות, התקפה על ישוב שהיה ריק מתושביו. כאשר עזבו אותו העטרותים הם דאגו להשאיר אורות בבתים, וכנראה שההטעיה עבדה. הפעם חזו גם תושבי עטרות בהתקפה, אך לאחר שעות של יריות ללא מענה, כנראה הבינו הערבים כי הישוב ננטש. אני חושב שהיה כבר אחר הצהרים כאשר ראינו את העשן  שעלה מבתי עטרות שהועלו באש אחד אחר השני, והתושבים שהיו אתנו עמדו וראו ולא בכו, ולא צעקו ולא רקעו ברגליהם, רק עמדו שם בשקט וראו את בתיהם ולמעשה  את חייהם, עולים בלהבות. מאז עברו חמישים שנה,  אך המראה הזה היה אחד הקשים שראיתי בחיי. 

חמישים שנה ................ [נכתב לפני כעשרים שנה, י,ש]

אז מותר לי לא לדייק בכרונולגיה של השתלשלות המאורעות.  אינני זוכר עכשיו האם העזיבה של עטרות הייתה קרובה מאד לעזיבה שלנו, או שמא היה זה מעט לפני.

היום האחרון – ז' באייר תש"ח (16.5.1948) – ערבים נושאים שקים לקחת שלל

זה התחיל ביריות בודדות ואחר כך צרורות ופגזים תותחים, ויריות של טנקים ומשוריינים ללא מטרה מוגדרת, סתם יריות לכל עבר, המטרה הברורה היחידה הייתה התחנה, שם הייתי אני ואותו נוטר שאינני זוכר את שמו. יריתי לעבר מטרות ברורות של טורי ערבים שהיו קמים פתאום בשדה יורים ורצים לעברנו. ברגע של הפוגה קצרה השעין ה"מספר שתיים" שלי את ראשו על קנה המקלע, הוא סתם נח על הקנה ושקע בהרהורים.

פתאום קם בשדה הצפוני שבינינו וביו א-רם טור של ערבים, ואני זוכר בבירור את השקים שנשאו על גבם, אולי  עבור לקיחת שלל(מה כבר היה לקחת) כמובן שלחצתי על ההדק ורוקנתי מחסנית מלאה של שבעים כדורים, וכל זה כאשר אזנו של הבחור צמודה לקנה של המקלע.  שורת הערבים נשכבה מיד, ויותר לא קמו, אך לאוזניו של הבחור נגרם נזק בלתי הפיך.

שנים רבות לאחר מקרה זה הייתי פוגש אותו בשוק מחנה יהודה, כנראה שעבד שם באחת הבסטות, תמיד כאשר ראה אותי הצביע על אזנו השמאלית בתנועה האומרת כי איבר זה מקולקל ללא תקנה, אך עם זאת היה עולה על פיו מין חיוך של סלחנות, שלא היה ממש נחמה אבל רכך קצת את הרגשת האשמה.

 כמות האש שפלטנו מהקומה השניה של התחנה נצפתה על ידי  המשוריינים של הלגיון, ואלה התחילו לטווח עלינו בתותחים, הפגזים היו מסוג חדרי שריון וכנראה שעובדה זו הצילה את חיינו, בקירות התחנה  בעקר בקומה העליונה נפערו חורים גדולים, וכל הקומה התכסתה באבק סמיך ושברי בטון. קיר החלון שלידו עמדנו חורר  כולו, ואנחנו רק כוסינו באבקה לבנה,  ואומרים כי פסו הנסים.

בשלב מסוים  כאשר ראינו כי התחנה משמשת כמטרה לתותחים של המשוריינים ואולי של הטנק, החלטנו לנטוש.

בזחילה  וריצה, עם המקלע הגענו לאחד הבתים, נדמה לי שהיה זה ביתו של רוטשילד, ואולי של ההולנדי, זה של הגבינות. היו שם שניים או שלשה בחורים, ורוטשילד שהיה   מופיע  פתאום יורה ברובה אנגלי עתיק, תוך קללות עסיסיות בערבית, במבטא יקי כבד ואחר כך נעלם.   התברר כי היה יורד למין מרתף ששם תפסו מחסה מספר תושבים, באחת הגיחות לשם ירדתי אתו ומצאתי קומץ  תושבים נשים וגברים, חלקם היו במצב של אפתיות מוחלטת והשלמה על הסוף המתקרב (כך אמרו).

לנווה יעקב היה קשר לירושלים, אם באמצעות מכשיר הקשר (שלפעמים פעל) ובעקר באמצעות קשר אופטי. אבל לא היה קשר פנימי בין העמדות, ובין הפיקוד, אם אפשר לכנות זאת פיקוד.

לא ידענו מה קורה באזורים האחרים של הישוב, שמענו את  הצרורות, אך לא ידענו מי יורה על מי, לא היה כל ניסיון מצד מפקד פלוגת החי"ש לארגן איזה שהיא תקשורת כדי להעביר הוראות. כל חוליה או  יחידים  פעלו על פי דעתם בלבד.

גילויים של הקרבה ובקשת עזרה מהפיקוד

שמענו והיינו עדים לגילויים רבים של הקרבה וגבורה,  שצבא מסודר ופיקוד אמיתי היה מעניק ללוחמים אותות גבורה ומדליות. מאז הנסיגה לא היה "מפגש ושיח לוחמים" ולא נכתב מסמך אמת שיתאר את הקרבות של נווה יעקב, ואת מה שקרה "בחדר המלחמה" המאולתר שהתמקם בקומה התחתונה של התחנה  לאחר שהקרב הופסק  כרגיל עם שקיעת השמש.

אבל לפני שאחזור לשעות האחרונות שלפני הנסיגה, תרשה לי לחזור לחדר בבית ששם התמקמנו.

ברגע מסוים בשעת אחר הצהרים נתקפתי פתאום בהרגשת קלוסטרופוביה נוראה, לא יכולתי להישאר באותו בית, הצורך לדעת מה קורה במקומות אחרים ממש בער בי.

לקחתי את הלואיס ורצתי עד שהגעתי לבית ששם הייתה "תחנת האלחוט", וממש לפני שפרצתי פנימה התפוצץ על ידי פגז תותח, ממש מספר מטרים ממני.

אינני מבין איך יצאתי בשלום, אבל מיד כיסה אותי מין ענן צהוב שהיה לו ריח חריף של גופרית, הרגשתי כי אני נחנק, חשבתי באותו רגע כי תהיה זו בושה להיהרג מגז, ולא מכדור, הייתי שם בחוץ לבד ואולי  היה זה עבורי הרגע הראשון בכל הפרשה הזאת שהרחתי  את סופי.

בכל זאת הצלחתי להיכנס לחדר ששם היה "מכשיר הקשר", נכנסתי לשם משתעל ומנסה לגמוע אוויר נקי  בנשימות עמוקות. כאשר התאוששתי (אני חושב שהייתי קצת בהלם) ראיתי כי בחדר היית אתה צבי, מחזיק את המיקרופון ביד וממש מתחנן "שילחו תגבורת אנחנו מותקפים", וחזרת על מילים אלה מספר פעמים, אבל מענה לא היה.

אחר כך התברר כי האנטנה של המשדר נפגעה מפגז, והקריאות לא יצאו לאוויר.

ככל שהיום התקדם הלכו ושכחו היריות, ובדמדומים ראשונים פסקה אש התופת כמו הר געש שהפסיק פתאום לפלוט אש וגופרית.

לפני שאגיע לסיפור שלב הנעילה (תרתי משמע) של פרשת נווה יעקב, אני נזכר בשני "סיפורים", שניים מיני רבים  אולי חסרי חשיבות ואולי אין להם מקום בספרי ההיסטוריה של "מלחמת העצמאות", אך לגבי אולי  היו סמל של התקופה ההיא.

אברהם גת וצבי טל בעמדת שידור | מקור: אוסף משפחת טל

הסיפור הראשון – נווה יעקב כמושב עונשין

נווה יעקב כמושבת עונשים.

בימים של התוהו ובוהו כשהיה כבר ברור כי הבריטים עוזבים, וממשלה עברית עדין לא קמה להשליט חוק וסדר, הטבע האנושי ממשיך ועושה את שלו, ופושעים קטנים וגדולים מנצלים את הבלגן וממשיכים לגנוב ולהונות.

שלושה פושעים קטנים, שני גנבים ומועל באמון, נתפסו על ידי המשטרה והועברו לרשות ההגנה. ובימים אלה של טרום המדינה  הוחלט על ידי מישהו לשלוח אותם באחת השיירות לנווה יעקב. אני זוכר בברור את שלשתם, אחד חייכן ומתרפס (המועל), בעל מבנה מוצק, וחצוף לא קטן (גנב בן גנב), והשלישי  בחור גבהה בעל שער בהיר ועיני תכלת. (כנראה גנב קטן). לאחר ההתקפות כאשר הישוב היה כבר מנותק, החליטו "האסירים" לקום ולברוח.

ואכן שנים מהם, הגנב והמועל הגיעו בשלום לירושלים בריחה מתוכננת היטב.

איש לא הצטער על בריחתם שכן הוחלט לא לתת להם נשק ולהשתלב "במערך ההגנתי, היו כאלה בינינו שאפילו שיבחו את אומץ ליבם על ביצוע  מושלם של בריחה ממושבת העונשים.

הגנב הקטן זה עם עיני התכלת החליט לא להצטרף לחבריו ונשאר במקום, אך עקב הקוד של "הפשע  המאורגן" לא מסר על תכניות הבריחה של עמיתיו למקצוע.

לא הייתי מטריח אותך בקריאת סיפור זה אבל אותו בחור, (מי זוכר אותו היום) בשעות הקרב הגדול התחנן וביקש שיתנו גם לו להילחם. ואמנם נתנו לו רובה והוא התמקם בשדה חשוף ליד הבתים "החדשים" בעמק. אומרים כי נלחם בחירוף נפש עד שנורה ונפצע אנושות.

מיכאל כצנשטיין שהיה עד לפציעתו, זחל לעברו  וממש בחירוף נפש תחת מטר יריות כרך חבל לרגלים ומשך אותו למחסה.

שם נשארו עד לרדת הערב, אז העבר במיטה מהעמק לתוך המושבה שם טיפל בו הרופא, לאן נעלם הרופא, ומי זוכר אותו היום? זה הרופא שהניף דגל לבן על המרפאה לאות כניעה.

לסוף הסיפור של הגנב בהיר השער קשור בנסיגה הגדולה שאליה אחזור עוד.

הסיפור השני – הרעב בנווה יעקב

הסיפור השני הוא הסיפור על הרעב, ולא סתם רעב אלא ממש חרפת רעב, שם בנווה הרגשנו כולנו וחווינו הלכה למעשה את המושג "חרפת רעב".

אמנם היה הרבה חלב, ופה ושם גבינה, ופיתה שנעשתה מדורה של מזון לפרות, ואפילו פעם זרקו לנו ממטוס כמה שקי לחם. הופיעו תופעות של חוסר וויטמינים ותת תזונה שגרמו למחלות עור וחולשה. הלוחמים שראו את הרפתות מלאות בפרות בקשו לשחוט פרה או שתיים, אבל כמובן  כי בישוב דתי הדבר חל באיסור חמור.

יום צהרים אחד כאשר הייתי על גג התחנה בכוננות ליד מכשיר ההליוגרף (מכשיר איתות בעזרת קרני השמש), הגיע שליח עם מברק שהתבקשתי לשדרו לירושלים. במברק הייתה בקשה אל הרבנות כי ירשו לנו לשחוט, ללא שוחט מורשה כדת  וכדין, שלא היה בישוב,  פרה כדי להציל את נפשותינו הרעבות.

לאחר סידרה של מברקים המבהירים לרבנות את גודל מצוקתנו, הגיעה המברק הנכסף. "הרשות ניתנת לכם בזאת, לשחוט עגל שלא יהיה בן יותר מכך וכך חדשים, ובתנאי שהחלף יושחז כראוי וייבדק על ידי רב".  זה היה תכנו של המברק שהועבר מיד למפקד המקום ולווקסלר. אני זוכר איך ממרום התחנה עקבנו אחרי השליח שרץ מהרפת של שלום ועד לביתו של הרב, כאשר הסכין מתנצנץ ומחזיר את קרני השמש שנפלו עליו. היו נחוצות גיחות רבות הלוך וחזור כאשר כל האנשים עוקבים אחר הסכין הנוצץ. סוף סוף התרצה הרב והאות ניתן ועגל הזהב נשחט ובושל למרק עגל אה לה נווה יעקב. באותו ערב אכלנו ארוחת בשר לאחר חדשים רבים, כולם אכלו ,כולם מחוץ לאחד.....

אתה צבי לא אכלת מהבשר, וכל ההפצרות לא עזרו, אתה ישבת בחדר האכל ולעסת את הפיתה מגרגירי  דורה,  בירכת ברכת המזון ויצאת  מחדר האוכל....

הנה כי כן, שעות קשות של יום אחרון בכפר העברי נווה יעקב, לפני פינוי המקום, עליו נספר בהמשך. עיניו הבוחנות של נוטר שרואה גם את המרחב ההולך ומצתמצם וגם את הקשיים האישיים שלו בתוך כל ההמולה סביב שבאים לידי ביטוי בזיכרונות אלה ומשקפים בלשון מאוד ישירה את הלך הרוח בצפונה של ירושלים לפני שישים ותשע שנים.

___________________________________________________________________

יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 23 במרץ 2017