"עורי צפון ובואי תימן" (שיר השירים ד טז) - בין כפר עברי, נווה יעקב למקור חיים, שתי נקודות יישוב בשני קצוות העיר - קווי דמיון ושוני | חלק ב'
לזכרו של דורון הרצוג ז"ל
חוקר ירושלים ומקור חיים
בגיליון הקודם של 'קול הפסגה' סקרנו
מספר נקודות הקשורות לכפר העברי נווה יעקב והשווינו עם שכונת מקור חיים בדרומה של
העיר. בשורות הבאות כמו גם ברשימה הקודמת נמשיך ונדגיש את חשיבות שתי הנקודות
שהיום הן שכונות פורחות בירושלים אך נזכיר מה היו הקשיים בקיומם לפני זמן לא רב
בתקופת מלחמת העצמאות לפני קצת פחות משבעים שנה.
בני
אותה משפחה מפקדי המקום במלחמת העצמאות
מפקד הכפר העברי נווה יעקב – אברהם
תימור
אברהם תימור (וכסלר) נולד ברוסיה
(לטביה), בשנת 1915 ועלה עם אשתו נעמי לארץ. הם החלו את דרכם בארץ בשנתיים בקיבוץ
רודגז (אזור פתח תקוה של היום) ועבדו בפרדסים בסביבה. מסיבות משפחתיות אברהם לא
היה מעוניין להגיע להתיישבות חקלאית במסגרת קיבוצית ולכן חיפש מושב שניתן יהיה
לעבוד בו במשק חקלאי באופן עצמאי. בעקבות כך הגיע בשנת 1937 עם משפחתו (אשה וילד)
לנווה יעקב. הכשרתו הצבאית של אברהם כללה קורסים מגוונים, קורס מפקדי מחלקות,
נשקים ועוד, בשלב מאוחר יותר היה לקצין של נשק מסייע. על סמך נסיונו הצבאי בכלל
ובנווה יעקב בפרט מונה בשנות השלושים למפקד היישוב. בתפקיד זה היה עד לפינוי נווה
יעקב במלחמת העצמאות במהלך ח' באייר תש"ח (17.5.48).
מפקדי מקור חיים - מוש זילברשמידט וחיים
דניאלי (אלברייך)
מוש שנולד בגרמניה בשנת תר"צ
(1930) עלה ארצה ועבד במקומות שונים כחקלאי. לאחר נידודים התיישב בנווה יעקב בסמוך
לאחותו נעמי וכסלר (תימור). בשלב מסוים (סוף 1947 וראשית 1948) הוא קיבל את הפיקוד
לזמן קצר על מקור חיים הוא תיכנן את עמדות ההגנה במקום ואף נפצע במהלך פעילותו
במקום והחלים. בראשית ינואר 1948 העביר את הפיקוד לחיים דניאלי ועבר לפקד על גוש
עציון שם מצא את מותו ב ג' באייר תש"ח.
חיים דניאלי כאמור קיבל את הפיקוד ממוש זילברשמידט. הוא עשה
את ראשית ההכשרה הצבאית שלו בקרית ענבים ואת ההמשך עבר בגליל בג'וערה, בקיבוץ דפנה
ומקומות אחרים. במהלך הזמן נשלח לקורס מ"כים ושימש פרק זמן כסגן מפקד מחלקה
בקיבוץ דפנה שבה שרתו בעיקר צעירים ממחנות
העולים מרעננה והסביבה.
לאחר התפקיד שמילא בצפון (בדפנה), יצא
לקורס קצינים בג'וערה אותו סיים בשנת 1946.
בגלל הצורך להיות בקירבת המשפחה העבירו
אותו לאזור ירושלים. ואז נכנס לרזרבה (מילואים) של כוחות הפלמ"ח והשתייך
לגדוד הרביעי.
אחת לשבוע היה חיים נוסע לפיקוד
בירושלים ושם היה מקבל עדכונים ממפקד הגדוד, זלמן מרט. ביישוב רוכזו כ-80 לוחמים
שעליהם פיקד בעזרת סגנו דוד אהרוני שגם היה מוכתר המקום. הפיקוד על החיילים בתוך
יישוב אזרחי לא היה פשוט כלל בגלל הניתוק והירי המתמיד עליהם. חיים יזם פעולות
שונות לשיפור המוראל (מסיבות בחגים וחלוקת מאפה ותה בסיום השמירה),
חיים דניאלי גאה לספר שהדיווחים
הראשונים שבישרו את התפנית בשדה הקרב בקטמון הגיעו ממקור חיים, כאשר החיילים
בעמדות דיווחו על עזיבתם של הערבים את בתיהם. המשמעות הייתה שהכוחות הערביים נשברו
והחלו בנסיגה. מידע זה עודד את לוחמי הפלמ"ח לחרוק שיניים ובמאמץ אחרון
להכניע את כוחות האויב במקום ובכך לשחרר את דרום ירושלים מהאחיזה הערבית.
היישוב
והתארגנות להגנה
כיוון ששני היישובים היו מבודדים ובסכנה
מתמדת של התקפות מהיישוב הערבי סביב נערכה תוכנית היקפית של פריסת עמדות הגנה סביב
ליישובים בהתאם לנקודות התורפה סביב.
נווה יעקב
בנווה יעקב היתה תוכנית של הגנת היישוב
עם רישום של היישוב והעמדות סביבו. סה"כ היו קיימות 6 עמדות שכללו את מפקדת
היישוב, עמדת מרגמה ועמדה בכניסה ליישוב. את התוכנית של היישוב הכין מפקד המקום
אברהם תימור.
מקור חיים
תוכנית היישוב והעמדות סביבו היו
מפורטות מאוד עם מיספור. לחלק מהעמדות היה שם. סה"כ היו 9 עמדות בהן גם עמדת
הדוידקה.
פסח
תש"ח בשני היישובים
בנווה יעקב אוכלים מצות בטעם פליט
הימים, כאמור, ימי טרום פסח. כשבועיים
לפני החג שילמו המוסדות בירושלים שוחד לשני שוטרים בריטיים, על מנת שיביאו ליישוב
מצות. ואמנם במשוריין של המשטרה, שעבר דרך המחסומים של כוחות הערבים בדרך לרמאללה,
הגיעו הללו. הם הביאו איתם מצות, תחמושת ומכשיר אלחוט. השמחה היתה רבה. השוטרים
קיבלו כמה בקבוקי קוניאק ואילו המצות הוכנסו ברוב כבוד לחנות המכולת של משפחת
היימן, המכולת היתה ריקה לגמרי, פרט לכמה בקבוקי "פליט" לריסוס נגד
זבובים ויתושים שהיו על האצטבאות.
ימים מספר לאחר מכן התחוללה אחת ההתקפות
הכבדות על היישוב. הלגיון הערבי תקף אותנו במשוריינים, בתותחים ובמרגמות. (מההפצצה
נהרג תושב אחד וכעשרה נפצעו). אחד הפגזים פגע ישירות בבית היימן. רסיסים חדרו
לחנות, ריסקו את בקבוקי הפליט והפליט נזל על החבילות של המצות.
הסדר עצמו התקיים בשלושה ריכוזים. האחד
אצל משפחת רוטשילד - ההורים של פנחס, דוד ומאיר. השני אצל משפחת ילובסקי - ההורים
של דוד, והשלישי - בבית וכסלר (תימור). אברהם מספר שהסדר כולו עמד בסימן קרב,
ישבנו כעשרים וחמישה איש כשהגברים מתחלפים בשמירה מפעם לפעם. פעם בלילה ירו הערבים
מכפרי הסביבה מספר צרורות. רצנו כולנו לעמדות אך חזרנו לאחר זמן קצר כשחזר השקט.
אכלנו מרק עם כופתאות וגולש מהקופסה אחת
של בשר משומר כשר לפסח שבמקרה נשארה לנו, איכשהו זה הספיק לכל המסובים. ואכלנו
מצות עם טעם של פליט. טעם זה ליווה אותנו כל ימי אותו פסח.
פסח במקור חיים
במקור חיים מפקד חיים (הלברייך) דניאלי
והוא מודיע להגנה: "בקושי מחזיקים מעמד, אין לנו מצות ואין לנו יין אבל יש
לנו המון מרור"
תיאורים
של לוחמים במלחמת העצמאות והקשיים באזור
מלחמת העצמאות בכפר עברי נווה יעקב
כקשר ביישוב אברהם גת העביר תשדורות לירושלים שעסקו בנושא.
בזיכרונותיו הוא מתאר את הפרשה:
"הסיפור
שהטריד אותנו היה סיפור הרעב, ולא סתם רעב אלא ממש חרפת רעב, שם בנווה הרגשנו
כולנו וחווינו הלכה למעשה את המושג "חרפת רעב". אמנם היה הרבה חלב, ופה
ושם גבינה, ופיתה שנעשתה מדורה של מזון לפרות, ואפילו פעם זרקו לנו ממטוס כמה שקי
לחם. הופיעו תופעות של חוסר ויטמינים ותת-תזונה שגרמו למחלות עור וחולשה. הלוחמים
שראו את הרפתות מלאות בפרות ביקשו לשחוט פרה או שתיים, אבל כמובן כי ביישוב דתי
הדבר חל באיסור חמור.
יום
צהריים אחד כאשר הייתי על גג התחנה בכוננות ליד מכשיר ההליוגרף (מכשיר איתות בעזרת
קרני השמש), הגיע שליח עם מברק שהתבקשתי לשדרו לירושלים. במברק היתה בקשה אל
הרבנות כי ירשו לנו לשחוט, ללא שוחט מורשה כדת וכדין, שלא היה ביישוב, פרה כדי
להציל את נפשותינו הרעבות.
לאחר
סדרה של מברקים המבהירים לרבנות את גודל מצוקתנו, הגיע המברק הנכסף: "הרשות
ניתנת לכם בזאת לשחוט עגל שלא יהיה בן יותר מכך וכך חודשים, ובתנאי שהחלף יושחז
כראוי וייבדק על-ידי רב". זה היה תוכנו של המברק שהועבר מיד למפקד המקום.
אני
זוכר איך ממרום התחנה עקבנו אחרי השליח שרץ מהרפת של שלום ועד לביתו של הרב, כאשר
הסכין מתנצנץ ומחזיר את קרני השמש שנפלו עליו.
היו
נחוצות גיחות רבות הלוך וחזור כאשר כל האנשים עוקבים אחר הסכין הנוצץ, סוף סוף
התרצה הרב והאות ניתן ועגל הזהב נשחט ובושל למרק... באותו ערב אכלנו ארוחת בשר
לאחר חודשים רבים, כולם אכלו..." (עורי צפון א', תשס"ט, עמ' 136-135)
דמויות המפקדים בנווה יעקב ומקור חיים
מפקד בצה"ל כיום יתקשה להבין את
המצב מולו ובו התמודדו מפקדי הנקודות אותם אנחנו מזכירים כאן. הקשיים
האובייקטיביים בשטח, ניתוק היישובים ממרכז העיר עם כל המשתמע מכך. הפיקוד הרחוק
ואמצעי הקשר הדלים, החיילים שלא היו תמיד ברמת אימון גבוהה ומספקת, מצב עמדות
ההגנה שלא היו תמיד ברמה מספקת כדי להגן על היישוב המרוחק. כל אלו שמים על נס את
דמויותיהם של המפקדים שהיה להם חלק חשוב ומשמעותי בליכוד הלוחמים והמתיישבים בשעות
הקשות באותם הימים.
 |
| גן הגיסים - מוש ותימור במוזיאון הטבע בירושלים | צילום: יוסי שפנייר |
דמויות של מפקדים - גן הגיסים – נצח
ירושלים
בימים אלה נחנך גן המנציח את מפקדי נווה
יעקב ומקור חיים הנקרא: גן הגיסים.
ביוזמת משפחת תימור (וכסלר) הוחלט
להנציח את הגיסים אברהם תימור שהיה מפקד נווה יעקב וגיסו (אח אישתו) מוש
זילברשמידט מפקד מקור חיים וגוש עציון בגן המוזיאון לטבע שבמושבה הגרמנית
בירושלים. להנצחה נרתמו בני המשפחה המורחבת שהכינו פינת ישיבה באחת מפינות הגן וכן
שלט המציין את הגיסים עם תמונותיהם והמשפט המפורסם שאמר מוש בהספד על שניים עשר
חללים בכ"ו בניסן תש"ח (5 במאי 1948) לאחר קרב כבד על הגוש: 'מה אנחנו
ומה חיינו? [...] העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגו, נפריע
לו לממש את זממו, תשובותינו נחושה – נצח ירושלים'
פינת ההנצחה ממוקמת במרחק לא גדול
משכונת מקור חיים עליה פיקד מוש ובמחצית הדרך בין נווה יעקב וכפר עציון עליה פיקד
מוש בסוף דרכו, נקודה זו יכולה להוות פינת זיכרון לשני מפקדים ליישובים מצפון
ומדרום לעיר.
חיים דניאלי (בן 95), שהחליף את מוש
בפיקוד במקור חיים מתגורר כיום בשכונת קריית משה השתתף בטקס השקת הספר מקור חיים
(ראו תמונה) לפני שלושה חודשים וסיפר מחוויותיו באותם הימים.
 |
| חיים דניאלי - עם הספר מקור חיים בהשקת הספר | צילום: יוסי שפנייר |
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 22 ביולי 2015
תגובות
הוסף רשומת תגובה