בדרך שכם – לאורך הדרך מהגבעה הצרפתית לאזור מעלה לבונה | חלק ב'
בשורות הבאות נספר את סיפוריהם של מספר אתרים בדרך מירושלים
לשכם. החל משדה התעופה עטרות ועד אזור מעלה לבונה בואכה עלי.
רשימה זו היא המשכה של חלק א' שבפורסמו מעל דפים אלה לפני כמה
גיליונות. נזכיר שהדברים נכתבו לפני כשלושים שנה ולא עודכנו על מנת לשמור על ניחוח
העבר.
נמשיך צפונה, כאן נבחין בבנייה צפופה
ממזרח (ימין). זהו היישוב א-ראם, השומר על שם היישוב המקראי רמה – עיר חשובה בתחום
שבט בנימין, בה חי ואף נקבר שמואל הנביא: "וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו
לו ויקברוהו בביתו ברמה..." (שמואל א', כ"ה, א). ממערב (משמאל) שוכן
אזור התעשייה של עטרות.
שני קילומטר נוספים יובילו אותנו לאזור
נמל התעופה של עטרות.
 |
| עטרות - כניסה לשדה התעופה בשנת 1988 | צילום: יוסי שפנייר |
נמל התעופה של ירושלים (עטרות)
נמל התעופה של ירושלים הוא נמל התעופה
היחיד בהרי יהודה ושומרון, הקולט מטוסי נוסעים גדולים ומטוסי סילון. הוא נקרא גם
שדה התעופה עטרות, על שם היישוב העברי עטרות, שהיה ממוקם בחלק המערבי של נמל
התעופה. אותו יישוב עלה לראשונה לקרקע בשנת 1914 ולאחר מכן נעזב. בשנת 1922 חזרו
אליו, אך הוא נעזב שנית בפרוץ מלחמת העצמאות. כיום הרוס היישוב ללא זכר.
התקנת שדה תעופה באזור ההר היתה כרוכה
בבעיות, בשל הצורך לפלס שטח ישר ולהכשירו לנחיתה ולהמראה של מטוסים. כאן הצליחו
להתגבר על קושי זה, מכיוון שהאזור הוא שטח ישר יחסית. האזור בו שוכן נמל התעופה
מכונה במת בית אל, מהיותו אזור במתי. גבעות מתונות ובקעות רחבות ורדודות מאפיינות
אזור זה. נוף זה נוצר כתוצאה מפעילות קרסטית (המסת סלע הגיר על ידי המים). עקב
קיומו של שטח במתי במקום זה, הוקם כאן נמל התעופה.
נמל התעופה הוכשר לראשונה בתקופת המנדט
הבריטי לצרכים צבאיים ולצרכים מינהליים של פקידות גבוהה. חלק משדה התעופה הוקם על
אדמות שהיו שייכות ליישוב עטרות. על בניית השדה על קרקעות המושב מסופר:
"הקמת שדה התעופה היתה כרוכה כמובן בהפקעות של קרקעות
ובהגבלות בנייה בקוטר מסוים של שדה התעופה. ההפקעות חזרו ונשנו, משום שהיה צורך
להגדיל את השטח עם גידול הצרכים הצבאיים. ההפקעות היו כרוכות בעקירת עצי פרי,
בהריסת בניינים ובהגבלות המכבידות על חיי הכפר. השלטונות שילמו אמנם פיצויים לקרן
הקיימת ולמתיישבים, אולם החרמת הקרקעות, אפילו בקנה מידה קטן, הביאה נזק רב...
ההפקעות גזלו מן הכפר את הקרקעות הטובות ביותר,
עמל של שנים, מלאכת
השבחה ממושכת, נטיעות, עלו בתוהו..."
(מתוך ד. צימר, עטרות
– מושב עובדים בהרי ירושלים, עמ' 31-30)
בתקופת שלטונה של ירדן הורחב נמל התעופה
לתחום המושב עטרות הנטוש (במערב), והפך להיות נמל התעופה המרכזי של ממלכת ירדן
בגדה המערבית. הירדנים קראו לנמל התעופה על שם הכפר הערבי הסמוך: קלנדיה. בתקופה
זו נבנו מבני שירותים סביב הנמל, מבני מגורים לצוות העובדים וכן בתי מלון קטנים.
השדה לא היה פעיל ביותר בגלל קרבתו לגבול עם ישראל.
בשנת 1966 תיכננו הירדנים להאריך את
המסלול ל-2.5 קילומטרים, כדי להכשירו לנחיתת מטוסים גדולים. אולם התוכנית לא יצאה
לפועל בגלל פרוץ מלחמת ששת הימים, ואורך המסלול נשאר 2 1 קילומטרים. מיד לאחר המלחמה
שירת השדה את צורכי חיל האוויר, עד שנכנסה רשות שדות התעופה למקום, והיא זו
שמפעילה כיום את השדה.
בשנת 1972 נערכו שיפוצים במסלול, והוא
הוכשר לקליטת מטוסים ונוסעים.
כמות הנוסעים העוברת בשדה היא קטנה –
כ-25,000 נוסעים בשנה – מרביתם נוסעים בטיסות פנים ארציות, בעיקר לאילת וממנה.
כיום מתבצעות באופן סדיר שלוש טיסות
יומיות לאילת וחזרה.
השדה אמנם פעיל, אך אינו מספק שירותים
בצורה אופטימלית, כיוון שחברות טיסה זרות אינן מוכנות לנחות בשדה התעופה הזה,
מסיבות פוליטיות.
במקום שוכן כיום בית ספר לטייס, וכן
חברת תעופה "נשר", העוסקת גם בטיסות מעל לירושלים. בסמוך לשדה הוקם
לאחרונה מפעל של התעשייה האווירית לשיפוץ מטוסים; עובדים בו כ-200 איש.
מנמל התעופה נמשיך צפונה. אנו חוצים את
מחנה הפליטים קלנדיה. עוד שני קילומטרים יובילו אותנו ליעדנו הבא – תל א-נצבה.
 |
| עטרות - כניסה לשדה התעופה בשנת 2006 | צילום: יוסי שפנייר |
עין סיניא
הכפר הוא קטן ומונה כמה מאות נפש. אף
הוא כקודמו כפר קטן וציורי, היושב בסמוך לנביעות קטנות של מים. בתחום הכפר פועל
בעונת המסיק בית בד, המהווה חלק מההכנסה של תושבי הכפר. לכפר הזה יש קשר להתיישבות
הציונית בארץ בתחילת המאה, כיוון שבו ישבה משפחה יהודית, משפחת שרתוק, שאחד מבניה,
משה, היה לימים ראש ממשלתה השני של מדינת ישראל (בין השנים 1955-1953). משפחת
שרתוק הגיעה לכפר בשנת 1907, מתוך כוונה ליישב את הארץ ובעקבות מודעות שנתפרסמו
בדבר האפשרות לשכור כאן מפעל לתעשיית שמן. משפחת שרתוק התיישבה במקום ואף הפיקה
שמן ומכרה אותו לצרכנים בירושלים. ההשכרה נעשתה מידי איסמעאיל ביי אל חוסייני – בן
למשפחה מוסלמית ידועה מירושלים.
משפחת שרתוק הגיעה לכפר ישירות מנמל
יפו, והביאה עמה מחו"ל חלק מרכושה, שבארץ היה נראה כמותרות. ציונה רבאו, בת
למשפחת קטינסקי, שנולדה בעין סיניא, כתבה יומן ובו משולב תיאור של חיי משפחתה
בכפר. בין השאר היא מספרת:
"בשנת 1906 עלתה משפחתנו ארצה, ובראשה דודי,
הביל"ויי יעקב שרתוק, ועמו אשתו פניה וחמשת ילדיהם. אליהם נלוו דודי הרווק,
ולודיה שרתוק, ואמם, הבביוסה. ולבסוף הצטרפו גם הורי עם בתם הבכורה דבורה.
כל המשפחה התיישבה בכפר עין סיניא, הנמצא בהרי אפרים, צפונית
לרמאללה, בדרך בואך שכם. הם חכרו את נחלת השייח' – ממשפחת המופתי חוסייני – לתקופה
של 99 שנים. בית האבן הגדול של השייח', בו התגוררנו, נמצא על פסגת ההר. מסביבו,
במורדי הגבעות, עמדו, ועדיין עומדים, בתי החימר של הפלחים. בפינות שונות בכפר פיכו
מעיינות מים חיים. מעליהם השתרגו דליות מגפנים, עצי הזיתים הישישים והכסופים כיסו
מרחבים אין קץ, ועל יד הבית טיפסו שיחי שושנים ריחניות והצלו צמרות עצי האגוז
והתות.
בני המשפחה הביאו עמם את כבודתם מנמל יפו, פסנתר ענק – בביתנו
קראו לו ה"רויאל" – באורך שני מטרים, שידות ומזנונים מעץ אגוז, מגולפים
וכבדים, שולחן כתיבה של הדוד יעקב, ושולחן אוכל עצום ממדים. כאשר הערבים העלו את הפסנתר
האילם על המדרגות, היו משוכנעים כי קופסת פלאים מלאת זהב הם נושאים, מה שהגדיל את
רגש הערצתם לעולים החדשים".
(מתוך: ציונה רבאו,
אני תל אביבית, עמ' 17)
כעבור שנים אחדות נאלצה המשפחה לעזוב את
המקום; המשפחה איבדה חלק מממונה במקום, היעדר חינוך לילדים וכן הניתוק מהיישוב
היהודי – כל אלה השפיעו על החלטתה של המשפחה לקום ולעזוב.
אפשר להסתובב כאן בין בתי הכפר וליהנות
מיפי הגידולים בחלקות השלחין המשתרעות בסמוך לכביש וממערב (משמאל).
נעזוב את הכפר ונמשיך בנסיעה צפונה.
מכאן מתפתל הכביש בתוך ערוץ של נחל, הקרוי ואדי חרמייה או – על פי פירוש שמו –
ואדי השודדים. שם זה ניתן לוואדי ככל הנראה בגלל הימצאות שודדים באזור בימים עברו.
כיוון שהדרך כאן צרה ואף עוברת בערוץ הנחל, היה זה מקום נוח מאוד לביצוע פשיטות
שוד על שיירות או בודדים שעברו בדרך זו. אי לכך נאלצו הבריטים להקים במקום תחנת
משטרה (תחנת דרכים) כדי לשמור מפני מקרי שוד וביזה בקטע לא מיושב זה. את תחנת
המשטרה נראה בהמשך, בנקודה מס' 10.
כ-2 קילומטר צפונית לעין סיניא נפגשו
בדרך המתפצלת מהכביש הראשי ועולה ומטפסת מערבה (שמאלה). דרך זו נסללה בשנים
1985-7, כדי לחסוך את המעבר בתוך היישוב הערבי בית זית.
נסיעה של כ-3.5 קילומטרים נוספים תביא
אותנו לנקודה הבאה – מערת בילגה.
מערת בילגה
באזור זה, בקילומטר ה-32 מירושלים,
במזקפי הסלע, חצובות מערות קבורה רבות, חלקן מימי הבית השני. נוכל להבחין בהן היטב
בצידי הדרך. מערה אחת הנמצאת מצפון (משמאל לדרך) מיוחסת למשפחת כוהנים בשם בילגה.
מערה זו נתגלתה בשנת 1932, על ידי
הארכיאולוג פרופסור סוקניק. הוא גילה בפתח המערה חקיקה הדומה לענפי עץ תמר (אולי
מנורה?) וכן
את האותיות, ל' ג' ה', שאותן השלים לבלגה, ואולי זוהי מערכת קבורה של בני משפחה
בשם זה.
על משפחה זו אנו יודעים ממקורות שבכתב.
הם מופיעים ברשימת משמרות הכהונה, כמשפחה מספר חמש-עשרה (מתוך העשרים וארבע).
על משמרת זו אנו יודעים סיפור מעניין
שאירוע בתקופה ההלניסטית, כשאחת מבנות המשפחה נישאה לשר צבא יווני.
"תנו רבנן – מעשה במרים בת בלגה שהמירה דתה, והלכה ונישאת
לסרדיוט אחד (שר צבא) ממלכי יוונים. כשנכנסו יוונים להיכל
היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה – לוקוס לוקוס (לופוס – זאב) עד מתי אתה
מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר קבעו את
טבעתה וסתמו את חלונה (ובלגה לעולם חולקת בדרום), ויש אומרים משמרתו (של בלגה) שוהה לבוא ונכנס
ישאבאב אחיו עמו ושימש תחתיו...".
(בבלי, סוכה
נ"ו, ע"ב)
כיום קשה לזהות מערה זו, כיוון שפיתוח
הכביש והרחבתו בעת האחרונה הרסו חלק מן המערה. מערה זו שוכנת 3.5 קילומטר מנקודה
בה פונה הכביש העוקף את ביר זית. כדאי לשים לב למד הקילומטרים מנקודה זו, וכחלוף
מרחק זה – מצד שמאל של הכביש – הרינו במערה הנזכרת. לאחר התבוננות במערה נמשיך את
דרכנו בינות לעצי הזית ובערוץ ואדי חרמייה, אל מבנה תחת המשטרה, כמחצית הקילומטר
צפונה מהמערה.
תחנת משטרה בוואדי חרמייה
תחנת המשמר ניצבת בסמוך לגשר החוצה את
ואדי חרמייה בינות לעצי אורן ובסמוך למעיין עין חרמייה, הנובע ממערב לכביש. הזכרנו
קודם, שהמעבר בערוץ נחל זה היה כרוך בתקופות מסוימות בסכנת מפגש עם שודדי הדרכים.
הבריטים, שדאגו להשכנת סדר בארץ, הקימו תחנות משמטר במקומות שונים בארץ, וביניהם
גם מבנה זה. המבנה הקטן הכיל כמה חיילים, שתפקידם היה לפטרל ולעזור בשעות צרה.
התחנה מוקמה במרכז החלק הבעייתי של הדרך, בסמוך למעיין ששימש את יושבי המקום. סמוך
למבנה המשטרה ומדרום לו יש מתחת בנוי גדול, שנבנה בעבר אולי כבריכת אגירה אשר אגרה
את מי הנחל הזורמים ומי המעיין הסמוך. כיום סתום מתחם זה באדמה ועליו נטועים עצי
זית שגילם מופלג. את האזור מיטיב לתאר ויקטור גרן, שסייר באזור במחצית המאה שעברה:
"בשעה עשר וארבעים וחמש דקות שבתי וירדתי לעמק, והמשכתי
את דרכי לאורכו דרומה. בשעה עשר וחמישים דקות ראיתי פה ושם עקבות דרך קדומה. העמק
שרכבנו בו עטור הרים, המעובדים היטב מדרגות-מדרגות, והם מכוסים גפנים ועצי תאנה
וזית הגדלים בין הטרשים; העמק עצמו נטוע עצי תאנה.
בשעה אחת עשרה ושבע עשרה דקות חנינו לשעה קלה בעין אלחראמיה.
המעיין בשם זה, שמשמעו 'עין הגנבים', נובע מתחת לסלע וקולח בתעלה קטנה. לא הרחק
משם יש בור מים גדול ממוטט, שלפנים ניצב מעליו מגדל מלבני, שאורך בסיסו שמונה עשרה
צעד ורוחבו עשרה. שרדו ממנו נדבכים אחדים של אבנים גדולות. המגדל הזה חלש על המעבר
בעמק, שהוא צר כאן ביותר. קצת הלאה דרומה יש שרידי בריכה גדולה, שמידותיה ארבעים
ושישה צעד על עשרים ושמונה. היא נבנתה מאבנים גדולות, חסרות תבנית משוכללת, ועובי
קירותיה היה מטר ושלושים סנטימטר. הטיח שציפה אותה מבפנים נקלף כדי שלושה רבעים.
היום מעבדים את פנים האגן הזה".
(מתוך: ויקטור גרן, תיאור
ארץ ישראל, השומרון 5, עמ' 24)
מתחנת המשטרה נמשיך בנסיעה צפונה, אחרי
כ-700 מטרים נבחין בכביש הפונה מזרחה (ימינה). כביש זה עולה בפיתולים לעבר הכפר אל
מזרעה אשרקיה, השוכן מעלינו.
אנו ממשיכים ישר בינות לעצי הזית
והטראסות המעובדות בצורה מרשימה. נסיעה של עוד קילומטר וחצי מביאה אותנו לבקעה
רחבה, המעובדת יפה בעיקר בגידולי פלחה. בעונות החקלאיות השונות ניתן לראות כאן
כיצד מעבדים את האדמה בשיטות קדומות, כפי שהיה נהוג לפני מאות ואלפי שנים. מצד
מערב (שמאל), בכניסה לעמק, מתנשאת גבעה מעוגלת:
חורבת א-תל, אותה מזהים החוקרים עם גבע
אשר בהר אפרים (יוחנן אהרוני, ארץ ישראל בתקופת המקרא, עמ' 331), ויש שניסו לזהות
במקום זה את גבע, שעד אליה עורך יאשיהו את טיהוריו:
"מגבע ועד באר
שבע" (מלכים
ב' כ"ג, 8).
הגבעה מרשימה בשרידיה מתקופת המקרא, ועל
כן גם משכה את עיני החוקרים לזהותה בזיהויים, כגון גבע, ועוד (סיכום הדעות
המקובלות במחקר והצעות חדשות, עיין: יואל אליצור, גבע בהר אפרים ושאלת קיומה
של גבע מצפון לבית אל, קתדרה 45, תשמ"ח, עמ' 18-3).
קילומטר נסיעה נוסף יביא אותנו
להתפצלות: הכביש הפונה שמאלה מוביל לכפרים סנג'יל וג'ילג'וליה. אנו נמשיך
ישר, אך לא לפני שנציין כי שני כפרים אלה והאזור שאנו נוסעים בו עכשיו היוו קו
גבול בשומרון בין התורכים לבין הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
תוך כדי נסיעה צפונה ומבט מערבה
(שמאלה), לעבר הוודאיות העמוקים והפוריים, נוכל לקרוא מדברי אחד ממפקדי הגדודים
הבריטיים באזור, המספר על קו הגבול שעבר במקום:
"מצאנו עניין רב בכברת הארץ שתפסנו. כבשנו את ראשי הגבעות
הנשקפות על פני עמדת התורכים, והיינו אחראים לשטח של שלושה-ארבע מיילים של חזית.
אגפנו הימני נשען על ג'ילג'וליה, כפר קטן ויפה בשומרון, ואגפנו השמאלי – על
אבווין, כפר ערבי חזק ובנוי אבנים, שנבנה באמצע מדרון משופע והיה מוקף עצי תאנים
וזיתים. קַוונו התעקל והתפתל כנחש על הגבעות בין שני המקומות הללו, כי הסתדרנו,
כמובן, בהתאם לטיב המקום. חזיתנו כלפי האויב ירדה לעומק כשמונה מאות רגל למטה,
בשורה של מדרגות סלעים, שלכל אחת היתה ירידה משש עד עשרים רגל. המדרגות והמדרונים
הללו היו מנוקדים בעצי זית. נחל, הנקרא ואדי ערוב, עבר דרך העמק הצר לרגלי ההרים,
ומעבר לו עלייה משופעת, שהובילה לקווי התורכים".
(י.ה. פטרסון, עם
הגדודים העבריים בארץ ישראל, עמ' ס"א)
תוך כדי נסיעה אנחנו חולפים על פני
הכניסה (מימין) ליישוב שילה, הנראה בהמשך הדרך. עוד שני קילומטר וחצי, ואנחנו בראש
מעלה לבונה, שהוא יעדנו הבא.
מעלה לבונה
המעלה עליוא נוּ צופים מלמעלה משמר את
השם המקראי לבונה, שנשתמר אף בשטח, בכפר הנמצא ממולנו, צמוד למדרון ההר, ונקרא: לובן שרקיה (שפירושו
לובן המזרחית, להבדיל מלובן המערבית). לבונה מוזכרת פעם אחת במקרא בספר שופטים,
כאשר המחבר מתאר את מיקום העיר שילה: "ויאמרו הנה חג ה' בשילו מימים ימימה,
אשר מצפונה לבית אל, מזרחה השמש למסילה העולה מבית אל שכמה ומנגב ללבונה"
(שופטים כ"א, 19).
המעלה יורד בפיתולים לכיוון העמק
שלמרגלותיו. זהו עמק לבונה הפורה במורדות פזורים מאות עצי שקד, שבעונת הפריחה
מקשטים בלבן ובוורוד את מורדות העמק, מראה מרשים, המוסיף הדר למורד המתפתל.
בראש ההר, ממערב, ממוקם היישוב לבונה,
המחזיר את השם המקראי לאתרו.
העמק שבתחתית המעלה נתפרסם בתקופת
השופטים, כאשר נצטוו בני בנימין לארוב בכרמים ולכשיראו את בנות שילה יוצאות
במחולות, יחטפו להם איש איש את כלתו (שופטים כ"א, 25-20). טקס זה, שהיום הסבו
אותו לטקסי האהבה של ט"ו באב, סביר להניח שהתרחש כאן בעמק שלמרגלותינו. אם כך
היה הדבר ואם לאו, עמק זה נשאר מרשים ביופיו, גם אם נעלמו הכרמים שבהם המתינו בני
בנימין לבנות שילה.
אזור זה, בין העמק, להר, כה קשה למעבר,
שימש לוחמים לתקיפת אויביהם. ייתכן שכאן, באזור זה, נחל יהודה המכבי את ניצחונו
הראשון כנגד אפולוניוס, המצביא היווני, שיצא משומרון לעבר יהודה ועבר כנראה בדרך
נוחה זו. יהודה ארב לו בדרך ותקף אותו. לא מצוין (בספר חשמונאים א' ג', 12-10)
בדיוק היכן אירע כל זה, אולם חלק מן החוקרים רואים במעלה זה את מקום האירוע.
בתחתית המעלה מצויים שרידים של חאן
(מלון דרכים), ששימש את העוברים כאן בדרך, שכן באזור זה נסתיימה כמחצית הדרך
מירושלים לשכם.
עדויות על החאן אנו מוצאים אצל נוסעים
שונים, אולם תיאור מעניין ביותר אנו מוצאים ערב כניסת הבריטים לארץ, כאשר התורכים
הובילו צפונה אסירים שבויים מירושלים, ביניהם גם כ-20 יהודים. שיירה זו הגיעה עם
ערב לחאן שבתחתית המעלה. אחד מן האסירים סיפר:
"סוף-סוף בשעה תשע הגענו לחאן, עייפים ומדוכאים, רעבים
וצמאים. עוד הוכרחנו לעמוד בשעה על רגלינו ולחכות עד שייאספו כולם, ועד שיעבירום
תחת המעיין, ואחר כך הכניסונו כולנו, כל 230 האסירים, אל תחת סככה פתוחה מלאה צחנה
ורפש, מקום עמידת סוסים וגמלים, כדגים מלוחים בחבית. כך מילאו האסירים את השטח
המצומצם ולא נשאר אף טיפה, אף רווח בין איש לאיש". (פרקי הפועל הצעיר ו',
תרצ"ח, עמ' 351).
ממזרח (מימין), על הגבעות ממול נבנית
עיר הגנים: עלי (על שם עלי הכוהן שעבד במשכן שילה) והיא אמורה להיות בעתיד
העיר המרכזית במרכז השומרון.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 21 בספטמבר 2016
תגובות
הוסף רשומת תגובה