הסיכוים להתיישב באזור ההר בראשית המאה העשרים על פי השקפתם של ארבעה מנהיגים
ההתיישבות
באזור ההר בראשית ההתיישבות הציונית בארץ לא זכתה לתמיכה רבה. חלק גדול מההתיישבות
באותם הימים נעשתה באזור החוף והעמקים. שם היה נוח יותר לעבד את האדמות, קל יותר
היה לרכוש אדמות ובכלל היחס לאזור זה היה אוהד יותר. אך למרות העדפת המישור על ההר
היו קבוצות מתיישבים שעלו לאזור ובקשיים מרובים
אחזו במקום וביססו יישוב שהתפתח עם השנים.
ברשימה הפעם נציג בקיצור את השקפתם של
ארבע דמויות חשובות שהתייחסו להתיישבות הבראשיתי באזור פסגת זאב וצפון ירושלים
בשנים הראשונות של המאה העשרים. הארבעה הם:
יוסף
וויץ (מראשי הקק"ל), ד"נ ברינקר (ממייסדי כפר עברי-נווה יעקב), יצחק בן
צבי (הנשיא השני של מדינת ישראל) ושבתי לוזינסקי (ממייסדי המושב עטרות עטרות).
יוסף וייץ מראשי הקק"ל וגישתו
להתיישבות בהר
מי
שהטעים מאוד את ההיבטים הרחבים של ההתיישבות באזור ההר היה יוסף ויץ (1972-1890;
מראשי הקרן-קיימת-לישראל, פעיל התיישבות והוגה). דעותיו בנידון נתפסו כמיוחדות ואף
חריגות. בעקביות לאורך שנים שב והדגיש ויץ את חשיבות הנושא, הביע את ביקורתו על
החמצת ההזדמנויות, והעמיד מראה בפני התנועה הציונית שבה השתקף יחסה חסר האמפתיה
לחבל מרכזי במולדת.
מסקירת
קטעים מכתביו עולה המקבץ הבא. בפתח מלחמת העצמאות סיכם ויץ: "מאורעות
תרצ"ו (1936) מצאונו בהר יהודה עניים בנכסי אדמה ודלים בישובים" (ויץ,
התנחלות בתקופת הסער, 1947, עמ' 152), וכעשור
אחרי המלחמה תמצת את המצב כך: ...וייתכן, שאילו הוקמו באותו זמן [=אחרי הקמת מעלה
החמישה ב-תרצ"ח]; יישובים נוספים כפי שהוצע, היו אלו משמשים כחומת מגן לעיר
הבירה, שתהא כולה בידינו ולא הייתה נחצית, כפי שהיא עתה – אבל נסיבות שונות,
ובכללן קוצר ראות יישובית-מדינית-בטחונית, עכבו את ביצוע התכנית, וכך לא היו לנו
בהר זה עם קום המדינה אלא חמישה יישובים בלבד ... (ויץ, הר יהודה ושפלתו, בתוך:
יהודה וירושלים, תשי"ז, עמ' 168).
ביקורתו
בנידון הייתה עזה ונוקבת: פחות מאשר לגאולתה של האדמה ניתנה תשומת לב מצד המוסדות
המיישבים של ההסתדרות הציונית ליישובה. והרי משימה זו הייתה צריכה להיחשב חובה
יסודית ראשונה בשביל ירושלים העברית, ...ואחרי יסוד קרית ענבים ועטרות חלפו שנים
רבות ומאומה לא נעשה. ואף בתקופת 'חומה ומגדל' שהביאה לנו עשרות ישובים חדשים
באזורים אחרים, לא נפקדה סביבת ירושלים בשלוש שנותיה הראשונות. ומי יודע אם היתה
נפקדת, אלמלא חמשת הקרבנות שנפלו בידי מרצחים על הרי קרית ענבים... ..."
(ויץ, התנחלות בתקופת הסער, 1947, עמ' 155).
לעתים
היא נוסחה בלשון בוטה וחריפה ובהבלטת הממד האישי: "יש לי רצון לצעוק אליכם,
שקרנים, צבועים, וכי חפצתם פעם בהרים? האם לא מאסתם באבנים אלה? האם לא אתם,
הסוכנות, המחלקה להתיישבות, תחנת הנסיונות, המרכז החקלאי, המתיישבים, שקרתם בהרים
ולא אביתם להכירם ורק בחוזק יד נגררתם לפעמים לטפס עליהם? והלא זה עשרים שנה אני
קורא באזניכם: נעלה בהר, ניאחז בו, ולא היה שומע לי, וכל עלייה להר עלתה לי
במאמצים לא ישוערו" (ויץ, יומני ואיגרותי לבנים, 1965, חלק ג', עמ' 180-179).
ולא
פעם הוא הביע אותה במונחים של כאב: "...רפה הכאב [=עם הקמת קיבוץ גזר על אם
הדרך לירושלים] אך בעיקרו בעינו עומד. נוקב הכאב שמרגיש בן ארץ ישראל אמתי בשוטטו
בהר יהודה ובשפלתו, וקרקע שלו אין תחת רגליו, והיישובים – מספרם כמספר האצבעות
שבשתי ידיו ... (ויץ, התנחלות בתקופת הסער, 1947, עמ' 161).
דב נתן ברינקר מכפר
עברי נווה יעקב מתאר את הקושי ויחס ההנהגה להתיישבות במקום
דב נתן ברינקר שהיה מימיסדי הכפר העברי
נווה יעקב נאבק קשות על מנת שהיישוב הקטן יזכה להכרה ותמיכת המוסדות הנידרשים
לביסוס המקום. חוויית יסוד של אנשי נווה יעקב שעלה לקרקע בח' בתמוז תרפ"ד
(10.7.1924) (שפנייר, עורי צפון ב, תשע"ד, עמ' 148-138) הייתה כרוכה במודעות
להתנגדות הממסדית להתיישבות ההררית; כך בסיכום שנכתב כארבע עשרה שנים אחר העלייה
לקרקע על ידי דב נתן ברינקר: "... אנו מבקשים וה'הם' [=הממסד של 'המזרחי'
והממסד הציוני בכללותו] לא עונים. ...היינו גם בעיניהם כחולמים ולא רק חולמים כי
אם הוזים בהקיץ, ולא נתבייש גם לומר: משוגעים, חולי רוח, אשר בולמוס של התיישבות
אחזה אותם, והיכן הם רוצים עוד לסדר את 'התיישבותם'? בין סלעי מגור אשר בהרים
וצוקי המדבר אשר בצפונה של ירושלים! הנשמע כדבר הזה? הנעשתה עוד התיישבות כזאת מאז
החלו לעסוק בהתיישבות בארץ ישראל? לא ולא. הרי ארץ ישראל בכלל והרי ירושלים בפרט
אינם מסוגלים כלל להתיישבות. ככה פסקו והחליטו כל המומחים ששכנו כבוד במחלקת
ההתיישבות של הסוכנות היהודית – ועד הצירים אז – והללו ... רוצים ללכת נגד
'המקובל' [...] והם הקשו את ערפם כסלע הזה שאין להזיזו ממקומו, וכשמציעים להם קרקע
במקום אחר תמורת הקרקע ההררית שלהם – מעשה שהיה – אינם רוצים אפילו לשמוע. כרתו
ברית את סלעי ההרים של ירושלים, ואינם רוצים להיפרד מהם. ... והרי ירושלים עונים
לעומתו: לא אנחנו הרי ירושלים אשמים בשוממותנו כי אם אתם! אתם ראשי המוסדות
הלאומיים ומנהלי הקרנות, הבזים לנו ומתנכרים אלינו ... (ברינקר, הכפר העברי נווה
יעקב, תרצ"ט, עמ' 71-70)
יצחק בן צבי מסייר
באזור עטרות בשנת תרע"ה (1915)
מי שיתמנה לנשיאה השני של מדינת ישראל
הרבה לשוטט בארץ ובארצות השכנות ואת רשמי סיוריו כינס לרשימות שקובצו לספר בשם
'מסעות'. שם בין השאר מתאר את תמונת המצב של המושב עטרות והבעיות עימם מתמודדים
המתיישבים בראשית הדרך.
המצב הקרקעי
"קלנדיה נמצאת על יד דרך שכם, מהלך
כשתי שעות מירושלים. אין היא אחוזה אחת, אלא שבע-שמונה חלקות אדמה שכרמים וקרקעות
של ערבים מפרידים ביניהן ובשטחה הקטן של קלנדיה (1,600 דונם בערך) מהווה דבר זה
חיסרון גדול. שמה נקרא על שם שוק קלנדי מגדרה שבגבולה. האדמות נקנו מתושבי הכפרים
הערביים השכנים: ביר-נבאלה ממזרח, גדרה בצפון-מערב ורפעת מצד צפון. מלבד הכפרים
הנזכרים נמצאים בקרבת מקום – בית חנינא ורמה לפאת דרום, כפר עקאב ורמאללה
צפונית-מזרחית, ועוד אחוזה השייכת למוסד של שנלר הגרמני. בדידותה של קלנדיה והמספר
הגדול של הכפרים הערביים המקיפים אותה וחודרים לתוך גבולותיה, אי אפשר להם שלא
ישפיעו על התפתחותה ועל גורלה של קלנדיה היהודית.
אדמתה של קלנדיה היא אדמת הרים וטרשים,
הקרקע מכילה סיד וחימר. כארבע מאות דונם נטועים עצי פרי מן המינים שהפלחים הערביים
רגילים לנטוע: גפנים ערביים, רימונים וזיתים; האקלים אינו נוח לנטיעת שקדים. בשנה
שעברה עובדו עוד 400 דונם פלחה; שאר החקלאות הן אדמת בור, אשר לא תצלח אלא לנטיעה
ולזריעה. אשתקד הוחכרו אדמות הפלחה לפלחים השכנים, תמורת שליש הרווח לאחר ניקוי
ההוצאות והמיסים. התמורה הסתכמה בסכום של שבע מאות פרנק. אם ניתן דעתנו לכך
שהוצאותיהם של הפלחים הן מועטות, הרי יתברר שההכנסה מארבע מאות הדונם היא בלתי
מספקת.
גידולים ומים
אדמת האחוזה נקנתה במחיר גבוה. בעד כל
דונם שילמו שתי לי"פ, ועל כל גפן פרנק אחד, על כל תאנה שלושה בישליק, ועל כל
זית נושא פרי שלוש מג'ידיות. למעשה שילמו כסף על מספר גדול של עצי פרי העולה פעם
וחצי על המספר האמיתי, כך שלבסוף עלה מחיר כל דונם בקלנדיה לחמש לירות צרפתיות.
סבורים שהגפנים הללו לא יועילו ליין אלא למכירה, ושאלה גדולה היא אם לא יהא ראוי
לעוקרם ולשתול אחרים במקומם. אך לא ברור אם מסוגל המקום לגידול זני גפנים
אירופיים. הטיפול בעצי הזית מצריך הרבה כסף וזמן והתאנים יהיו נידונים לעקירה, כי
במשק האירופי אין זה משתלם לגדלם. במקום אין שום מעיין, והפועלים העובדים בו
מוכרחים להביאם מהמעיין שליד רמאללה או מבאר שביל, הרחוקים מרחק שעה מהאחוזה.
אלמלא המחסור במים אפשר היה לזרוע ירקות ועשב, מאכל לבהמות ואף פרדס של עצי השקאה
וכדומה. האדמה פורייה ומסוגלת לכך כפי שאפשר להיווכח מן החווה של שנלר הסמוכה.
גורל היישוב החקלאי היהודי סביב ירושלים
ספקות מרים מתעוררים אפוא בלב המבקר
בקלנדיה בנוגע לגורלה ועתידה. אין זו רק שאלת קיומה של מושבה עברית אחת בלבד, אלא
קשורה היא בבעיה יותר עקרונית, מה יעלה בגורלו של יישוב חקלאי יהודי על יד
ירושלים. מן הדין היה שקלנדיה תשמש התחלה ודוגמא לפתרון בעיה זו, אלא שלצערנו
התנאים הקשים שנמנו למעלה עלולים לעכב את גידולה ולבטל את ערכה כמושבה הסמוכה
לכרך. ראשית, ריחוק המקום וחוסר דרכים להובלת היבול לעיר. בזה נבדלת קלנדיה לרעה
אפילו ממושבות כמו מוצא, ואין צריך לומר מחוות הגרמנים בבקעה. הובלת חלב, ירקות,
פירות וכדומה על גבי חמורים או גמלים במרחק של שתי שעות הוא חיסרון גדול לגבי מושב
מטיפוס זה. שנית, פיצולן של האדמות מכביד על השמירה ומייקר אותה. אחד מפועלי
קלנדיה אמר לי שהשמירה תעלה שישה פרנק לשנה על כל דונם, ברור הדבר גם שלא מעט
סכסוכי שכנים יהיו לאיכרים ומי יודע אם יוכל המשוב היהודי הדל לרבוץ תחת המשא הזה.
שלישית, בלי מים אי אפשר לגדל ירקות או להקים רפת לחלב, שהוא הדבר הדרוש ביותר
לקיום מושב חקלאי על ידי הכרך.
האפשר להיחלץ מן המצב המסוכן הזה? אפשר
ואפשר, אין זה מן הנמנע לאחד את הרצועות המפורדות, לרכוש את החלקה שבה נמצא המעיין
ובכלל להרחיב את שטח האחוזה וכדומה (צעד בכיוון זה נעשה על ידי רכישת קרקע
בביתוניה), כל זה יצריך עוד אמצעים גדולים, שיעלו הרבה את מחיר הקרקע, שהוא גבוה
בלאו הכי. קלנדיה צריכה היתה להיות לא מושבה עברית, אלא מוסד שיוכל לשמש דוגמא לכל
מי שירצה להתיישב על יד ירושלים אם בתורת איכר אם בתורת פועל חווה. דבר זה צריך
היה להיעשות על ידי גוף ציבורי. עתה אין כל סיכוי לביסוס עצמי של המושב, ולשם
כיסוי הגירעונות יהיה זקוק במשך שנים רבות לתמיכה ציבורית.
שבתי
לוזינסקי
שבתי
לוזינסקי (1947-1896), ממייסדי המושב עטרות הרבה לפעול למען המושב בראשית דרכו.
הוא והמתיישבים הראשונים התמודדו עם קשיים רבים של ראשית הדרך. חלקם של הקשיים נבע
מכך שהמוסדות המיישבים לא ראו את ההתיישבות במקום כמשהו שיש לו סיכוי רב להתקיים.
בשנת
תרצ"ג (1933) הוא כתב על העידוד הרב שקיבלו בפגישתו עם אברהם הרצפלד
(1973-1891), שהיה מראשי המרכז החקלאי, ומבחינתם סמן חיובי ומעודד להתיישבות בהר
למול המתנגדים: "לא פעם באו חכמי הכלכלה שלנו ובטלו את זכות קיום של הנקודה,
לעגו לאלה החושבים להיאחז פה על סלעי והרי יהודה ונגדם נגד מומחיות של מדע והגיון
של אנשי שם אנו עמדנו בנשק אחד: עקשנות ואמונה של צעירי ישראל ששבו לארצם לבנות
ולהבנות בה ונצחנום" (שבתי לוזינסקי, עמ' 59-58).
הנה
כי כן, ארבע דוגמאות של מתיישבים ומנהיגי היישוב של אותם הימים שהעלו על הכתב את
הגיגיהם ביחס של המוסדות להתיישבות בהר. יחסם של המוסדות ודאי לא עזר להתמודד עם
כל הקשיים בחיי היום יום. אך בסופו של דבר התעקשותם והתמדתם של המתיישבים הביאה
לביסוס ההתיישבות במקום ולפריחה למרות הספקות הגדולים שהציגו המוסדות.
 |
| בתי נווה יעקב בשנות העשרים | מקור: ארכיון התמונות של נווה יעקב |
לעיון והרחבה
י' בן צבי, מסעות, בשבילי הארץ
ושכנותיה, מתוך רשימות דרך ויומנים, המכון להוצאה לאור בע"מ, ירושלים
תש"ך, עמ' 52-51.
י' רוזנסון וי' שפנייר, "כרתו ברית
את סלעי ההרים של ירושלים, הערות על ההיבט התרבותי של ההתיישבות בהר", מחקרי
יהודה ושומרון, כ"ד (תשע"ה), עמ' 189-165.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 11 בנובמבר 2015
תגובות
הוסף רשומת תגובה