ט' באב - חשבון נפש, שרידי חורבן ותקומה
החל מראש חודש מנחם-אב אני מתחיל לעיין באופן מעמיק יותר בעיתונות ועלוני
השבת שמחולקים בבית הכנסת על מנת לראות התייחסויות לגבי שלושת השבועות, תשעת הימים
וט' באב. מעניין לראות את מגוון הדעות והרעיונות העולים בקשר לימים אלה שהשיא
כמובן ביחס לט' באב. לא פעם עולים שאלות הרלוונטיות לתקופת האבל והצום. במערכת
החינוך אין לימודים בימים אלה ולכן הדיון חשוב אבל הערך החינוכי בקשר לנוער הוא
מצומצם.
מכל גווני הקשת של הציבור הישראלי מתייחסים לימים הללו וכל אחד עורך מעין
חשבון נפש כל אזרח בדרך שלו.
אציג שלוש דוגמאות שנלקטו מהעיתונות של השנים האחרונות (ובכוונה לא ממקורות
מסורתיים) שהמכנה המשותף שלהם הוא הרלוונטיות של חודש אב וט' באב בימינו אנו.
לוחמי חרות ישראל
כתב מעריב אברהם תירוש: "תשעה באב עדיין אקטואלי, החירות,
הריבונות והעצמאות של העם היהודי בארצו עדיין אינן מובטחות ללא ערעור ולא מובנת
מאליהן...ובשנים האחרונות, בעצם מאז קום המדינה חוזרת ונשמעת הטענה: מה אתם צמים
ומתאבלים ומקוננים על מאורעות היסטוריים רחוקים כאלה, על חורבן ועל אובדן ריבונות
וחירות לאומית לפני אלפי שנים? העם היהודי חזר לארצו והריבונות שבה לידיו הוא חי
כאן כבן חורין, מה יש עוד להתאבל?"...ותשובתו: צריך לזכור ולהזכיר את
החורבנות ההיסטוריים ואת תוצאותיהם, כדי לשאוב כוח ונחישות לעמוד על נפשנו...ולא
לאפשר להיסטוריה לחזור על עצמה, תשעה באב עדיין אקטואלי" (מעריב, ח' באב
תשס"ו 2.8.2006).
רצון מוזר: לצום בט' באב
איש התעשייה, חתן פרס ישראל, סטף ורטהיימר: "...במשך שנים
נטיתי להסכים עם הטיעון, שעם הגשמת החזון הציוני והקמת מדינת ישראל איבד ט' באב את
משמעותו...ועם זאת, אני סבור שמבחינת המשמעות הרחבה יותר הנודעת ל ט' באב יש לו
עדיין תוקף. על פי המשמעות הרחבה הזאת בט' באב מבטא עם ישראל את צערו על שהוא שרוי
עדיין בגלות ואת תשוקתו לשוב ולחיות חיים עצמאיים מלאים ובריאים בארצו. כמו לפני
חורבן בית המקדש..." (הארץ, ט' באב תשס"ח).
זיכרון תשעה באב
העיתונאי והסופר נדב שרגאי: "...לא ייגרע מכבודן של מגילת איכה
והקינות המסורתיות אם ט' באב יוקדש, בעיקר במוסדות החינוך, לא רק למה שאבד, אלא גם
למה שנוצר כאן עתה. המסורת היהודית תולה את חורבן הבית השני בריב אחים. ישראל של
שנות ה 2000 שקועה עד צוואר במחלוקות המאיימות לקרוע לגזרים את החברה הישראלית. ט'
באב הוא איפוא מועד ראוי להגדרה מחודשת של המכנה המשותף והן לבירור שיעסוק בשאלה
כיצד ניתן לשמור על המרקם היהודי-הישראלי שלם, ובאלו מגנוני הכרעה אפשר להשתמש כדי
שלא ניקלע שוב לאירועים משבריים כמו רצח רבין, רצח אמיל גרינצוויג או
אלטלנה..." (הארץ, 27.7.2004).
זיכרונות ט"ו באב
אלו דוגמאות בודדות ממבחר רב שעולה כל שנה. המסר שעולה הוא שמן הראוי לזכור
שאומנם עברו דורות רבים מאז החורבן, וירושלים שחרבה שוקמה נבנתה ללא הכר בדורות
האחרונים אבל הסממנים שהביאו לחורבן לא סרו ויש להישמר שלא יחזרו. כך גם לגבי
ט"ו באב בהמשך החודש שהמסורת קושרת אותו עם המחולות בכרמים ושמחת הנישואים עם
שבט בנימין בכרמי שילה. מחולות הכרמים בשילה מזכירים מאבק אחר בין אנשי בנימין
לשאר השבטים בו השבט כמעט הוכחד כתוצאה מאירוע 'פלגש בגבעה' ומאבק אחים אלים
ביותר.
יש לזכור את העבר, ללמוד ממנו כדי לבנות עתיד טוב בארץ ישראל. מה ניתן
לראות ממלחמת החורבן כיום למי שמעוניין להתחבר באופן מעשי לנושא?
היכן ניתן לראות את שרידי החורבן בירושלים?
בסיור קצר בירושלים העתיקה ניתן לראות את
השרידים של השרפה וההרס שזרעו הרומאים במהלך השלבים האחרונים של מלחמת החורבן.
בביקור קצר במרכז המבקרים על שם דודיסון, הצמוד לכותל המערבי ניתן לראות יפה את
שרידי החורבן בצורה מוחשית ביותר. בצמוד לפינה הדרום מערבית של הכותל המערבי תחת
למקום שהייתה קשת מפוארת (המכונה קשת רובינסון, על שם החוקר האמריקני אדוארד
רובינסון שזיהה אותה בשנת 1839) שתמכה בגשר על גביה עלו לחצר בית המקדש, ניתן
לראות שקע ברחוב המרוצף הצמוד לכותל המערבי. השקע ברחוב נוצר לאחר שהרומאים פרקו
את הקשת שהייתה מעליו, כחלק מהריסת המקדש וסביבתו והוא נפל באחת על הרחוב וגרם
לשקע בריצוף.
מקום נוסף שניתן לראות את שרידי החורבן
בירושלים הוא החפירות החדשות שערכו פרופ' רוני רייך ואלי שוקרון באזור עיר דוד.
בהמשך של הרחוב המרוצף בחלק הדרומי של העיר נמצאו שתי תעלות ניקוז למי גשמים.
התעלה המזרחית נחצבה בסלע ורוחבה וגובה
מאפשרים הליכה שפופה בתוכה. בחמישה מקומות שבורות אבני ריצוף הרחוב מעל
התעלה ויש גישה ישירה לתוכה. בתוך התעלות הללו נמצאו סירי בישול שלמים. ממצא זה
והעובדה שבריצוף הרחובות מצויות פרצות באבני ריצוף שבורות המאפשרות ירידה לתעלת
הניקוז והן עליה ממנה, וכיוון שלא נמצאו אבני מפולת גדולות שהיו עשויים לשבור את
הריצוף אין ספק לדעת החופרים שהפתחים נעשו על ידי אדם במתכוון כדי להגיע לתעלות.
זה מתקשר לדעת רייך לתיאור של יוסף בן מתתיהו בדבר ירידתם של הנצורים בירושלים אל
מנהרות תת קרקעיות על מנת למצוא בהן מקלט ואף מגורים זמניים עד יעבור זעם. וכך
מתאר יוסף בן מתתיהו את רגעי האימה בימי החורבן: "ואומנם לאחר שהרגו הרומאים
או לקחו בשבי כל מי שנראו לעין, החלו לחפש את המסתתרים במחילות: ביקעו את הקרקע
והרגו את כל מי שנתקלו בו. גם כאן נמצאו יותר מאלפיים איש מתים, מהם שהמיתו עצמם
במו ידיהם, מהם שמתו בידי חבריהם, אך רובם גוועו ברעב...הרומאים שלחו אש אף בחלקים
המרוחקים ביותר של העיר והרסו את חומותיה עד היסוד" (מלחמת היהודים ברומאים,
ו ט ד).
כיום ניתן לערוך סיור מרתק בתעלת הניקוז הזו
ולחוש מעט את משק כנפי ההיסטוריה מן העבר. ניתן להתחיל את הסיור בברכת השילוח
במורד עיר דוד וללכת בתעלת הניקוז במעלה ההר (תחת לכביש היורד מאזור שער האשפות) מעבר
תחת לחומת העיר העתיקה ויציאה בסולם מדרגות בסמוך לפינה הדרום מערבית של הכותל ליד
האתר בו מונחות ערמות גושי האבן שקרסו ממרום הקשת (ראו תמונה).
 |
| ירושלים - שרידי ההרס וחורבן העיר בסמוך לכותל המערבי | צילום: יוסי שפנייר |
לימוד התקופה מקורות וממצאים
למעוניין ללמוד את התקופה בצורה מקיפה כדאי
לשלב בין המקורות ההיסטוריים, היהודיים והרומאיים עם הממצאים המתגלים בשנים
האחרונות בשטח. ספר עממי מעין זה יצא לאור לפני כשנתיים על ידי מכון מגלי"ם
(מכון גבוה ללימודי ירושלים) בעיר דוד. שם הספר מקדש בלהבות, סיפור הקרב האחרון
שנכתב על ידי ד"ר גרשון בר כוכבא, מרצה במכללת אפרתה שעשה את עבודת הדוקטור
שלו על הצבא הרומי ועל ידי אהרון הורוביץ מנהל מכון מגלי"ם המכיר הייטב את
הממצאים ותולדות עיר דוד. השיתוף בינהם יצר ספר חביב ביותר בו ניתן ללמוד את המצב
בירושלים ערב החורבן ואת שלבי הלחימה ברומאים. הספר משובץ עם מפות רבות, איורים
המדגימים את כלי המלחמה, שטחה וחלקיה של
ירושלים ערב החורבן עם המממצאים הרבים שנתגלו בשנים האחרונות. מתוך שילוב בין
מקורות המידע השונים מתקבלת תמונה מהימנה של מימדי החורבן בירושלים וסביבותיה.
משמעות החורבן ולקח היסטורי
בספר של בר כוכבא והורוביץ הם מביאים בסופו
מסר חינוכי ערכי שעולה מהחורבן ומשמעותו לימינו:
בתודעת הדורות ציין חורבן בית המקדש השני את
ראשית גלות עם ישראל, גלות בת אלפיים שנה. שלוש פעמים ביום היהודים מתפללים
"ותחזינה עינינו בשובך לציון", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב",
ומסיימים: "יהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". בכל שנה בליל ט'
באב היהודים מבכים את חורבן המקדש. בליל הכלולות, מתחת לחופה, נהוג שהחתן שובר כוס
– זכר לחורבן, תזכורת לכך שהחיים אינם שלמים עד שייבנה המקדש.
בשנת 1812, כאשר נסוג הקיסר הצרפתי נפוליאון
מרוסיה, עבר גם בעיירות של היהודים במזרח אירופה. בכל מקום שהגיע אליו, קיבלו
היהודים את פניו בשמחה ועזרו לו. מספרים שפעם אחת הגיע בשעת ערב מוקדמת לעיירה
יהודית ולא ראה נפש חיה. לפתע ראה יהודי מהלך ברחוב, שאל אותו נפוליאון היכן תושבי
העיירה, והיהודי, ראשו מורכן, סימן לו בידו ללכת אחריו. הלכו נפוליאון וקציניו
בעקבות היהודי והגיעו למבנה המרכזי של העיירה, הוא בית הכנסת. פתח נפוליאון את
הדלת ונדהם. על הרצפה ישבו זקנים, מבוגרים ונערים ובכו בכי קורע לב. זה היה ליל ט'
באב. כשראה נפוליאון את הבכי, שאל אותם: "יהודים מה לכם?", אנו לו:
"בית המקדש שלנו חרב". נפעם מעוצמת רגשותיהם שאל אותם: "יהודים,
לפני כמה ימים קרה הדבר הנורא הזה?", ענו לו: "על אלו ימים אתה מדבר?
לפני כמעט אלפיים שנה!". כששמע נפוליאון את תשובתם זו, נדהם והפטיר כי אם יש
עם שבוכה בכי מר כל כך על בית מקדשו שחרב לפני אלפיים שנה, מובטח לו שבית המקדש
שלו ייבנה מחדש.
דורות חלפו מאז אותו היום בעיירה היהודית,
והנה הגיע יום שישי, ה' באייר תש"ח, כשהיהודים בארץ ישראל הכריזו על עצמאותם.
אחיהם, יהודי רומא, נסערים מן הרגע ההיסטורי, הלכו אל קשת הניצחון של טיטוס,
שהוקמה לכבודו ברומא לאחר ניצחונו על היהודים, התקבצו שם ועמדו נרגשים, כשהם
מביטים למעלה אל התבליט בן אלפיים השנה, המתאר את הרומאים לוקחים את כלי בית המקדש
לרומא. כשדמעות גיל זולגות מעיניהם בירכו בקול גדול: "שהחיינו וקיימנו
והגיענו לזמן הזה" (מקדש בלהבות, סיפור הקרב האחרון, עמ' 104).
 |
| מקדש בלהבות - עטיפת הספר המספר את חורבן ירושלים בימי בית שני |
אדריאנוס אדריאנוס וסר הלן קנינגהם
מספרים על פרופ' ישראל אלדד שהיה לו מנהג בט'
באב ללכת למוזיאון ישראל ולעמוד לפני פסלו של אדריאנוס שנמצא בדרך אקראי באזור בית
שאן ולעמוד מולו ולומר (במבטא יקי משהו): 'אדריאנוס אדריאנוס (מנהיג האומה הרומית
שניסתה להשמיד את העם היהודי) היכן אתם היום והיכן אנחנו'.
ועל יהושע כהן (איש לח"י, ממקימי שדה
בוקר ושומר ראשו של בן גוריון) מספרים שהחזיק בביתו בסלון שתי תמונות על הקיר.
תמונה אחת של אדריאנוס שסימלה לדידו את תחילת הגלות של עם ישראל לאחר מרד בר כוכבא
ותמונה נוספת של הנציב העליון הבריטי האחרון סר הלן קנינגהם המצדיע מספינה בנמל
חיפה מ ה 15.5.1948 בעזיבתו את האזור, דבר
שסימל את סיום המנדט הבריטי בארץ ותחילת מדינת ישראל.
הנה כי כן, לאורך הדורות ט' באב הוא יום
משמעותי. למרות שיש המפקפקים בנחיצותו הוא חדר לתודעה הישראלית והפך להיות יום
משמעותי בזיכרון הלאומי. אנחנו תושבי פסגת זאב יכולים להפוך יום זה ותקופה זו למשמעותי
ביותר בסיור במקום החורבן מחד ומבט לתקומה מאידך. ולזכור שהלימוד מההיסטוריה יש לו
משמעות גם לימינו דור התקומה והחזרה לארץ ישראל.
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 10 באוגוסט 2016
תגובות
הוסף רשומת תגובה