אין חדש תחת השמש – על אירועי תשרי תשע"ו בירושלים וסביבתה במבט היסטורי

ירושלים מבט מארמון הנציב | צילום: יוסי שפנייר

בימים האחרונים אנחנו עדים לעוד גל של אלימות בארץ בכלל ובירושלים בפרט. גל זה כמו קודמיו התפתח כתוצאה מאירוע כזה או אחר שמצית ניצוץ שממנו מתלהטים הדברים. זה מאוד מצער ולפעמים גם מיאש אבל בהסתכלות היסטורית וגיאוגרפית רחבים יותר מסתבר שתופעות אלה כלל אינן חדשות בשטח באזור שלנו.

בעבר היו התפרצויות בהקשרים שונים וסה"כ הדבר אינו חדש. כדי להדגים את העניין נציג שתי תקופות כאלה מתוך מטרה למזער את הרושם שלפעמים מטעה ולזכור שמצבינו כיום טוב לאין שיעור מהתפרצויות הזעם בעבר.

בחלק הראשון נזכיר את מאורעות 1936-7 והקשרם להר הבית רשימה שכתב ד"ר דותן גורן והתפרסם בעיתון מקור ראשון ביום שישי כ"ו בתשרי תשע"ו (9.10.2015) ומובא כאן באדיבותו.

מאורעות 1936-7 בהקשר להר הבית – דותן גורן

במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936) פעל הצד הערבי נגד שלטונות המנדט הבריטי והיישוב היהודי בארץ-ישראל תוך שימוש הולך וגובר בהר הבית לצרכי טרור, הסתה ומקלט להנהגה הפלסטינית ובראשה, כמובן, חאג' אמין אל-חוסייני.

בעקבות הכרזת השביתה הערבית (אפריל 1936), שהתבטאה במהומות דמים ובהפרות סדר נרחבות מצד ערביי ארץ-ישראל, מינתה ממשלת בריטניה ועדת חקירה מלכותית (אוגוסט 1936) לבחינת הגורמים שהביאו לפרוץ המאורעות. חברי הוועדה, בראשות הלורד פיל, הגיעו לארץ-ישראל בסתיו תרצ"ז (נובמבר 1936) ושהו בה כשלושה חודשים. במסגרת תעמולה נמרצת במסגדים בארץ להצטיידות בנשק חודש לאחר-מכן (דצמבר 1936), הכריז הדרשן (החט'יב) במסגד אל-אקצה בלשון סתרים כי "...כל מי שיש לו אשה ישמור עליה ומי שאין לו ישיגנה לעצמו מיד. ומספרים שבשעת מעשה נמצאו שליחים בתוך המון המתפללים שהסבירו שהכוונה הוא לרובה ולא לאשה" (דבר, 17.12.1936).

בקיץ אותה שנה (יולי 1937) פורסמו המלצות 'ועדת פיל' ובבסיסה עמדה חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית מלבד פרוזדור מירושלים ליפו שייוותר תחת ריבונות בריטית. ההנהגה הפלסטינית דחתה את מסקנות הוועדה ובימים הבאים חודשו פעולות הטרור ברחבי הארץ. בתגובה הציבו כוחות צבא בריטי מחסומים בדרכים המובילות להר הבית ובית המועצה המוסלמית בחיפוש אחר נשק וחשודים ובראשם אל-חוסייני. "...פשטה גם כן שמועה שהצבא עיכב את המכונית של המופתי. הוא לא נמצא בה. הצבא ערך בה חיפוש" (דבר, גיליון ערב, 21.7.1937).

באותם ימים שהה האחרון בקביעות במתחם הר הבית ולא יצא את שעריו, וזאת בכדי להתחמק ממעצר בידי המשטרה הבריטית, שחששה מעימות במקום הקדוש (דבר, 25.7.1937). בשבועות הבאים נמסר ממקור ערבי המקורב אליו שמטרת בדק הבית שנערך בכיפת הסלע הייתה לשם החדרת משמר ערבי – מיליציה – במסווה של פועלים לחיזוק ביטחונו של המופתי "ולהגן עליו במקרה אם השלטונות יחליטו לאסרו". בד-בבד התקיימו כל ישיבות 'הוועד הערבי העליון' בהר הבית (דבר, 2.9.1937).

בעקבות רצח מושל מחוז הגליל לואיס אנדרוס בידי אנשי כנופיית טרור ערבית (26.9.1937), הדיחה ממשלת המנדט את חאג' אמין אל-חוסייני מכל תפקידיו (30.9.1937). כשבועיים-לאחר-מכן הוביל המופתי פעולת הסחה, שכללה ביצוע פיגועים בירושלים ובחסותה נמלט מהארץ (15.10.1937). בחודשים שלאחר-מכן התפרסמו בהזדמנויות שונות דיווחים וידיעות מודיעיניות על תפקודו של מתחם הר הבית לצרכים צבאיים, שכללו מתן מחסה לחברי כנופיות ערביות ואחסון חומרי חבלה. כך למשל הוצאו מהר הבית 1,500 כדורי רובה (4.1.1938) והועברו לכנופיות הערביות בחברון בשל מחסור בתחמושת בעיר.

בחודש מרץ 1938 הוקמה בהר הבית תחנת משטרה, שבה שירתו שמונה שוטרים ושני בלשים בבגדים אזרחיים. לפני כן שירתו במקום הקדוש מש"ק ושני שוטרים.

"פרובוקציות"

הנהגת הטרור הערבי ניצלה את פעולות הווקף המוסלמי ושלטונות המנדט לשיקום מבנה כיפת הסלע בכדי להטמין במתחם הר הבית אמצעי לחימה כפי שפורסם בעיתונות: "בחיפוש שערכה אתמול [14.7.1938] המשטרה בשיתוף עם הצבא בעיר העתיקה נמצאה בשטח מסגד עומר סמוך למסגד כפת הסלע כמות הגונה של נשק. הנשק נמצא בתוך חומרי בניין שהוכנו בשביל תיקון בדק המסגד. בין השאר נמצאה כמות של פצצות, כדורים ורובה אחד" (הארץ, גיליון ערב, 15.7.1938).

למחרת, בצהרי יום שישי (15.7.1938), התפוצצה פצצה בשוק הערבי במורד רחוב דוד בעיר העתיקה. "התוצאות היו מחרידות", ולבית החולים הממשלתי הובאו עשרה הרוגים וכשלושים פצועים, כולם ערבים. הפיצוץ אירע זמן קצר לאחר סיום התפילה במסגד אל-אקצה, בשעה 13:15 לערך. הערבים הטילו מיד את האשמה על היהודים ובירושלים שררה מתיחות רבה. ביומיים הבאים הועלו על-ידי תושבי העיר השערות אחרות. האחת סברה שהמשך החיפושים של המשטרה והצבא הבריטי אחר אמצעי לחימה בעיר העתיקה הניע את ראשי הטרור הערבי "...למהר ולהעביר משטח המסגד את הנשק שטרם נגלה...". לפי סברה זו עסקו בכך פלחיות ערביות משום שאין עורכים עליהן חיפוש ובשעת העברת המוקש הפרימיטיבי שהיה מלא במאות מסמרים התרחש האסון. השערה אחרת סברה שמדובר בגאולת דם מצד משפחתו של נכבד ערבי שנרצח בקרבת מקום (דבר, 17.7.1938). כשבועיים לאחר-מכן אותרה "פצצה גדולה מתוצרת בית" בחיפוש אצל אחד משומרי הר הבית בחדר בקרבת 'דרך הייסורים' - ויה דולורוזה (הצופה, 31.7.1938).

בקיץ תרצ"ח (יולי 1938) החלו מאות אנשי כנופיות ערביות לחדור אל העיר העתיקה בירושלים ודחקו ממנה את המשטרה הבריטית. השתלטות זו הושלמה בסתיו תרצ"ט (8.10.1938) ולא הותירה לבריטים ברירה אלא לכבוש אותה מידיהם בחזרה. בהושענא רבה של חג הסוכות באותה שנה (16.10.1938), התפוצצה פצצה במתחם הר הבית, שגרמה לפציעתם של מספר ערבים. בהודעה הרשמית מטעם הממשלה הבריטית הוכחשו מכל וכל השמועות על השלכת הפצצה מחוץ למתחם. בעקבות 'תאונת העבודה' עמדה מערכת עיתון 'דבר' על סכנת פרובוקציה פנימית בהר הבית:

בלילה הבא (19.10.1938) החל מבצע בזק שבמהלכו פרצו שני גדודי צבא בריטי לעיר העתיקה תוך שימוש בכוח רב ונתקלו בהתנגדות מועטה. רבים מאנשי הכנופיות נמלטו מהעיר או מצאו מסתור בהר הבית, שאליו נמנעו הכוחות מלהיכנס.

מלחמת העצמאות באזור פסגת זאב

עשר שנים לאחר מאורעות שנזכרו בשורות הקודמות פרצו מאורעות בעקבות הכרת האו"ם במדינת ישראל בכ"ט בנובמבר 1947. תקופה זו של הדרך למדינה הייתה רבת אסונות בארץ כולה ובירושלים בפרט. נזכיר את אחד האירועים האלימים שהתרחשו מעט מערבה לפסגת זאב בי"ג באדר ב' תש"ח ערב פורים חודשיים לפני הקמת המדינה על הדרך לעטרות ונווה יעקב, בימים שהיישובים הללו היו נקודות מבודדות מצפון לעיר.

י"ג באדר ב' תש"ח (22.3.48) - שיירת עטרות

אירוע שיירת עטרות התרחש  על הציר המרכזי בין ירושלים לנווה יעקב באזור הכפר שועפאט של היום מתחת לגבעה המכונה גבעת שאול או תל אל-פול. במהלך החודשים האחרונים שלפני הקמת המדינה, החיים בנווה יעקב לא היו פשוטים כלל ועיקר. במקום שהו מספר משפחות מצומצם ללא קשר רצוף עם ירושלים, הורגש הייטב חוסר מזון וציוד לחיי יום יום. ביום שני י"א באדר ב' תשס"ח (22.3.48) הגיעו בשעת הצהרים שתי מכוניות עם משמר ועמדו ברחבת הכפר, מספר תושבים עלו על אחת המכוניות מתוך מטרה להגיע לירושלים ולקנות מוצרים לקראת חג הפורים הממשמש ובא ולחזור לנווה יעקב.

מספר תושבים מנווה יעקב ועטרות התקבצו למקום הכינוס בירושלים לקראת היציאה לנווה יעקב במהלך יום רביעי י"ג באדר ב'. התור לחזור בשיירה לנווה יעקב ועטרות היה ארוך. רבים רצו להצטרף לשיירה כדי לחזור הביתה. השיירה בפיקודו של כרמי אייזנברג, יצאה לדרכה לכיוון צפון נתקלה במחסומים ובירי כבד. השיירה שכללה שני כלי רכב נתקעה בדרכה באזור שועפאט, לא רחוק מגבעת שאול (תל אל-פול) וארבעה עשר מנוסעיה נהרגו. ערביים מן הסביבה התנפלו על השיירה הרגו את נוסעיה ושדדו מכל הבא ליד, כך עולה מן הדיווחים והתחקירים של ההגנה וכן מדיווח של ג'ון בגוט גלאב ממפקדי הלגיון הערבי שנכח במקום וניסה לעצור את האש שכוונה לשיירה.

דו"ח ההגנה על האירוע

על פי דו"ח של ההגנה שנכתב על ידי המפקדים באזור יומיים לאחר מכן עולים הפרטים הבאים: "השיירה היתה מורכבת משני משוריינים, השני הביא פרודוקוטים...אחד המפקדים סירב מלכתחילה לתת לאנשיו לנסוע לעטרות כל זמן שלא יתברר אם המחסום שעליו הודיעו יום קודם לכן הוסר. השיירה נשלחה לאחר הוראה של השליש בערך בשעה 13:00. מאתיים מטר לפני בית המטבחיים, נתקל המשוריין הראשון במחסום ופרץ אותו אבל מיד אחר זאת עלה על מוקש, תיבת חלוף המהלכים נתקלקלה. המשוריין השני ששם פקד דוד מזרחי התקרב למכונית, ואחר שהיה דקות מספר, נסע לפנים, אחר 200 מטר הותקף כנראה קשה, ובאיזה אופן הודלק חלקית, כל האנשים נמצאו אחר כך הרוגים. המשוריין שנשאר ליד בית המטבחיים (סמוך לגבעה הצרפתית כיום), פתח באש ופגע לפי ידיעות הפצועים ב כ 10 ערבים. אנשינו זרקו כמה פעמים רימונים על הערבים שהתקרבו...המשטרה [הבריטית] עברה פעם וסירבה לקחת את הפצועים, ורק אחר-כך התחילו לקחתם בשעה שהאספסוף נסה לתפסם, אך נרתעו...את העובדה שבמכונית הראשונה נהרגו כולם אני מסביר בכך שמכונית זו היתה עם גג ברזניט וקיר משוריין נמוך, בלתי משופע, כך שמעל גגות הבתים חדרו כדורים בנקל פנימה...העובדה ששעה וחצי שהו האנשים בתוך המשוריינים הייתה בעוכריהם.

שמות הנופלים בשיירה: יעקב גולדווסר, יעקב גולדברגר (נהג האוטובוס מעטרות), כרמי אייזנברג (מפקד השיירה), אליעזר קנולר, משה אברמוביץ', מאיר זנדמן, יעקב מיוחס, אליהו פינקלשטיין (קצין הביצורים), עובדיה צמח (מזרחי), יחיאל שטיינר, דוד מזרחי, יוסף פיילכנפלד, יעקב פרידמן, יוסף אליהו שלזינגר.

בתקווה אופטימית

הנה כי כן, שתי פרשיות של מתיחות ואלימות בין תושבי העיר הערביים ובין השלטונות והיהודים שהתגוררו בסביבה ולצערינו יש עוד מספר דוגמאות לא מועטות למי שזיכרונו קצר. לגבי המסקנות מכך נשאיר זאת לכל אחד מהקוראים  להבנתו.

השנאה הערבית כלפי היהודים (ולא רק) כנראה לא השתנו באופן מהותי במהלך השנים כשברור שלא ניתן להכליל את כולם באותה אשמה, אבל האוירה במהותה לא השתנתה.

יחד עם הדמיון בין האירועים משהו מאוד משמעותי השתנה. מאז הפרשות שהוזכרו הוקמה המדינה ויש לנו ריבונות על ארצינו, משטרה וצבא שמתפקידם להגן ולשמור ולמגר תופעות אלו.

ניתן כמובן להתווכח אם נעשים פעולות בצורה ראויה וטובה ואיך ניתן לשפר את הרגשת הביטחון של האזרח הפשוט. אך בצד טענות כאלו ואחרות צריך לזכור שיחסית לאירועים שהיו כאן לפני שמונים ושבעים שנה מצבנו השתפר לבלי היכר, אנחנו רוב במדינה יהודית ריבונית יש חופש דתי פוליטי ואנחנו עם חופשי בארצו. ולפני 48 שנים גם חזרנו למחוזות שלא היו בידינו במשך 19 שנה. עם ההכרה המשמעותית הזו צריך להמשיך הלאה בתקווה לימים טובים ושקטים עם בשורות משמחות לפרט ולכלל.

תודות

לד"ר דותן גורן שהעמיד לרשותי את מאמרו על מאורעות 1936-7.

___________________________________________________________________

יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 14 באוקטובר 2015