חנוכת גן הגיסים [מוש זילברשמידט ואברהם תימור (וכסלר)] בחצר המוזיאון לטבע בירושלים – חול המועד סוכות תשע"ז
בחול המועד סוכות האחרון (בט"ז בתשרי
תשע"ז [18.10.2016]) התכנסו כמה עשרות ותיקי הכפר העברי נווה יעקב ומשפחותיהם
כדי לחנוך את 'גן הגיסים' שממוקם בחצר [גן קהילתי] המוזיאון לטבע במושבה הגרמנית
בירושלים. הגיסים הם אברהם תימור (וכסלר) שהיה מהמתיישבים הראשונים בנווה יעקב וגם
מפקד המקום עד לפינוי בח' באייר תש"ח וגיסו (אחיה של נעמי אשתו של אברהם)
מוש, משה זילברשמידט שהיה מפקד מקור חיים ומפקד האחרון של גוש עציון ונפל שם בקרב
לפני האחרון ערב נפילת הגוש. הטקס העלה את זיכרם של הגיסים שמונצחים במקום. הדברים
שיובאו להלן הם דברים שנשאתי בטקס לכבודו וזיכרו של אברהם תימור מפקד נווה יעקב
במלחמת העצמאות שנפטר לפני כחמש שנים בהיותו בן 97. את הכינוס יזמה והינחתה ביתו
של אברהם, יעל קורן.
דבריו של משה זילברשמידט בכפר עציון
על מוש בנווה יעקב אין לנו מקורות רבים. אולם ממכתבים שכתב להוריו וליונינה
(חברתו) עולים זיכרונות מהמקום.
במכתב שכתב להוריו בהיותו בכפר
עציון בי"ד באדר ב תש"ח (25 במרס 1948) הוא מציין בשמחה רבה שלא חסר לו
במקום דבר לעומת המצב בנווה יעקב: "...הייתי רוצה שבכל מקום יהיה המצב טוב כמו
כאן ובעיקר בנווה יעקב" (אבינועם תשי"ח, עמ' 553). במכתב ליונינה הוא
מציין את עולם הצומח בכפר עציון שמזכיר לו את נווה יעקב: "...אני יודע את
המקום ולבי יוצא לכרמים ולמטעים (את זוכרת את התפוחים ואת השזיפים ואת החמניות של
נווה יעקב?) (שם, עמ' 554).
אברהם תימור ודרכו
אברהם
תימור נולד ברוסיה (לטביה), בשנת 1915 ועלה עם אשתו נעמי לארץ. הם החלו את דרכם
בארץ בשנתיים בקיבוץ רודגז (אזור פתח תקוה של היום) ועבדו בפרדסים בסביבה. מסיבות
משפחתיות אברהם לא היה מעוניין להגיע להתיישבות חקלאית במסגרת קיבוצית ולכן חיפש
מושב שניתן יהיה לעבוד בו במשק חקלאי באופן עצמאי. בעקבות כך הגיע בשנת 1937 עם
משפחתו (אשה וילד) לנווה יעקב. הכשרתו הצבאית של אברהם כללה קורסים מגוונים, קורס
מפקדי מחלקות, נשקים ועוד, בשלב מאוחר יותר היה לקצין של נשק מסייע. על סמך נסיונו
הצבאי בכלל ובנווה יעקב בפרט מונה בשנות השלושים למפקד היישוב. בתפקיד זה היה עד
לפינוי נווה יעקב במלחמת העצמאות במהלך ח' באייר תש"ח (17.5.48).
תחילת פיקוד בנווה יעקב וענייני נשק
משפחתו של אברהם התיישבה בנווה יעקב בנתה את
ביתה במקום והתפרנסה מעבודות שונות. אברהם עסק בין השאר בעבודות בניין, טיוח,
נגרות והחזקה.
בהיותו קצין הגנה קיבל אברהם את הפיקוד על
המקום. בגלל מיקומו המרוחק מירושלים הפך נווה יעקב להיות מקום אימונים ושימוש בנשק
של ההגנה מירושלים. בגלל סיבה זו היה היישוב (ביתם של משפחת וכסלר) מקום מיון הנשק
שהיה צריך להגיע לירושלים. נשק שהגיע ממקורות חוץ הועבר לנווה יעקב, שם אופסן
בסליק מיוחד ולאחר מכן חולק באופן חשאי, כמו כל הנשק הבלתי לגאלי באותם הימים, על
פי החלטת הפיקוד ליחידות השונות בסביבה. הנשק עצמו הועבר לירושלים לא פעם על גופן
של חברות ההגנה שהסתירו אתם מעניהם הבוחנת של האנגלים בדרך. לאחר קבלת ההחלטה באו"ם על קמת המדינה
(בכ"ט בנובמבר 1947) ועליית המתח באזור אברהם מונה להיות אחראי על הסליקים של
הנשק בכל היישובים בסביבה.
פסח תש"ח – מצות בטעם "פליט"
הימים, כאמור, ימי טרום פסח. כשבועיים לפני
החג שילמו המוסדות בירושלים שוחד לשני שוטרים בריטיים, על מנת שיביאו ליישוב מצות.
ואמנם במשוריין של המשטרה, שעבר דרך המחסומים של כוחות הערבים בדרך לרמאללה, הגיעו
הללו. הם הביאו איתם מצות, תחמושת ומכשיר אלחוט. השמחה היתה רבה. השוטרים קיבלו
כמה בקבוקי קוניאק ואילו המצות הוכנסו ברוב כבוד לחנות המכולת של משפחת היימן
(ההורים של מאיר היימן שהחזיקו מכולת בנווה יעקב), המכולת היתה ריקה לגמרי, פרט
לכמה בקבוקי "פליט" לריסוס נגד זבובים ויתושים שהיו על האצטבאות.
ימים מספר לאחר מכן התחוללה אחת ההתקפות
הכבדות על היישוב. הלגיון הערבי תקף אותנו במשוריינים, בתותחים ובמרגמות. (מההפצצה
נהרג תושב אחד וכעשרה נפצעו). אחד הפגזים פגע ישירות בבית היימן. רסיסים חדרו
לחנות, ריסקו את בקבוקי הפליט והפליט נזל על החבילות של המצות.
הסדר עצמו התקיים בשלושה ריכוזים. האחד אצל
משפחת רוטשילד - ההורים של פנחס, דוד ומאיר. השני אצל משפחת ילובסקי - ההורים של
דוד, והשלישי - בבית וכסלר (תימור). אברהם מספר שהסדר כולו עמד בסימן קרב, ישבנו
כעשרים וחמישה איש כשהגברים מתחלפים בשמירה מפעם לפעם. פעם בלילה ירו הערבים מכפרי
הסביבה מספר צרורות. רצנו כולנו לעמדות אך חזרנו לאחר זמן קצר כשחזר השקט.
אכלנו מרק עם כופתאות וגולש מהקופסה אחת של
בשר משומר כשר לפסח שבמקרה נשארה לנו, איכשהו זה הספיק לכל המסובים. ואכלנו מצות
עם טעם של פליט. טעם זה ליווה אותנו כל ימי אותו פסח.
מפת היישוב
כמפקד המקום אברהם תימור היה צריך מפה ראויה
של המקום. הוא שירטט מפה בכתב יד שהייתה הבסיס למפה שיצרתי בצורה מודפסת. במפה הוא
ציין את הבתים ממערב למזרח, ציין את הגדר והעמדות של היישוב מיקום המפקד ותחנת
הנוטרים, בית הכנסת ועוד. זו בעצם המפה היחידה של היישוב שקיימת באותם הימים.
היונוגרמה מנווה יעקב (16.5.1948)
יונוגרמה (=יונה וטלגרמה), או בשם אחר פתקיון
(=פתקית ויונה). נשלחה יונה מנווה יעקב לירושלים כדי להודיע את המצב העגום במקום
לאחר אחת ההתקפות האחרונות על היישוב.
מדרורי (=מפקד המקום)
לממ"ז (מפקד המחוזי בירושלים)
בשעה: 19:00
ממקום: נווה יעקב
הדפנו התקפות משעה: 8:00 בבוקר יש הרבה פצועים
והרוגים, לא נחזיק מעמד עד הבוקר. שלח תגבורת ושיירה לפנות אותנו אחרת אנחנו
אבודים.
זאת שלח אחד ממפקדי המקום או אברהם תימור או
ישראל פונט.
פינוי נווה יעקב
אחד השאלות החשובות לגבי ההיסטוריה של המקום
כמו גם לגבי נקודות אחרות במלחמת העצמאות היתה האם היישוב נעזב ביוזמת הלוחמים או
שנתקבלה הוראה מהפיקוד לפנות את המקום. התמונה המתקבלת על פי דבריו של אברהם היא
זו: מפקד הגיזרה באותם שעות היה ישורון שיף (מפקד גדוד מכמש) שנתן הוראה לנסות
לכבוש את שועאפט הנמצאת מדרום לנווה יעקב. זאת על מנת לשחרר את הציר לירושלים
שבעזרתו תוכל להגיע תגבורת למקום. הוא מצידו הבטיח לשלוח סיוע מצומצם שיכלול מרגמה
כדי להפגיז את שועפט מדרום, מכיוון ירושלים. בשטח, לא היה נראה שהדבר מציאותי משום
שהחיילים בנווה יעקב שלא נפצעו היו במצב של אפיסת כוחות לאחר שעות רבות של לחימה
ללא מנוחה וללא מזון ויכולתם להשתתף בהתקפה חדשה לשחרור הדרך לא הייתה ריאלית כלל.
בסופו של דבר הפיקוד השאיר את ההחלטה בידיהם
של המפקדים במקום להחליט מה לעשות וכיצד לנהוג בנושא פינוי היישוב. בכל מקרה נאמר
למפקדים בנווה יעקב שאם ההחלטה תהיה לסגת האחריות לנסיגה על כל הכרוך בה היא
באחריות מפקדי הכוח.
ביום ראשון בלילה ח' באייר תש"ח
(17.6.48) יצאו הלוחמים והאזרחים של עטרות ונווה יעקב בדרכם להר הצופים. הם הלכו
בשיירה ארוכה שמנתה כ 160 איש כולל הפצועים שנלקחו על גבי אלונקות על ידי הבריאים.
בראש הכוח הלך אברהם תימור עם שני חיילים מימין ומשמאל (מיכה ושאול לוז'ינסקי,
שניהם חברי עטרות). הדרך הייתה קשה ביותר וכללה עליות וירידות בחושך. בדרך נשיאת
הפצועים הייתה קשה ואברהם נאלץ לעיתים באיומים לדרבן את החיילים להמשיך בנשיאתם
לעבר הר הצופים (סיפור חיים פייט מעטרות).
כתיבת תולדות המקום בזמן הלחימה
לאחר המלחמה כשערכו את סיכום הדברים שהתפרסמו
בשני כרכים של הספר 'ההגנה בירושלים' ביקשו מאברהם תימור להעלות את סיפור הלחימה
בנווה יעקב על הכתב. אברהם סירב אברהם סירב משום שלא רצה להעלות על הכתב דברים
שהיו עשויים לפגוע בדמויות שהיו דמויות מפתח במוסדות שונים. משום כך בספר ההגנה
בירושלים המביא את סיפור המלחמה במקום (עמ' 188-181) כתב פנחס גולדווסר חבר נווה
יעקב ומנהל בית הספר במקום את תולדות המלחמה בכפר העברי נווה יעקב. לאברהם היו הערות רבות על הנכתב אותן הוא כתב בעותק
הספר האישי שלו בשולי הדפים ואולי בבוא היום הם יתפרסמו.
אות
הקוממיות סוף דבר הערכת הלוחמים והנופלים
בשנת 1954 החליטה הממשלה להעניק אות הוקרה
ליישובי העימות ממלחמת העצמאות על עמידתם בקרב נגד כוחות האויב. עטרות ונווה יעקב
לא קיבלו את האות משום שנעזבו ללא קרב. לדעת בן גוריון את האות מקבל היישוב ולא
אנשיו וכיוון שהיישוב נכבש הוא אינו זכאי לאות.
את העוול תיקן מנחם בגין כראש הממשלה
לאחר 35 שנים. ביום חמישי ה' באייר
תשמ"א (14.5.81) הוענק ליישובים נווה יעקב ועטרות (וישובים נוספים) אות
הקוממיות. את הנס והתעודה קיבלו בטקס חגיגי בשדה התעופה עטרות בו נכחו סגן שר
הביטחון מרדכי ציפורי, ממלא מקום עיריית ירושלים אלעד פלד, נציגי צבא וכמובן נציגי
היישובים.
אברהם תימור כמפקד המקום קיבל למשמרת את
התעודה והיא נמצאת בעזבונו עד היום. בתעודה כתוב: "וזאת לעדות כי נווה יעקב
נשא במערכה לקוממיות ישראל, הוא על כל יושביו – מגניו. ועל כן הוענק לו אות
הקוממיות". חתום: מנחם בגין, ראש
הממשלה ושר הביטחון. (ג' באייר תשמ"א, ל"ג לעצמאות ישראל). נס היישוב
נווה יעקב הועבר למשמרת לארכיון צה"ל.
מיקום פינת הזיכרון בחצר המוזיאון לטבע ונטיעת
עץ חרוב
מיקום פינת הזיכרון במוזיאון לטבע על גדות נחל
רפאים היא סימבולית. היא ממוקמת בין 'נווה יעקב' עליה פיקד אברהם תימור לבין שכונת
'מקור חיים' עליה פיקד מוש זילברשמידט, בסמיכות ל'דרך האבות', 'דרך גב ההר' שחיברה
בקו פרשת המים את בקעת באר שבע עם אזור הצפון. דרך שעליה לחמו בחרוף נפש אברהם
תימור וחייליו באזור נווה יעקב מצפון לירושלים ומוש זילברשמידט עם חייליו מדרום
לעיר שניהם לחמו למען המדינה שבדרך ולמען ניצחיותה של ירושלים יהודית שבה אנחנו
חוגגים היום.
במהלך הטקס ניטע על ידי בני משפחת תימור עץ
חרוב בסמוך לשלט המציין את גן הגיסים. עץ החרוב שגדל באזורים שונים בארץ הוא בעל
סמליות רבה ובין השאר מזכיר את ניצחיותו והמשכיותו של עם ישראל בארץ ישראל כפי שגם
פעלו הגיסים כל אחד במקומו.
 |
| גן הגיסים - בחצר המוזיאון לטבע בירושלים - חנוכת הגן | צילום: יוסי שפנייר |
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 2 בנובמבר 2016
תגובות
הוסף רשומת תגובה