סיפורה של שרה וייס (אורנשטיין) – ילדה בנווה יעקב
שרה וייס לבית אורנשטיין הייתה ביתו
הצעירה של הרב יצחק אביגדור אורנשטיין ממייסדי הכפר העברי נווה יעקב ומרוכשי
הקרקעות לבניית ישוב יהודי מצפון לירושלים. בימים אלה סיימה שרה לכתוב ביוגרפיה
רחבה על חייה המגוונים. כיון שהתגוררה בשנות ילדותה הראשונים בנווה יעקב היא פותחת
את סיפור חייה בסקירה קצרה על היישוב. חלק מהדברים זכרה בעצמה וחלק נעזרה ברשימות
של אחיה הבוגרים ממנה.
שרה נולדה בירושלים בי"ד בטבת
תרצ"ד (1.1.1934) בזמן שהוריה התגוררו בכפר העברי נווה יעקב. לשרה היו חמישה
אחים שעסקו בתחומים שונים האח הצעיר שמואל (אבן אור) עסק בחקר ותיעוד בנווה יעקב.
על קורותיה וזיכרונותיה ברשימה זו.
הכפר העברי נווה
יעקב, מצפון לירושלים
אבי היה דתי ציוני, היה הכוח המניע
לרכישת קרקע, מצפון לירושלים, מידי השייח' מהכפר בית חנינה, כדי להקים ישוב חדש
יחד עם קבוצת אנשים מהיישוב הישן בירושלים. הקמת היישוב היתה בין היתר כדי להיטיב
עם מצבם הכלכלי הקשה של אנשי היישוב הישן. רבים עזבו לחו"ל, אבי לא העלה על
דעתו לעזוב את הארץ בגלל מצבנו הכלכלי הקשה. אבי ראה בהקמת היישוב מצוות יישוב
הארץ וגאולת האדמה מידי מתיישבים זרים. הוא דאג לרכישת האדמה מידי השייח' וחתימה
על הקושאן בערב שבת, בנוכחות נציג יהודי ונציג השלטון הבריטי, כדי שהמסמכים יהיו
חוקיים. עִסקה זו נמשכה עד לאחר כניסת השבת, אבי לא ראה בזאת עבירה אלא מצווה.
כאשר נרכשה הקרקע בתהליך שנמשך מספר שנים, הופרשו עשרה מגרשים משטח הקרקע שהיה
רשום בקושאן, עבור עשרת המתיישבים הראשונים. חלוקת הקרקע נעשתה על ידי הגרלה בין
עשרת המתיישבים שהסכימו להיות מהבונים הראשונים. בח' תמוז תרפ"ד (1924) הונחה
אבן הפינה לכפר העברי נווה יעקב, שנקרא על שם הגאון רבי יצחק יעקב ריינס, מייסד
המזרחי. הנחת אבן הפינה ליישוב נשמע בכל הארץ ובגולה, מוזמנים חשובים וכן קהל רב
באו להשתתף בשמחה. אל החגיגה באו גם המוכתרים ונכבדי הערבים שבכפרים סביב. בניית
היישוב לא היתה קלה. אבי וחבריו עלו והתחילו בסימון המגרשים ובניית הבתים על אדמת
הסלעים השוממה, המרוחקת מירושלים כ-8 קילומטרים. באמונה בתקווה ובנחישות ובמלוא
המרץ עמדו המתיישבים הראשונים להקים את ביתם רחוקים מכל יישוב (מלבד היישוב עטרתו
שהיה יחסית קרוב), מבלי להירתע משכניהם הערבים הסובבים אותם ומשאר הקשיים שנכונו
להם.
בניית עשרת הבתים הראשונים הסתיימה
בתקופת בין המיצרים תרפ"ה (1925). הוריי היו המתיישבים הראשונים שנכנסו לביתם
החדש. אבי לא היסס והמשפחה העמיסה את מעט מטלטליה על גבי עגלות רתומות לחמורים
ובשמחה עברה לבית ביישוב החדש, בראש חודש מנחם אב תרפ"ה (1925). בעיני יהודי
ירושלים הדתיים היתה זו שאלה קשה באומרם, כיצד מעיזים להיכנס לבית חדש בתשעת
הימים, שכידוע אלו ימי אבל על חורבן הבית, ובימים אלו אין שמחים. אולם אבי הורה
הלכה למעשה, "כי מצוות יישוב ארץ ישראל גדולה ואין דוחין אותה גם מפני תשעת
הימים וימי בין המיצרים". כך משפחתי גרה לבדה במשך כעשרה ימים עד שהגיעו שאר
המשפחות. אמי לא פחדה, היא היתה אמיצה ובעלת תושייה.
ילדותי והחיים
בנווה יעקב
את שנות חיי הראשונות זכיתי לחיות
בנווה יעקב. החיים בנווה יעקב לא היו קלים. המקום היה מבודד ומרוחק מירושלים. אל
הכביש לירושלים היינו מגיעים דרך שביל עפר ובו גבשושיות של אבנים קטנטנות ומהמורות
רבות, שההולך בדרך בחוסר זהירות, עלול למעוד ואף להיפצע מהאבנים שהיו מוטלות בצידי
השביל. גם בתוך הכפר הלכנו בשבילי עפר. מים לא זרמו בברזים. בלילות הרחובות היו
חשוכים כי לא היה חשמל. עם רדת החשיכה אמי האירה את הבית במנורת נפט ואיש לא העז
לצאת החוצה. עם רדת החשיכה נשמעו משבי רוח חזקים, בעיקר בימות החורף, והקור חדר
לעצמותינו. יללות התנים נשמעו בלילות והטילו עלינו הילדים את אימתם, דבר שגרם לי
לא אחת לבקש מאמי שתישן אתי על מנת שארגיש בטוחה.
הכפר היה מוקף כפרים ערביים, שהיינו
כצנינים בעיניהם והם ראו בנו נטע זר. בלילות היו מתנכלים למתיישבים, מסתננים אל
חצרות הכפר כדי לגנוב מכל הבא ליד וכדי להטיל אימה על המתיישבים כדי שיעזבו את
המקום. למרות כל הקשיים, המתיישבים לא נרתעו, עם אמונה ותקווה, נאחזו באדמת היישוב
החדש עד פרוץ מלחמת השחרור.
אבי שימש שנים אחדות
כ"מוכתר" הכפר ובתור שכזה היו לו קשרים עם ההגנה. הוא היה בא כוח היישוב
כלפי הממשלה בענייני ביטחון והגנה, לכן כשהחלו מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט
(1939-1936) הביאו לביתנו ארון מתכת ובו רובים. הם ניתנו על ידי הממשלה המנדטורית לשם
הגנה על הכפר. הערבים שגילו סוד זה, התקיפו מדי לילה את ביתנו. אני זוכרת כיצד
עמדה אמי על המשמר וכשהיתה מבחינה שהם מתקרבים אל הבית, היתה מעירה את אחיי
הגדולים ממני, והיתה קוראת להם: ישרוליק, שעיה, אבר'מל, קומו אחזו בנשק להגן על
ביתנו. כמה פעמים התקרבו הערבים קרוב מאוד לבית עד שהמצב נעשה מסוכן והיה הכרח
לפנות אותי ואת אחי שמואל לבית השכן מהעבר השני של הכביש.
בימים ההם לא היה טלפון בבתי הכפר.
הטלפון היחיד שהיה בנווה יעקב, הותקן בביתנו בשל תפקידו של אבי כ"מוכתר"
הכפר. הטלפון שימש את אנשי הכפר בעת הצורך וגם את שליחי הממשל.
שמואל אחי סיפר לי שכשהייתי בערך בת
שנתיים והאנגלים היו מגיעים לביתנו בגלל תפקידו של אבי כ"מוכתר", הייתי
מושכת לאמי בשמלה ואומרת לה באידיש: "אמא האנגלים באו תכבדי אותם בתה".
בין יתר תפקידיו, היה אבי אחראי על
השמירה ביישוב, ובזה עזר לו אחי ישראל אורי. אבי היה עסוק בענייני ציבור,
בשליחויות, בעזרה לאנשים ודאגה לפרנסת הבית.
אמי היתה אמיצה וידעה להתמודד עם כל
הבעיות שנקרו בדרכה. רוב הזמן טיפלה אמי בענייני הבית והילדים. מצבנו הכלכלי היה
יחסית טוב, בעיקר כשאבי התמנה להיות רב מפקח על הנעשה בכותל. אך גם כשמצבנו הכלכלי
לא היה מזהיר במיוחד, לא הרגשתי מחסור. תמיד היה מה לאכול בבית. אבי ואמי היו אנשי
חסד ועזרו לנצרכים, ביתם היה פתוח לכל. בכל ערבי שישי היה אבי מביא, באופן קבוע,
אורח שיסעד איתנו. רבים היו האנשים שאין ידם משגת והם נתונים לחסדיהם של אחרים.
 |
| שרה וייס בילדותה בנווה יעקב שנות השלושים | מתוך: חיי שרה, עמ' 65 |
הווי החיים
בנווה יעקב
בתחילת מגורינו בכפר היתה לנו פרה
וכשהיא נמכרה נשארנו עם עצי פרי. בכפר לא היו בתחילה חיי תרבות, מאוחר יותר סודרו
שיעורים, הרצאות ו"נשפים". אמי ידעה לחסוך גרוש על גרוש. מהגרושים הללו
היתה לוקחת אותי לסרטים מיוחדים. זכור לי שהלכתי איתה לסרט "מירלה
אפרת". נסעתי איתה גם לנופש בחמי טבריה. כבת הקטנה מבין האחים, הרגשתי קרבה
יתרה אל אמי.
דודים ובני דודים מתל אביב וירושלים
היו באים לבקר בביתנו. היינו יוצאים לטייל בסביבה היפה של הרי בנימין, שומעים את
עדרי הצאן הפועים ואת מנגינות החלילים של הרועים. היינו רצים בשדות ומלקטים
מהפרחים. בשבתות הייתי יוצאת עם אחיי לטיולים בסביבה וכך הכרתי הרבה סוגי צמחים
ופרחים.
עם הילדים בכפר שיחקתי במשחקים כגון:
קלאס, קפיצה בחבל, חמור חדש, חמש אבנים ועוד משחקים רבים שאינני זוכרת. אני זוכרת
כיצד היינו הילדות עושות לנו בובות ממגבות מטבח, ובהן שיחקנו, כי להורינו לא היתה
האפשרות לקנות לנו אפילו בובה קטנה. אנו הילדים ידענו להעסיק את עצמנו. לא היו לנו
משחקים אלקטרוניים כמו: מחשב, לפטופ ועוד משחקים רבים שאינם מוכרים לי. ידם של
הוריי באותם זמנים לא היתה משגת לקנות להם משחקים, אם היו בכלל. למרות הכל היתה
לנו הילדים וההורים שמחת חיים, ואת משחקי אותם זמנים לא בטוח שילדים היום משחקים.
דור דור ומשחקיו.
זכור לי מקרה (גיל 4-3), שאמי שלחה
אותי להודיע דבר מה לתושבת הכפר שגרה בקצה השני. פחדתי ללכת עד אליה, נזכרתי שאמרו
לי שאם צועקים את ההודעה ממקום גבוה, היא מגיעה למי שצריך... וזה בדיוק מה שעשיתי.
אין לתאר את כעסה של אמי כשנודע לה שההודעה "התפוגגה באוויר".
התמודדות הוריי
כשנתמנה אבי לרב מפקח ליד הכותל המערבי
משקיבל אבי (בשנת תרפ"ט-תר"ץ
1930-1929) את המשרה כמפקח ליד הכותל המערבי, נשארנו לגור בכפר. אבי לא רצה לעזוב
את המקום שעדיין לא היה מבוסס כלכלית וגם בגלל המצב הביטחוני הקשה בימי מאורעות
תרצ"ו-תרצ"ט, הוא אמר: "אסור להפקיר יישוב עברי בודד במערכה".
אבי היה נוסע במשך השבוע לירושלים בדרך שהיתה לעיתים מסוכנת. כלי תחבורה לא היו
באותם זמנים. בקושי היה אוטובוס אחד שנסע על הכביש שחיבר בין היישובים המרוחקים
וירושלים. האוטובוס היה יוצא בבוקר מהכפר וחוזר לכפר רק לפנות ערב. בשבתות ובחגים,
לן אבי בירושלים מחוץ לביתו, כך יכול לעקוב במסירות אחר הנעשה ליד הכותל, גם בימים
אלה.
לאמי לא היה קל באותן שנים, כל נטל
הטיפול בבית בילדים היה מוטל עליה, ולמרות הכל היא ידעה להסתדר, דאגה לכל מחסורנו
וקיבלה אורחים בסבר פנים יפות.
בנווה יעקב גרנו בין השנים
תרפ"ה-ת"ש (1940-1925). רק אחרי שהארץ שקטה, עם תחילת מלחמת העולם
השנייה, עברה משפחתנו לגור בעיר העתיקה אבל אבי נשאר פעיל בהנהלת הכפר.
המעבר מנווה
יעקב אל הרוב היהודי בירושלים
בסוף חודש אדר ב' בשנת ת"ש (אפריל
1940) העתקנו את מקום מגורנו לרובע היהודי. כך יכול היה אבי למלא את תפקידו מבלי
לנסוע בתנאים לא קלים לעבדותו ומבלי להיעדר מהבית שבתות וחגים. החלטת הוריי לעזוב
את הכפר היתה קשה עבורי, ועם ההתמקמות שלנו ברובע היה לי משבר קשה. התגעגעתי
לחברות ילדותי ולנופי הכפר, להרים הסובבים אותו, למקומות בהם טיילתי עם אחיי
וחברותיי. התגעגעתי לגן ולגננת עפרה שאותה מאוד אהבתי. חיי הכפר היו שונים מהחיים
ברובע, אולם עם הזמן למדתי להסתגל למקום. הכרתי חברות חדשות מבני כל העדות שגרו
ברובע היהודי, והיה לי טוב.
תודות
לשרה וייס שהעבירה לי עותק של הספר שלה
שמתוכו השורות על ימי ילדותה בנווה יעקב של סוף שנות השלושים של המאה שעברה.
 |
| חיי שרה - עטיפת הספר של שרה וייס-אורנשטיין |
מקור הרשימה
שרה וייס, חיי שרה, סיפור חיים של שרה וייס לבית אורנשטיין,
תשע"ז, עמ' 21-19.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 8 ביוני 2017
תגובות
הוסף רשומת תגובה