פרוכת של בית הכנסת במושב ניר עציון והקשר לפסגת זאב
בשבת
האחרונה ביקרתי במושב ניר עציון אשר בכרמל. במהלך השבת ביקרתי בבית הכנסת של המושב
והתרשמתי מאוד מהפרוכת המיוחדת הבולטת ביופיה שאותה נתאר ונרצה לקשור עם ההיסטוריה
של האזור ופסגת זאב.
מושב
ניר עציון
המושב
עלה לקרקע בשנת 1950 ומזכיר בשמו את קיבוץ כפר עציון שנפל שנתיים קודם לכן. בין
מייסדי ניר עציון היו מספר חברים מכפר עציון שבחרו בשם זה המזכיר את הקיבוץ מדרום
לירושלים.
משק ניר עציון, נוסד בשנת תש"י (1950) על ידי שרידי כפר עציון
וחברי קבוצות "אחדות" ו"מכורה", גופים חלוציים דתיים משרידי
השואה. ביישוב כ- 80 משפחות ותיקים וצעירים. ניר עציון שהוקם כקיבוץ במסגרת הקיבוץ
הדתי, הפך בשנת תשי"ג למושב שיתופי ומהווה קהילה הבנויה על עקרונות שיתוף
וערכים סוציאליים ברוח "תורה ועבודה" ואהבת האדם. כלכלת המשק מבוססת על
גידולי שדה, רפת, לול, מפעל מזון, מלון, נגריה ועבודת חוץ. בשישים ושתיים שנותיו
עבר ניר עציון משברים חברתיים וכלכליים ומאבק עם איתני הטבע ויכול להם. יפי המקום
הטובל בירק, הנוף המרהיב והאוויר הצח, לצד ביסוס כלכלי ושילוב חיי חומר ורוח, עושה
את ניר עציון מקור גאווה ליושבים בו (המיידע מאתר הקיבוץ).
בית
הכנסת של ניר עציון
בית
הכנסת של ניר עציון הוא מיוחד ומעניין. הוא נבנה מתרומה של יצחק וולפסון שתרם
לבנית בית כנסת בניר עציון ומשואות יצחק שבהם התגוררו שרידי גוש עציון. בית הכנסת
עוצב על ידי חנוך אחימן מראשוני המתיישבים במקום. בית הכנסת תוכנן הייטב וגם הושקע
בעיצוב הפנימי והאומנותי רבות. קיימים ויטראז'ים בקיר הפונה לירושלים (דרומה)
ופסיפסים המתארים את החגים כל אחד ואופיו וארון קודש מרשים מעוצב בעץ שנתרם על ידי
אחד החברים.
כשנכנסים
לבית כנסת זה הרושם הוא שמקדש מעט זה הושקע בו ובתכנונו מחשבה רבה.
הפרוכת
של ארון הקודש
כפי
שצוין למעלה את עיני המתבונן בבית הכנסת תופסת במבט הפרוכת של ארון הקודש בצבעי
תכלת לבן.
את הפרוכת לכל ימות
השנה העוטה את ארון הקודש תרמה משפחת בן דוד לזכרה הברוך של עדינה בן דוד ממייסדות
ניר עציון.
בפרוכת יש שלושה
מוטיבים המביעים ציוני דרך בחייה של עדינה ז"ל:
1) ימי השואה - מתבטא
ב- "שמע ישראל", להבה בוערת המבטאת את עלייתה השמיימה של משפחתה של
עדינה.
2) חייה של עדינה
בכפר עציון בתש"ח - מתבטא באלון הבודד הניצב בגוש עציון.
3) חייה של עדינה
בניר עציון, חיים של תרומה, עבודה ואהבה למקום - מתבטאים בפסוק "והביאותים אל
ארץ הכרמל" וביישוב דתי על הרי הכרמל הרקום על הפרוכת.
הפרוכת משתלבת בהרמוניה בצבעי הויטראז' המקיף את ארון
הקודש, ומשלימה את יופיו של בית הכנסת בניר עציון. (מתוך
האתר של ניר עציון)
 |
| פרוכת בית הכנסת של ניר עציון | צילום: יוסי שפנייר |
כפי
שנזכר למעלה שלושת המוטיבים המרכזיים בחייה של עדינה בן דוד ז"ל אשת דוד בן
דוד שהיה המוכתר של כפר עציון, הם הלהבה בצבע כתום המסמלת את השואה שעברה משפחתה.
העץ מסמל את ההתיישבות בגוש עציון, העץ הבודד בגוש עציון הוא הסמליל של ההתיישבות
במקום והקשר שהיה לתושבים במשך 19 שנים כאשר צפו לעברו מאזור ירושלים. והבתים מסמלים
את ההתיישבות החדשה בניר עציון.
והנצח
זו ירושלים
בסמוך
לעץ הנמצא במרכז הפרוכת שכאמור מסמל את ההתיישבות בגוש עציון משולבים המילים והנצח
זו ירושלים.
הקשר
של תושבי גוש עציון לירושלים וההגנה עליה מדרום במהלך מלחמת העצמאות היו מוטיב
מאוד משמעותי בגיבוש תורת ההתיישבות במקום במיוחד על ידי המפקד האחרון של הגוש,
מוש זילברשמידט שהבליט קשר זה במשפט על נצחיותה של ירושלים והגוש שהוא חלק מהשמירה
על נצחיות זו. דוד בן דוד כמוחתאר של כפר עציון שהכיר והעריך את מוש ופועלו ידע
הייטב את משמעות המילים במרכז הפרוכת לו ולחבריו בכפר עציון.
משה
זילברשמידט (מוש) – מפקד גוש עציון
יחודו
של הסיפור של מוש הוא בהשתלבות שלו
ומשפחתו בהתפתחותה של ירושלים בשנים שלפני הקמת המדינה והגנה עליה וסביבתה בימי
מלחמת העצמאות. דרכו של מוש מתחילה בגרמניה ארץ הולדתו, בכ' בכסלו תר"פ (12.12.1919).
בהיותו בן 21 עלה ארצה והתיישב לאחר נדודים בנווה יעקב.
במהלך
חודש אדר ב' תש"ח (מרץ 1948) הגיע מוש בטיסה לכפר עציון. במכתב למשפחתו הוא
כותב את ההתרשמות מהמקום.
"מצב
העניינים כאן טוב בהרבה מאשר בירושלים. הכל מבוצר כהלכה ובכל זאת ממשיכים בשיפורים
ובעבודה. גם בנשק אין מחסור. הייתי רוצה שבכל מקום יהיה המצב טוב כמו כאן ובעיקר
בנוה יעקב...החברים כאן שאת רובם הכרתי מקודם, סומכים ובוטחים בי, ואני בטוח שיהיה
טוב לעבוד אתם יחד...רק עכשיו ורק כאן אני מרגיש את האביב שבא אלינו. הכל מכוסה
ירק, הכל רענן ומלא פרחים. בבוקר ובערב מכוסה הכל ערפל, אבל ביום אנחנו נהנים מימי
אביב נהדרים. ובתוך כל זה אני עושה את רכיבת הבוקר של על סוסה לבנה, טובה מאוד, רק
חבל שאיננה סוסת קרב. במה עוד יחשק הלב בימי מלחמה?...גם באוכל אין מחסור, בוקר
אוכלים את הביצה הרגלה, שותים קפה או קקאו עם חלב, מורחים מרגרינה וגבינה על הלחם
ובדרך כלל נהנים מהחיים...יום יום אני שולח מברקים – כמובן לא פרטיים. זאת איני
יכול לעשות כי גם לאחרים אין אני מרשה. מעבודתי כאן אני מרוצה וצועד לקראת העבודה
היפה ביותר שעשיתי עד כה. הקשר שלי לאנשים הוא מצוין (כפר עציון 24.3.1948)".
בגוש
עציון מוש החליף בפיקוד את עוזי נרקיס. נרקיס עזב את הגוש לפני שמוש הגיע ולכן לא
התקיימה חפיפה ראויה בינהם.
פיקוד
בגוש עציון
תכונות
של מוש היו לו לעזר בפיקוד הקצר במקום בסעיף על דמותו של מפקד מביא בן יעקב
(תשמ"ג, עמ' 251-250) את תכונותיו:
"באחד
הימים של ראשית אדר ב' ירד מהמטוס. תחילה לא ידענו את תפקידו ואת עברו. ראינו
לפנינו צעיר תמיר ומסודר בהופעתו. מעיניו ניבטו עצבות ושקט. לא ידענו את פשרם, האם
הם ביטוי לתכונות אופי או תוצאה של הכרת חומרתה ורצינותה של הסכנה של ההשלמה איתה.
השקט, הענווה, העדינות ויפי הנימוסין ביחסו לכל אחד-מפקד, טוראי או אזרח-שבו את לב
כל אנשי הגוש להעריכו. רציני, נמרץ ואמיץ במילוי תפקידו הצבאי-רחוק מכל גינוני צבא
מיותרים ומכל שמץ של גאוות מפקדים. לאחר שהכרנו את התוכנות הללו אצל דני מס
ז"ל הפלמחאי, שמחנו להיווכח, כי גם מוש הרציני, איש החי"ש, אף הוא מייצג
טיפוס נעלה של מפקד עברי. הבולט בעבודתו הוא הסדר, ההקפדה על הפרטים הקטנים, אשר
עלולים לשכחם. כמעט שאין דבר הקשור בתפקידו הצבאי של הגוש, אשר מוש לא ישים לבו
אליו, לא יכירנו מקרוב ולא יתרום מעתו ומניסיונו. שעות עבודתו, מבוקר השכם ועד
חצות הליל. לא פעם אנו מתפלאים על יכולתו לשאת בכל אלה"
המשימות
במקום לא היו פשוטות ללכד את הגוש ליחדה לוחמת שבה גם אזרחים, גם לוחמים מזרמים
שונים (חי"ש, פלמ"ח), בין דתיים לחילוניים.
כאיש
שהגיע עם רקע חקלאי הוא העריך את היצירה החקלאית במקום ואת הצורך לשמור עליה.
יצחק
קופ ציין את נועם הליכותיו של מוש ואת צניעותו הרבה שהפכו אותו לדמות נערצת על ידי
התושבים והלוחמים במקום.
מוש
לא דרש יותר מאשר ניתן לו, במשך כל תקופת היותו בגוש לא טס אפילו פעם אחת לתל
אביב, לעולם לא רטן על חוסר אספקה יעילה.
דוד
בן דוד, המוכתר של גוש עציון בתקופת המלחמה ציין גם הוא את דמותו המרשימה והחיובית
של מוש. נתוני השטח לא היו פשוטים היישובים היו דתיים והתגבורת לא והוא ידע כיצד
לגשר בינהם. בנוסף לכך מציין בן דוד שבתור מפקד ידע לשדר אופטימיות רבה גם כאשר
המצב בשטח היה קשה ביותר.
הספד
לנופלים בכ"ה בניסן - מיתוס ההגנה על ירושלים
בכ"ה
בניסן התרחש קרב כבד על הגוש שבעקבותיו נפלו שניים עשר חללים. למחרת בכ"ו
בניסן החללים נקברו בטקס צבאי בחלקת הקבורה של הכפר וליד קברם ספד מוש ואמר:
"מה אנחנו ומה חיינו? אפס וכלום. העקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל
מקום שנשיגו, נפריע לו לממש את זממו, תשובתינו נחושה – נצח
ירושלים". מילותיו אלה של מוש הפכו להיות
מיתוס וזיכרון ללחימה עד הסוף להגנה על ירושלים.
נפילתו
של מוש
שבוע
לאחר שהספיד את חייליו נפל מוש בעצמו בקרב על עמדת מפתח של הגוש במנזר הרוסי. בג'
באייר הוא נפל תוך פיקוד על הנסיגה מהמנזר. "מוש נמצא בקצה הראשון של התעלה,
ערך את הנסיגה וחיפה באש. הוא רצה לרכז את האנשים במשלט אך לא הצליח. באותה השעה
נפגע מכדור ונפל פצוע. הוא הזיז את עצמו לצד התעלה, כדי שלא לעכב בעד אחרים
לעבור...".
הוא
הובא למנוחות בכ"ה במרחשון תש"י (17.11.1949) בבית הקברות בהר הרצל יחד
עם כל חללי הגוש.
הנה
כי כן, פרוכת צנועה ומרשימה בבית הכנסת בניר עציון, קושרת את משפחת בן דוד בניר
עציון עם עברם בגוש עציון עם מילותיו המלכדות של המפקד האחרון של גוש עציון ולנו
כתושבי האזור עם מוצאו של מוש כתושב נווה יעקב מצפון לירושלים.
תודות
ליהודה
רוזנברג גבאי בית הכנסת של ניר עציון שעידכן בפרטים חשובים לגבי בית הכנסת.
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 4 באפריל 2017
תגובות
הוסף רשומת תגובה