שלושים שנה לפסגת זאב מחשבות ותובנות לרגל שנת השלושים



בימים אלה, עם עליית המתח בעקבות האירועים השונים המתרחשים בשכונה והדרך אליה, אמצעי התקשורת והעיתונות מלאים בדיווחים שהגוון הכללי שלהם הוא אפור ומדכא. האומנם כך הם פני הדברים? האם לא קצת הגזמנו בראיה הפסימית? נכון, זה לא נעים לחטוף אבנים בנסיעה (בגדול זה די שולי, ואני נוסע לא מעט ברכבת). לא נעים לשמוע את המואזין השכם בבוקר ועוד כאלה טענות מגוונות. בשורות הבאות אני מבקש להציג את חצי הכוס המלאה של השכונה ומעט להזכיר לקוראים את העבר הלא רחוק באזור, שהיה יותר בעייתי, וזאת על מנת לקבל מעט פרופורציות ולאזן את שחור התמונה.

ובנוסף אציין כמה רעיונות על מנת לשפר, לנו התושבים, את האווירה וההרגשה הטובה בהקשר החינוכי-ערכי במקום.
                                                                 
עובדות ופרופורציות
שכונת פסגת זאב היא מהשכונות הגדולות של ירושלים הכוללת כ-55,000 תושבים עם מגוון אוכלוסיות מתרבויות שונות. שכונה מעורבת. בסמוך אלינו מצפון שוכנת שכונת נווה יעקב עם כ-23,000 תושבים. סה"כ מספר התושבים בשתי השכונות הצפוניות של ירושלים מגיע לכדי כ-78,000 תושבים שהם למעלה מ 13% מתושביה היהודיים של ירושלים.
אילו היינו לוקחים את המתיישבים הראשונים באזור בראשית המאה העשרים, מייסדי נווה יעקב ועטרות לפני 90 שנה, והיינו מציינים לפניהם עובדות אלה ואומרים להם שבעוד שני דורות האזור הזה יהיה חלק מירושלים שאליו יגיעו ממרכז העיר ברכבת קלה בחצי שעה - הם היו בוודאי חושבים שאנחנו הוזים.

החזון של ההתיישבות באזור בראשית המאה העשרים
בשנות העשרים של המאה הקודמת היו ידועות היטב החפירות הארכיאולוגיות בתל אל פול שזוהה עם גבעת שאול ובתל א-נצבה שזוהה עם המצפה; שני אתרים מקראיים חשובים הקשורים לפרשיות מפתח בספרי שופטים ושמואל.  השמות הערביים של כפרים בסביבה היו קלים לפענוח ואיפשרו זיהוי טוב של אתרים מקראיים נוספים. בסך הכול הסביבה אפשרה מבט אל פרשיות מקראיות והבנה טובה מה התרחש והיכן. בתקופת המנדט רבו הטיולים לאזור זה.  חוויית החיים ב'ארץ התנ"ך' בלטה מאוד בתיאורים שונים ומגוונים שצמחו בעטרות ובנווה יעקב.  הביטויים לחיים בנחלת בנימין עלו בהקשרים רבים – טקסים, שיעורי תנ"ך, הצגות, שירים ועוד; וניתן לומר כי הם היו חלק מהשגרה התרבותית של החיים במקומות אלו.
בצד המודעות העמוקה לשכנות לירושלים, והגאווה הגדולה שהם מחזירים עטרה ליושנה בכל הקשור לנחלת בנימין, בלטו מאוד הדברים שנכתבו בנווה יעקב ועטרות בסוגיות נוספות.  הנוכחות הסמוכה של גבעת שאול הזכירה את ראשית מלכות ישראל, ושימשה מעין דימוי למצב של הציונות בהווה.  הנוכחות הסמוכה של ספר המדבר הזכירה את נבואות ירמיהו שמקומו זוהה בענתא כפר ערבי סמוך. ירמיהו סימל את החורבן, אך גם את הזכות על הארץ ואת גאולתה. ואלו היו בין הדברים שהניעו וחיזקו את האנשים להגיע ולהתיישב באזור באותם ימים.

הכפר העברי נווה יעקב לפני 90 שנה
בדיוק לפני תשעים שנה (בשנת 1925) עלתה לאזור קבוצה ראשונה של מתיישבים דתיים. הם הגיעו לכאן משום שראו בחזונם את המקום הזה כמקום שבו שכנו קדמונינו, כפי שמציין אחד מתושבי המקום באותם הימים
"[...] אדמת הכפר העברי מוקפת מקומות היסטוריים חשובים המעוררים זיכרונות לאומיים עצומים מימי עברנו הגדול. מצד אחד – לפאת דרום-מזרח הכפר ענתות, עירו של הנביא הגדול ירמיהו, כאן בשדות אלו התהלך החוזה הגדול ובלבו דבר ה' אשר בערו כאש בעצמותיו, וכאן על ההרים האלה, בעודו נער הפקד מאת ה' על הגויים ועל הממלכות ופה בין ההרים האלה, שפך בוודאי את יגון לבו וזעמו על אנשי ענתות אשר לא אבו לשמוע את האמת מפי המוכיח הגדול הזה והתאנו לו ואמרו לסלקו מן הדרך. וממול הכפר העברי, בדרומו, לצד ירושלים מתרוממת 'גבעת שאול' ביתו של מלך ישראל הראשון, שאול, ועיר המלוכה היהודית הראשונה בארץ ישראל, ולצד מערב – 'רמה', עירו וביתו של הנביא הגדול שמואל הרמתי. נמצאים אנו כאן על הקרקע שהולידה והצמיחה את גיבורי האומה שלנו בימי עברנו אשר תחת השפעתם אנו חיים עוד היום. יסודו של כפר עברי חדש בקרבת המקום של מלך ישראל הראשון, שלושת אלפים שנה אחרי מותו, מעורר מחשבות עמוקות, המתחילים אנו שוב את דברי ימינו מראשיתם? [...] ולא מעט קסם להם [=למייסדים] המקום הזה מפני חשיבותו וגדלותו ההיסטורית, בתור ערש המלוכה העברית והנבואה הישראלית" (הכפר העברי נווה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, עמ' 34-33).

חזון ומעש בימי המנדט
בעקבות החזון שהדיו עולים גם מהשורות הקודמות, הגיעו לאזור עשרות משפחות רכשו קרקע  במחיר מלא ובנו בכספם את בייתם והחלו להתפרנס ממלאכות מגוונות. חקלאות, לול, רפת, אירוח, מחצבות אבן ועוד.
התנאים לא היו קלים. הדרך משובשת ורק אוטובוס אחד מקשר את ההתיישבות עם ירושלים. לא פעם היו זורקים אבנים על האוטובוס היחיד לעטרות (ואחד נוסף לנווה יעקב). לעיתים היו יורים לכלי רכב אלה והנסיעה הייתה משתבשת.
מים זורמים בבתים היה לתושבים רק משנת 1936-7, כלומר הם חיו ביישובים ללא הספקת מים סדירה במשך למעלה מעשור (מי היה מוכן לכך כיום?) עד שחוברו לקו מים מירושלים.
ייזכרו במיוחד הימים הקשים ערב פורים תש"ח (1948) עת עשו דרכם שני כלי רכב מירושלים לעטרות ונווה יעקב ובאזור שועפאת נתקלו במחסומים ובירי שגבו 14 קורבנות ופצועים רבים. ומאירוע זה עד נפילת היישוב בח' באייר תש"ח (17.5.1948) היישוב בנווה יעקב ועטרות היה מנותק כליל מירושלים.

נפילת נווה יעקב ואחריתה

סיפור עמידתה של נווה יעקב במהלך הקרבות במלחמת העצמאות הוא מהמרתקים ומהכואבים שידעה ירושלים. היישוב, שסבל ממילא מניתוק ומקשיים אחרים, סבל מהתקפות והרעשות ארטילריות. החלק האחרון של הלחימה התרחש בין ה'-ח' באייר תש"ח (13-17.5.1948).
פינוי המקום נערך רגלית. שרידי המגינים מעטרות ומנווה יעקב יצאו למסע לילי ארוך ומייגע (עוקף כפרים ערביים) בנשיאת הפצועים להר הצופים. הרוגי הקרב נקברו בנווה יעקב ואחר חתימת הסכמי שביתת הנשק (נובמבר 1949) הועברו לקבורה בהר הרצל.
לאחר פינוי המקום נכנסו הירדנים, הרסו את המבנים והמשקים ובנו תחתם מחנה צבאי. הדבר היחיד ששרד מהמקום היה בור המים שנהרס עם סלילת הכביש לכיוון נווה יעקב.

פסגת זאב בת 30 שנה
בימים אלה, כשהשכונה מציינת שלושים שנה להיווסדה, חשוב לראות את השינוי המהפכני באזור. לחשוב שהמשפטים שנכתבו למעלה התרחשו כאן לפני כ-70 שנה, זה פשוט לא יאומן. לראות את הבנייה העצומה (כמובן שצריך יותר), אלפי מכוניות נוסעות ברחובות השכונה ופקקים כבדים בשעות הבוקר (כמובן שצריך לפתור את הבעיה ומהר) ואחר הצהריים. אלפי ילדים הולכים בוקר-בוקר למוסדות חינוך מגוונים (בכפר עברי נווה יעקב למדו שלוש שכבות גיל בכיתה אחת), אוטובוסים ורכבות מחברות את חלקי השכונה (להזכירכם, לפני 70 שנה היה אוטובוס אחד בלבד לכל יישוב ומי חלם על רכב פרטי). ספרייה עירונית (למי היו ספרים בנווה יעקב של אז?). קניון עם מגוון חנויות (לפני 70 שנה נסעו לירושלים בסכנת נפשות לקנות גלידה, שהיתה צ'ופר לא נורמלי) ועוד ועוד.
היום כשאני מסתכל איזה גן עצום עם דשאים עם עצים שתלה העירייה באזור רחוב יורי שטרן לפני שנת השמיטה, זה פשוט מרנין את הלב (ראו תמונה). בקיצור, ניתן לומר שפסגת זאב היא חלק מהתגשמות חזון הנביאים על בנייה ותקומה של עם ישראל בארץ ישראל וסביבות ירושלים.
האם ניתן לנוח על זרי דפנה? כמובן שלא, יש הרבה מה לעשות ולשפר.

 גן חדש בסמוך לרחוב יורי שטרן | צילום: יוסי שפנייר

מה ניתן לעשות?
אני ממליץ (וגם פניתי בהקשר זה למוסדות המינהל בשכונה) למתג את שנת השלושים בה אנחנו נמצאים בימים אלה. יש עשייה רבה וברוכה בשכונה שחלק גדול מהתושבים אינו מודע אליו; צריך לחשוף את התושבים לעשיה זו, כחלק מחשיפת השכונה שיש לה עבר עשיר שמהראוי להכירו.
תלמידי בתי  הספר יכולים וצריכים להוות בסיס חינוכי-ערכי המכירים את סביבתם, דרכם ובעזרתם צריך להפיץ את תולדות השכונה דרכיה, אתריה ונופיה כחלק משמירת מורשת רחבה. זאת על ידי אימוץ אתרים בשכונה ושמירה עליהם, עריכת סיורים לילדים והורים להכרת השכונה עברה וערכי הטבע והנוף שבה.
קיימת תוכנית מובנית לשילוב הכרות עם הסביבה במגוון דרכים שמגמתן להעלות את המודעות עם השכונה על מרכיביה הרבים. יצירת מודעות מקשרת עם המקום ויוצרת הזדהות עִמה, מחזקת את הקשר של התושבים למקום מגוריהם במיוחד בימים מורכבים כמו שאנו חווים בשבועות האחרונים.

סיכום
בהסתכלות רחבה היקף לאורך פרק זמן של 100 השנים האחרונות באזור זה, וכדי לאזן את התמונה המתקבלת בימים אלה, צריך להדגיש שפסגת זאב היא שכונה מרשימה בכל קנה מידה ובהתחשב בכך שב-30 שנות קיומה הפכה לשכונה הגדולה ביותר בירושלים.
זו שכונה מגוונת מבחינת אוכלוסייה, עם מורשת היסטורית קדומה ומודרנית. מעולם לא היתה תקופה שבה ההתיישבות במקום היתה כל כך רחבה וכל כך מרשימה כפי שהיא כיום. נכון, יש פקקים, יש זריקות אבנים פה ושם, גם הניקיון לא מי יודע מה ועוד רשימה של טענות שניתן להעלות על הכתב. אך עם כל זאת יש לשמור על פרופורציות, ובשורה התחתונה - כף הזכויות של השכונה עולה על כף החובות, ולדעתי בגדול. 

___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 5 בנובמבר 2014

תגובות

המאמרים הנקראים ביותר

בית הכנסת האשכנזי בפסגת זאב מרכז – ציוני דרך

ארץ הצבאים – בפסגת זאב

המהנדס דוד סֵקֶלי ופועלו בתקופת מלחמת העצמאות

70 שנים לנפילת השישה עשר

60 שנה לפעולת שומרון (קלקליה) ורחוב – ירמיהו ('ירמי') ברדנוב

חורבת עדסה – יישוב חקלאי מהתקופה הביזנטנית בפסגת זאב מרכז

שתי גבעות ומנזר בדרומה של ירושלים גבעת המטוס, גבעת הארבעה ומנזר מר אליאס שבדרום ירושלים

בית הכנסת 'משכן יצחק' בנוסח צפון אפריקה בפסגת זאב מרכז

אורי בן-ארי לדרכו של אדם, מפקד ומנהיג | יוסי שפנייר וישראל רוזנסון

ענייני פורים ואביב בפסגת זאב