זיכרונות אברהם גת נוטר בנווה יעקב בתש"ח | חלק א'
אברהם
גת שימש כנוטר בכפר העברי נווה יעקב ערב הקמת המדינה בשנת תש"ח. לימים העלה
את זיכרונותיו על הכתב. ביקשתי את רשותו לפרסם את דבריו כחומר חשוב על אותם הימים.
הוא שימש כקשר וזיכרונותיו מעלים על נס את הפעילות הלא פשוטה מנקודת ראות אישית של
לוחם. הדברים נכתבו במקור כמכתב לצבי טל (לימים השופט טל) שהיה חברו של אברהם
לעמדת הקשר. תקוותי ששורות אלה יהוו פתיחת צוהר לרוח המקום והתקופה שבו שירת שהוא
תיאור האזור שלנו לפני 69 שנים.
פתח
דבר – הרהורים בעקבות מפגש
כאשר
אני נזכר בחוויות של אותה תקופה ורגעים
ושעות וימים שלמים מאותה תקופה עוברים מול עיני, לא זיכרון של נוסטלגיה וגעגועים לתקופה (אמנם תקופה גדולה) ההיא, אלא יותר של אולי חשבון
נפש, והרבה שאלות ותהיות מה בכלל היה כל
זה, ולמה, אולי למישהו חכם ממני יש את התשובה
הנכונה.
אם
יש בי געגועים הם לכמה אנשים (ונשים) שנעלמו ונאלמו ואולי חיים
אי שם ואולי נזכרים גם הם בנו, וכמובן לאלה שלא נמצאים כבר בשום מקום עלי אדמות.
חשבתי
אז שאולי משימה זו תהיה קשה עלי, שכן חלק מחוויות אלה מוטב כי ישכחו.
גם
כאשר הגיע אלי ההזמנה למפגש של תושבי
המושבה (הכפר) חשבתי לפסוח על מפגש זה שכן בסך הכל הייתי לוחם שנשלח להגן על הישוב
שלא היה באותה תקופה מקום שלשם לוחמים נועזים נשאו את עיניהם.
ומה
עושה מכוון העיתים והזמנים, מטיל מצור על הישוב וכולא אותי עם שאר התושבים לחודשים
ארוכים, ובאין ברירה "עושים חברים" עם כמעט כולם ופה ושם נקשרים קצת
יותר למשפחה זו או אחרת, ופתאום רוטשילד ופרנקל, יזון ווקסלר, והיימן על כל ילדיו,
ושלום, וקסטנבאום, וגם הגברת סלמון תיזכר
לטוב, כל אלה ביחד וכל אחד לחוד נעשים לך פתאום לחברים, כאחים למסע שלא הגיע
ליעדו.
כאשר
נזכרתי (בעקבות ההזמנה) בכל השמות האלה התעורר בי רצון עז לראות שוב לפחות חלק
מאנשים האלה.
הגעתי
למפגש עם הרבה ספקות וחששות לגבי האירוע עצמו
ומה מקומי בכל העניין הזה. חשבתי לתומי כי לאחר שאחזור למכוניתי ואנהג חזרה
לביתי ישכח כל העניין וזהו. אבל קריאתו הקנטרנית משהו של וקסלר (אברהם תימור –
מפקד נווה יעקב) "מה עשית עם מכשיר
הקשר" הדהדה באזני גם כאשר חלפתי על
הגשר המוביל לירושלים.
וכמו
שכתוב "באותו לילה נדדה" וכ', והמראות והקולות ואפילו הריחות חזרן
והציפו אותי.
וכך
אני מוצא את עצמי יושב ליד המחשב, ובמקום
לסייר בעולם בעזרת האינטרנט ולעסוק בכל אותם דברים שמעסיקים נגועי מחשב כמוני, הריני יושב ומנסה לכתוב על נווה יעקב..
אילו
באתי לכתוב מהרגע שירדתי מהטנדר של סרג'נט לנגר ליד ה"פיל בוקס" ועד
ליום שהגענו חזרה לירושלים חפויי
ראש וצהובים מרעב, הייתי צריך הרבה משאבי נפש בכדי לכתוב על הכל ועל כולם. לכן אנסה להיזכר בארבעים ושמונה
השעות האחרונות של הישוב ,ואם אטעה בכמה שעות, ויהיו גם כמה *"נצנוצים אחורה" אבקש סליחה.
הבזקי
זיכרון
המ"נ
מ"נ
הם ראשי תיבות של משמר נע, כך נקראה קבוצה קטנה של נוטרים ממשטרת הישובים העבריים,
מין פטנט של הבריטים וההגנה ליחידה של צעירים שנשלחו על ידי ההגנה כשנת שירות לאחר סיום בית הספר התיכון. כדי להבדיל 'נוטרים'
אלה מהגפירים עם כובעי הקולפק הטורקיים, סופקו לנוטרים אלה כובעים 'אוסטרלים' עם משולשים כחולים כסמל היחידה המיוחדת.
בנווה
יעקב שרתו עשרה כאלה ובראשם קורפורל, בגלל סיבות שונות נשארו עד פרוץ הקרבות שלשה
נוטרים בלבד, שהשתלבו בסופו של דבר "במערך ההגנתי" של הישוב שכלל פלוגת
חי"ש (חיל שדה), ואנשי הישוב. השלושה היו, מיכאל כצנשטיין, אני, ובחור מוזר
שאפילו שמו לא זכור לי, שהועבר לכפר ממש בשיירה האחרונה. למעשה היינו יחידה שקיבלה
משכורת מ"הוד מלכותו" אך הפיקוד כולו היה יהודי. כצנשטיין שקבל אימון
בירי במרגמה פרימיטיבית בקוטר שני אינטש,
הוצב בבתים החדשים שנבנו במורד המזרחי של הכפר ואילו אני והבחור החדש הוצבנו
"בתחנה".
הייתה
לחלוקה זו כמובן סיבה טובה, שכן התחנה שימשה כמגדל תצפית וקשר באיתות אור
והליוגרף, וכן כעמדת ירי במקלע לוייס שאני הפעלתי "כמספר אחד" כאשר
הבחור החדש משמש כ"מספר שתיים".
למעשה
היינו שלשתינו ,שלשת הנוטרים האחרונים שנשארו מהמ"נ, כמעט עזובים לנפשם ולגורלם שנקשרו בעל כורחם לישוב שהיה בו בור
מים אחד, כמה רפתות, חנות מכולת עלובה, "תחנה" של נוטרים, מחצבה עזובה,
וקומץ בתים משני צדי "רחוב" צר ומשמים.
יום
אחד
כאשר
התחילו ה"התקפות" שמנו לב לתופעה משונה שאולי בגינה קיבלנו כאילו הקצבת
זמן של רגיעה מדומה ואיזה תקווה מזויפת.
עם
שקיעת השמש השתתקו פתאום היריות, ושקט נורא נפל
על כל ההרים והודיות כאילו שמישהו סימן ל "פסק זמן ", כאשר הרמנו
את הראשים מהעמדות, לא היה סימן לתוקפים.
בבתי הכפרים עלו אורות, וריח של עשן טבונים התפשט וזחל אל הישוב.
מישהו
אמר כי הערבים מפחדים מהחושך. עניין זה של הפסקת הלחימה על ידי הערבים בשעות
החשיכה הצילה כנראה את כולנו בנסיגה הגדולה, אך
פרשה זו ראויה לפרק מיוחד.
עד
כמה שזכור לי הייתי היחיד שידע מורס עברי, וכן הפעלת מכשיר הליוגרף לאיתות בעזרת
קרני השמש. בלילה היה הקשר עובר לאיתות אור, וכל זה מגג התחנה.
ביום
זה (יום אחד) התחילה, לפחות לגבינו המלחמה, ממש מלחמה עם טנקים משוריינים ותותחים,
כל אלה שלהם. הארסנל שלנו כלל כמה רובים ישנים, מקלע ברן אחד ש"חטף פגז"
התפרק והברניסט נהרג, ומקלע "לואיס- גן" עתיק שירה וירה ולא נתקע אפילו
פעם אחת באלפי הכדורים שנפלטו מהקנה שלו. הייתה גם מרגמה שני אינטש, ומרגמה שלושה אינטש שכמעט ולא ירתה.
ביום
שאני קורא לו "יום אחד" התחילה ההתקפה נוראה על עטרות.
המרחק
בינינו ובין עטרות היה כשלושה קילומטר. כך שאפשר היה לראות את מה שהתחולל שם.
ראינו
את ניסיונות הפריצה של הערבים, יכולנו לראות את הבזקי כלי הירי שלהם, וכמובן לשמוע
את הצרורות, והפיצוצים.
הקשר
עם עטרות היה במשך היום עם הליוגרף. את ההתקשרות ערכתי אני, היה אתם קשר כמעט רציף ממש כמו שיחת טלפון, ליד
המכשיר בצד השני הייתה בחורה. עם אינני טועה הייתה זו בתו של גולדברגר הנהג. עכשיו
כאשר אני נזכר היה זה דווח שוטף על המצב
שם, כמו כתב המתאר משחק כדור רגל.
"הם
תוקפים מכל הכיוונים, יש לנו פצועים (אני לא זוכר אם היו שם הרוגים), הם כבשו את
הבתים הראשונים של המושבה".
היו
כמובן גם קריאות נואשות לעזרה, אך אנחנו עמדנו שם כצופים במחזה אבסורדי ולעזור לא
יכולנו.
פינוי
עטרות ומעבר לנווה יעקב
ההתקפות
על עטרות נמשכו כל אותו היום וידענו כי
אנחנו הבאים בתור.
כאשר
עומדים כך מרחוק ושומעים את הצרורות, זה כמעט בלתי אפשרי לזהות מי יורה על מי.
ההרים מסביב מחזירים את ההדים מכל הכיוונים
וההדים מצטרפים ומכפילים את כמות
היריות. כאשר ירד הערב הלכו היריות ושכחו וכרגיל הכל נגמר להיום, כאילו סתם יום
העבודה.
בערב
עבר הקשר לאיתות אור. אני חושב כי מפקד
המקום יעקב פונט ווקסלר עלו לקומה
העליונה של התחנה כדי להתקשר עם עטרות. התקשורת ,לפחות מהצד שלנו לא נרשמה
ו"המברקים" נקראו בעל פה לנמענים, במקרה אחד או שניים הכתבתי את המברק למ"כ כשהיה זה מברק ארוך
במיוחד (מיכאל כצנשטיין), כמו הפקודות האחרונות לפני הנסיגה, אך נגיע לזה בהמשך.
אנשי
עטרות (אני לא זוכר מי היה המפקד שם) הודיע כי לא יוכלו להחזיק מעמד בהתקפה נוספת
והחליטו לנטוש את המקום עוד באותו לילה.
במקרה
שלהם הייתה ההחלטה (לדעתי) נכונה כי
הסיכויים היו כי כולם יהרגו או ישחטו למוות.
המברק
האחרון היה למעשה תאור מדויק על דרך הנסיגה שלהם לנווה יעקב. התכנית הייתה לחצות
את הכביש במקום מסוים דרומה לעטרות, ומשם אלינו. אינני זוכר את השעה המדויקת
לעזיבה (השתמשתי כבר במספר מילים
נרדפות לעזיבה, כנראה שיש לכך סיבה
פסיכולוגית), אני זוכר שהיה חשך כמעט מוחלט, נדמה לי כי החדש העברי היה אייר (?)
והירח עלה די מאוחר.
לחיפוי
ואבטחה של המבצע נבחרו מספר אנשים, שביניהם
הייתי אני עם "הלואיס גאן", שהיה דרך אגב כלי כבד מאד, משהו כמו
עשרה קילו.
חיכינו
להם ממש מול הכפר א-רם, כאשר אנחנו שוכבים ממש צמוד לקרקע על הקוצים, ואני זוכר
שפחדתי יותר מאיזה נחש או עקרב שאטריד את מנוחתו, מאשר מכל המצב המיואש הזה. מה
אומר כנראה שהבינה ניתנת ל"זקנים", אז כאשר גילינו היה שמונה עשרה או
עשרים היינו תמימים וחסרי ניסיון חיים ולא מספיק חכמים כדי להבין את גודל הסכנה ומצבנו שהיה כמעט
אבוד. אני זוכר אפילו כי מישהו מהמאבטחים התחיל לשיר כאשר חזרנו לכפר, ואחדים
מהלוחמים (סתם לוחמים עדין לא חיילים) הצטרפו אל הזמר בהמהום.
דרך
אגב מפקד האבטחה היה בחור בשם
"פרוייקה" (כמה השתוקקתי אז להיות "פרוייקה או "מוטקה"
או ג'ימי או כל שם אחר מלבד סתם אברם,
ועוד אברהם גוטשטיין). בפרוייקה זה הייתי פוגש פה ושם בירושלים, ולא עצרנו לדבר או
להיזכר, אולי בגלל הבושה של נווה יעקב רק שלום קטן ו"מה נשמע" קצר וזהו.
בפעם האחרונה שצעדתי מולו באחד מרחובות ירושלים שמתי לב כי היה לו מבט זגוגי ובוהה
והוא ממש לא הכיר אותי מאז לא ראיתי אותו עוד.
הגעה
לנווה יעקב
אנשי
עטרות הגיעו בזמן שנקבע, וחלפו ממש על ידנו כאשר אנחנו לוחשים להם שלום
ו"אהלן" וברוכים הבאים .
רק
כאשר היינו בטוחים כי הגיעו לנווה יעקב בשלום, חזרנו גם אנחנו.
כאשר
שבנו, נקראתי מיד לקומה העליונה של התחנה, שכן היו איתותים מבית וגן.
התקשורת
אז (לפחות בנווה יעקב) לא הייתה מוצפנת. השידור היה בשפה פשוטה ללא כל ניסיון להשתמש במילים או ממשפטים
סתומים עם קישור למשמעויות אחרות.
ראשית
לא היה צופן לאיתות מורס, פשוט סמכנו על
טיפשותם של הערבים שכנראה לא הבינו מה הם נצנוצי האור של היהודים.
הנה
כי כן, מצב לא פשוט של יישוב קטן ומספר שומרים וסביב אוכלוסיה עוינת. תיאור המשקף
פרק זמן מאוד מורכב בשתי נקוגות יישוב בודדות מצפון לירושלים. ההמשך בגליון הבא.
![]() |
אברהם גת עם צבי טל ועשירה היימן בהר הצופים | מקור: אוסף משפחת טל |
תודות
לאברהם
גת ששיתף אותי בזיכרונותיו מהימים ההם ונתן את אישורו לפרסמם.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 9 במאי 2017
תגובות
הוסף רשומת תגובה