לקורות בית השבעה הסמוכה לפסגת זאב ותמונת מצב בשנת תשע"ז
בית השבעה הוא מבנה בעל 4 קומות הנמצא בבית חנינה ובו מתגוררים מספר משפחות יהודיות. הוא נשקף לתושבי פסגת זאב צפון ברחוב שמחה הולצברג. בינו לבין פסגת זאב צפון נמצא המשכו של כביש מספר אחד העירוני, עוזי נרקיס ומשה פלד.
הבית מוקף גדר והגישה אליו נעשית ברכב
ממערב בכביש צר בשם קאעב בן זוהייר והבית הקיצוני שבו (מספר 14) הוא בית השבעה.
על בית השבעה כתבתי לפני שנים רבות וחזרתי
וכתבתי עליו כשנפטר שמעון ברמץ (בשנת 2009), אחד ממייסדי המקום. נזכיר עיקרי דברים
ונציין מה מתחדש שם כיום.
קצת היסטוריה של המקום ומייסדו שמעון
ברמץ ז"ל
את ביקורי הראשון במקום ערכתי
לפני כ 15 שנים בשנת 2003 אצל שמעון ברמץ ביום העצמאות (תשס"ג). ברמץ היה אז בן
81 בעל מרץ רב, חביב, קיבל אותי במאור פנים ושמח לספר לי על הקורות אותו במהלך
השנים בהם פעל בירושלים וסביבתה. שמעון היה איש רחב אופקים ועשיה. בשנת 1937 היה
בפעילים של תנועת הנוער ברית החשמונאים שעליו היו לו סיפורים רבים ומרתקים.
נציין רק שתנועה זו הייתה מקיימת שבתות תנועה בכפר עיברי במחנה אוהלים שהקימה
במקום. בין השאר הם היו מתאמנים ברובים
שהיו בתחנת הנוטרים במקום.
במקביל לעבודתו בדפוס של המשפחה
היה שמעון ברמץ פעיל בתנועת 'ברית חשמונאים'. ברית חשמונאים הייתה תנועת נוער
צעירה שנוסדה בשנת תרצ"ז (1937). תנועה זו חרטה על דגלה כפי שמציין שמה את
חידוש רוח החשמונאים שהתאפיינה במאבק כוחני נגד השולט הזר. בנוסף לכך התנועה דגלה
בערכי היהדות והחזרתם גם הם למקומם כבעבר. ברית חשמונאים או בקיצור ברי"ח,
פעלה ברוח הרוויזיוניסטית של זאב ז'בוטנסקי, באופי צבאי משהו. בהבדל מהתנועות
האחרות באותם הימים, ברי"ח ראתה עצמה נאמנה לתורת ישראל וברוח זו גם הפיצה את
תורתה ומשום כך בין שורותיה היו גם נערים מהיישוב היישן. בין עקרונותיה של התנועה
היה כיבוש הארץ והקמת מלכות ישראל והשלטת חוקי התורה במדינה שתקום. רוח התנועה
כמובן קישרה אותם עם רעיונותיהם של גדולי ישראל כמו הרב קוק והרב חרל"פ.
שמעון ברמץ הצטרף לתנועה חודשים
ספורים לאחר שנוסדה ופיקד שם על פעולות שונות.
במהלך מלחמת השחרור היה פעיל
בלחימה על ירושלים וסביבתה ופיקד על קבוצות של לוחמים בשכונות סנהדריה ופאג"י
בצפונה של העיר.
ההתיישבות בבית השבעה תשכ"ח
(1968)
לאחר מלחמת ששת הימים החליטו כמה
מבוגרי ברית חשמונאים לעשות מעשה חלוצי ולהתיישב באזורים ששוחררו. הם שמעו על
האזור שנרכש מצפון לירושלים ושעליו הוקם היישוב ה'כפר העברי' נווה יעקב, שנעזב
במלחמת העצמאות והחליטו ללכת ולהתיישב באותו מקום על מנת להחזיר עטרה ליושנה.
קבוצה של כמה משפחות יצאו על מנת
להיערך לקראת התיישבות יהודית בשכונות ערביות בירושלים, מתוך תקווה שחיים משותפים
תחת שלטון יהודי יתרמו לדו-קיום בשלום. כחודשיים לאחר מלחמת ששת הימים יצאו לחפש
(רחל ענבר ויצחק גרינברג) דירות שניתן לרכושם בסמיכות לציר הראשי ירושלים-רמאללה.
בשכונת בית חנינה אותר בית קומות
חדש שנבנה על אדמת היישוב היהודי 'הכפר העברי' נווה יעקב. הבית שנמצא היה כמעט
גמור. בסיוע של השומר במקום נמצא בעל הבית ערבי בשם אבו חתם. לאחר תלאות מרובות
שהיו מעורבים בהם אישים פוליטים מרכזיים, בינהם ראש העיר באותם הימים טדי קולק.
הצליחו להיכנס ולהתגורר במקום.
בדיוק שנה לאחר פרוץ מלחמת ששת
הימים (5.6.1968) נכנסו שתי משפחות ראשונות לבניין, משפחת ברמץ ומשפחת ענבר. לאחר
חודש וחצי הגיעו שאר המשפחות שהתגוררו בבנין: משפחת גרינברג, בן דב, יכין, צור,
וניניו.
בתחילה עם כניסת המשפחות למבנה
היתה מחשבה לקרוא למקום 'בית השיבה', משום שהתרחשה שיבה למקום ממנו נעקרו מתיישבים
יהודים בעבר. משום דרכי שלום הוחלט לקרוא למקום בית השבעה, על שם שבעת המשפחות
הראשונות שנכנסו למקום. היה לא פשוט להתגורר במקום בתחילת הדרך, קשיי תחבורה,
ביטחון, תקשורת לנקודה היו מאוד בעיותיו אך למרות כל הקשיים אנשי בית השבעה המשיכו
להתגורר במקום. קושי משמעותי היה בחינוך הילדים שהיה לא פשוט אך בסופו שלדבר
הסתיים בכך שאורגנה הסעה מסודרת לבתי ספר בירושלים. הסיפורים על החיים במקום בשנים
הראשונות ללא תנאים ראויים בקשיים בארגון מניין בשבתות ומועדים כל אלה הם חלק
מסיפורי ההווי של המתיישבים במקום שחלקם
נכתב בידי הראשונים ורוכז בספר "אעלוזה בישועתך" לזכרה של עליזה, אשתו
של שמעון ברמץ שנפטרה 12 שנים לפניו.
המבנה אליו נכנסו להתגורר נמצא באותם ימים באמצע
בניתו כיוון שמייסד המבנה עזב אותו ונסע לאחד מנסיכויות הנפט. רכישת המבנה נעשתה
דרך מתווך שהיה קבלן מזון של הבסיס הירדני בקרבת מקום. קבלן המזון ששמו היה אל
קורד, קיבל את הקרקע בתקופה הירדנית וגם אישור לבנות עליו מבנה בן שלוש קומות.
מיותר לציין שכל הבניה היתה בלתי חוקית ללא אישור בטאבו ונעשתה תוך מתן הטבות
לקבלן על בסיס שוחד ושילומים ממפקדי הבסיס הירדני המדובר.
כשהגיעו אנשי בית השבעה למקום הם
פנו למנהל מקרקעי ישראל והוא סיים את הבניה בבנין הבלתי גמור. הם נכנסו למקום ערב
חג השבועות תשכ"ח (1968), לפני 49 שנים.
מתיישבי בית השבעה, המנוף להקמת נווה יעקב
רעיון התיישבות באזור מיד לאחר מלחמת ששת הימים נהגתה והתבצעה על ידי קבוצות קטנות של אנשים אידיאליסטיים שראו חשיבות בהתיישבות באזורים אלה, סה"כ כשלושים משפחות. חמש משפחות התיישבו בשכונת דחית אל בריד (מצפון לנווה יעקב של היום, בתחום הכפר א-רם). עוד כעשרים משפחות התיישבו לאורך הדרך שבין הגבעה הצרפתית לאורך דרך שכם עד צומת נווה יעקב. כולם התיישבו מתוך רצון לאכלס את האזור ביהודים ממניעים ציוניים.
עסקני ציבור רבים באו לבקר ולראות את
ה'פלא' ההתיישבותי הזה. בין המבקרים היה גם ראש הממשלה דאז לוי אשכול (ראו תמונה).
על פי דבריו של שמעון במרץ, בין המניעים שזירזו
את הקמת שכונת נווה יעקב הייתה היאחזות הראשונית של ה'משוגעים' בבית השבעה ושכונת דחית
אל בריד.
כאמור, בית השבעה נקרא כך על שם שבעת
המשפחות המתיישבות, אך היו שקראו למקום בית השיבה על שם חזרת המתיישבים לאדמות כפר
עברי.
במקביל להתיישבות בבית השבעה, הוקמה
הקהילה 'מתנחלי בנימין'. ובערב ראש השנה תשכ"ט נוסד בית הכנסת בשם זה הקיים
עד היום בשכונת פסגת זאב צפון. שמעון ברמץ היה ראש הקהל. משפחתו של שמעון שימשו שם
חזנים, בעלי תקיעה, בעלי קריאה בתורה. המתפללים הכינו קידוש כל שבת והזמינו אורחים
להשתתף עימם, בין המתארחים בבית הכנסת היו חיילים שעסקו בזמנו בבנית בסיס פיקוד
מרכז.
 |
| בית השבעה - לוי אשכול בביקור במקום | מקור: ארכיון נווה יעקב |
התנאים והיחס עם אנשי שועפאט
ובית חנינא לפני 15 שנים
בראשית ההתיישבות המחודשת במקום
התנאים לא היו פשוטים. הסעת הילדים לבית ספר נעשתה במוניות שמימנה עירית ירושלים
בראשותו של טדי קולק. שמעון סיפר שהיה רגיל לנסוע לעבודה במפעל שלו שהיה ממוקם
בבית ארזה באוטובוס ערבי וכך נהגו גם האחרים. למרות התנאים הלא פשוטים החזיקו
המשפחות מעמד במקום במשך שנים רבות והייחסים עם שכניהם הערבים ידעו תקופות יחסים
טובים ותקופות של יחסים פחות טובים.
שמעון ושאר דיירי בית השבעה לא חששו
ללכת לבדם באזור. הם עשו את דרכם מביתם בשבת לבית הכנסת 'מתנחלי בנימין', הממוקם
בקו התפר שבין נווה יעקב לבין שכונת פסגת זאב צפון. ביום העצמאות התנוססו מעל
הבניין דגלי ישראל בגאון, הם לא חששו במקום. שמעון הסביר את השקט ויחסי השכנות עם
הערבים סביב בכך שלתושבים היה כדאי לשמור על השקט משום שהם נהנו מתנאים סוציאליים
טובים שניתנו מהממשלה וכל שינוי במצב עשוי היה לפגוע בתנאים אלה.
משבעת הדיירים המקוריים נשארו
כרגע במקום חמש משפחות. והם מצפים לדיירים חדשים שיגיעו.
בית השבעה בשנת תשע"ז (2017)
כאמור, בימים אלה חזרתי לבית
השבעה על מנת להתעדכן בנעשה. בתקופה האחרונה נכנסו מספר משפחות חדשות לגור במקום.
לתושבי בית השבעה יש קשר עם תושבי שכונת נווה יעקב והגרעין התורני בשכונה. הם יחד
עם מספר תושבי פסגת זאב מגיעים כל שבת לתפילה בבוקר. מי שמעוניין להצטרף לעשייה
במקום יכול לתאם זאת עם הרב אביתר, רב הגרעין.
כיוון שלתושבי המקום חשוב מאוד
לספר את הסיפור ההיסטורי שהיה בעבר במקום הם פיתחו אתר אינטרנט שיש בו כבר חומרים
ומידע רב והוא עדיין דורש הרחבה רבה כדי לספר את הסיפור השלם של הסביבה (הכתובת
למי שרוצה להתרשם היא: kfarivri.org).
בין השאר מתוכנן הקמת מוזיאון
שיספר את סיפור הכפר. חלק מהמוזיאון הוא דגם של היישוב כפי שהיה בעבר.
את דגם היישוב יצרו תלמידות בבית
הספר צופיה בגבעת שאול כחלק מפרויקט הגמר שלהן בשנת תשע"ה. הדגם (ראו תמונה)
משחזר את היישוב כפי שהיה נראה מעט לפני עזיבת המקום על שלל הבתים והאופי החקלאי
של האזור. בנוסף לדגם שבנו התלמידות הציגו דמויות מפתח ופרשות היסטוריות הקשורות
למקום. בסיום הפרויקט הן הזמינו את הנשים (כיוון שמדובר בבית ספר לבנות) שהתגוררו
במקום לבוא לחזות בהצגה. חלק מהן הגיעו לחזות בסיפורן ממוחז על ידי בתלמידות
הצעירות. ההתרגשות סביב הנושא היה רב.
כאמור, מה שנותר מהמפעל
החינוכי-ערכי בבית הספר צופיה עבר לבית השבעה, כיוון שאחת מהמורות מתגוררת במקום.
הדגם משולב במוזיאון הצנוע שהולך ונבנה בימים אלה.
 |
| דגם של נווה יעקב בבית השבעה | צילום: יוסי שפנייר |
תודות
למשפחת ליפו מבית השבעה שיוזמת
ומארגנת את השינוי המבורך במקום ועוסקים במרץ רב להנחיל את מורשת הכפר העברי נווה
יעקב במקום עצמו.
___________________________________________________________________
תגובות
הוסף רשומת תגובה