מיכאל לוז חוזר לעטרות
בכתבה במוסף של העיתון מעריב מלפני 48 שנים שהתפרסמה במוסף של
סוף השבוע בעיתון מעריב שנקרא באותם ימים, 'ימים ולילות', כתב העיתונאי דב
גולדשטיין (2007-1931) רשימה מרתקת על מיכאל לוז בנו של שבתי לוזינסקי שחזר לאזור
עטרות ימים בודדים לאחר סיום הקרבות באזור.
דב גולדשטיין הצטרף למיכאל לאזור עטרות של אותם ימים וחווה
עימו את חווית החזרה הביתה כפי שהרגיש אותם מיכה שהיה בין העוזבים את עטרות בה'
באייר תש"ח. נביא כאן את הרשימה כלשונה.
רצונו של מיכאל לחזור הביתה לעטרות
נסו לבטל את רצונו של מיכאל לוז מפני נימוקי ההיגיון שלכם.
נימוקים של ברזל, ללא ספק. טרחו והגידו לו, שעדיין אי אפשר לחזור לעטרות הישנה,
שליד ירושלים – טרחת שווא.
ההיגיון – כוחו כביר. הוא גוזר גורלות, מוליד החלטות, פוסק
לשבט ולחסד. רק דבר אחד חזק ממנו: הרגש. במקום ששני אלה מתמודדים – סיכוייו של
הרגש טובים יותר.
היגיון יש גם למיכאל לוז. הרבה היגיון, הרבה השכלה. הרבה שעת.
חינוך מצוין בביתו של שבתאי לוזינסקי, מראשוני ומראשי עלייה ב' – גיבש דמות שקולה
של אדם חושב וטוב שכל.
ההיגיון הזה אומר למיכאל לוז כל מה שמרתיעיו יכולים לספר לו –
ואינו נצרך, שיאירו לו את דרכו: השקיע עשרים שנה במשקו החדש בבני עטרות (וילהלמה
הגרמנית, בואכה נמל התעופה לוד); שרעייתו וילדיו מצאו שם נווה חם ומרווח ואהוב –
ואין להם בית אחר, וניסיון לעקור אותו מחממת גידולם סכנה של משבר כרוכה בו; וכי
שוב אין הוא אדון לגורלו ואינו חופשי להשתעבד לרגשותיו אלא עליו לשתף בהכרעות את
רעייתו; ושהמצב כולו שרוי עדיין באווירה פוליטית רגישה מאוד ומוקדם לקבל הכרעות.
"כל זה ידוע לי. חבל על הדיבורים. זה בכלל לא חשוב לי. לי
חשוב רק דבר אחד: מרגע שבאתי הנה, לעטרות זו הישנה, הרגשתי שאין לי ולא יכול להיות
לי בית אחר. שכל היתר היה רק תחליף זמני, לעת מצוקה. שעכשיו נגמרת תחנת הביניים
וצריך לחזור הביתה. על פרטים ועל דרכים – נדבר. גם זה נטול ערך. אני מוכן להתחיל
הכל מחדש. לבנות לי במו ידיי את ביתי בעטרות הישנה שלנו, להתחיל בקימום המשק, ממה?
מעשר פרגיות ומעגלה אחת. ואני אטע מחדש כרמים, הכרמים הנפלאים של עטרות, של אזור
ירושלים. אני זקן בשביל זה? שטויות! מי שחושב את עצמו זקן בגיל 44, זקן מכדי
להתחיל את חייו מחדש, לא היה ראוי כלל שצעירים גיבורים ישפכו את דמם להחזיר לעם את
השטחים הכבושים שלו!".
"עצור! עצור!"
מיכאל לוז, קטן קומה, שברירי משהו, שחוח מעט. קשה לשער אלו
כוחות נפש גלומים בגוף הקטן הזה. חיוך טוב ותמים פרוס על השפתיים. חיוך, שיש בו
הרבה אמונה והרבה להט והרבה אהבה. נטלנו אותו מאצל פירותיו ועצי הפרי שלו בבני
עטרות ונסענו עמו לעטרות הישנה. שם – רצינו לשמוע את סיפורו. שם, סמוך כל כך לערש
הולדתו, מרותק אל נופי ילדות שלו, מבושם מניחוח הפסגות של הרי ירושלים, שרוי בעולם
שכולו חלום וערגה והתרפקות – רצינו לתהות על שורשי הקשר הזה, על עבותות ההזדהות
הזאת, שעשרים שנה לא הספיקו להקהותם ולהפיגם.
בדרך – שתיקה גזר על עצמו. דומה היה כמי שמתקין את עצמו לקראת
איזו פגישה גורלית. חי עם רגשותיו ומסרב לפתוח צוהר לסקרנותו של הזר.
עברנו בשער מנדלבאום, פילסנו לנו דרך בכביש החומה של
שייח-ג'ראח. עדיין שותק, שרוי עם עצמו, בפרטיות כזאת.
לפתע – כאילו התעורר מחלום ממושך: "עצור! עצור
לרגע!".
שני לועות חלודים של צינורות הזדקרו מימין הדרך בשועפט. כל כך
נטולי משמעות, לכאורה.
ירד – ונגע בהם בקצות אצבעותיו. ודיבר: "לא היו לנו מים.
כל השנים נאבקנו במחסור הזה. היינו שולחים עגלה עם חביות לכל מקור מים. לרמאללה
ולשועפט ולכפרים הערביים. לי, כיליד ראשון לציון, זה הזכיר תמיד את הסיפורים על
תלאות המים של ראשוני המושבה. אחר כך, במאורעות 1936, כאשר לצאת לכפרים הערביים זה
היה לסכן את החיים, הניחו צינור מים מעין פארה לעטרות. כאן, במקום שאנו עומדים בו,
היה חיבור הצינורות. אבל הירדנים פירקו את הצינורות אחרי שעזבנו את המושב ורק
הלועות האלה נשארו".
הלאה. סימנים של מלחמה פזורים הרוסות ומבוקעות. שמשות מנופצות.
גל אבנים, שזר פרחים טריים מונח עליו – זכר לחייל ישראלי שנהרג. מחנה פליטים:
"זה לא היה בשעתנו, זה חדש. היתה כאן מחצבה גדולה של סולל בונה שעבדה עד מאי
1948. כאשר קיבלנו את פקודת הנסיגה, בצהרי יום ו', 14 במאי 1948, תכננו את דרכנו.
בלילה עברנו דרך המחצבה הזאת, נכנסנו לתוך ואדי נטוף, עקפנו את הכפר הערבי ראם
והגענו לנווה יעקב. הכל עזבנו מאחורינו. עשרות שנים של היאחזות בקרקע. עשרות שנים
של מאמצים. עשרות שנים של אהבה".
מטוס של ארקיע נחת בשדה התעופה קלנדיה. עוד קפיצה קטנה, עוד
קרטוע. עמד. עשרות תיירים נרגשים פרצו מגחונו. אל יציאתם נתלוותה ההמולה השגרתית
של תיירות.
מיכאל לא הבחין בהם. לעצור – ביקש. וכבר היו רגליו שועטות
במהירות אל קצהו המערבי של השדה, במקום שהמסלול המבוטל מפנה את מקומו לקרחת של
קרקע ואבנים.
זה העץ שלי
עשרות שנים של עבודה מאומת, דם וזיעה – סימן חיים אחד הותירו
במקום שעליו ניצבה פעם עטרות: עץ אזדרכת בודד. עקשן העץ הזה. שבע פעמים קמו עליו
להכריתו, להשמיד אות קיום אחרון למושב היהודים השנוא – והוא גבר על משמידיו. עתה
הוא ניצב שם -חזק, איתן, והוא מסמל בשביל
מיכאל את קו ההמשכיות, שלא נותק במשך קרוב לעשרים שנה.
והוא ניגש את העץ, וחופן את פרצופו המלוחלח בין עליו ומצמיד את
בדיו על לחייו ומלטף את גזעו – ובוכה: "זה העץ שלי... זה האהוב שלי... הייתי
בן שתים עשרה כאשר נטעתי אותו במו ידיי, בחצר הבית שלנו, ליד החלון של חדרי. כל
בוקר, לפני שהייתי הולך לבית הספר, זכרתי אותו. התרוצצתי 'לגנוב' בשבילו קצת מים,
מההקצבה הקטנה. הוא כמו חלק ממני, העץ הזה. בשבילי זהו איבר מאבריי. ב-14 במאי,
כאשר נסוגונו לפי פקודת המוסדות, הייתי גבר צעיר בן 25. על הרפת שלנו ועל הבית ועל
הרהיטים ועל הכרמים – הצטערתי. על הפרידה מהעץ שלי – בכיתי. לא יכולתי להתאפק.
אמרתי לו אלף פעמים: להתראות. ביקשתי אותו שיחזיק מעמד. שלא ייתן לכרות אותו.
שיחכה לי. הבטחתי לו שאחזור. כשכולנו נחזור. הוא מילא את חלקו בהסכם. הוא החזיק
מעמד. אני חלמתי עליו תשע עשרה שנים. בבקרים הייתי פותח את חלוני בבני עטרות –
והוא לא היה שם. פעמים היה נדמה לי, שהוא קורא לי, שהוא רוטן לעומתי: מיכה, איפה
אתה? כמה זמן לחכות לך? עכשיו אני יכול להגיד לו: אני כאן! אני איתך! אני לא רוצה
להיפרד ממך! רק הנסיבות, אתה יודע...".
הוא היה שם, מיכאל לוז, בעטרות הישנה שלו – אבל הוא לא היה
איתנו. אנחנו היינו שם – צמודים אל הזמן, מעריכים את המתרחש לפי מה שנתהווה, לפי
מה שנשתנה. הוא היה שם – מנותק מן הלוח.
ספרי תורה בסליק
הוא שוטט שם ברחבה, שמסלולי אספלט וכתמי שמן פורצים לתוכה מכל
עבר, ומדד: כך וכך עשרות צעדים – "הנה היסוד של הבית של גולדברגר, שעם ראשית
פעולות האיבה ב-1947, באחד הניסיונות פרוץ את המצור עלינו, הוא יצא עם שיירה
מירושלים ונהרג עם עוד שלושה עשר אנשי הגנה על ידי הפורעים מכפרי הסביבה. איזה גבר
היה גולדברגר זה! סמל הגבורה היהודית בעיני הערבים, שהטיל עליהם שנים את פחדו,
וחיסול והסב להם שמחת ניצחון כבירה".
ועוד צעדים אחדים – שקולים, מדודים: "הנה משטח הבטון של
הרפת שלנו, זה חזק. הם לא הצליחו להרוס את זה. כאן נקים רפת חדשה!". עולם של
חלומות. עולם של זיכרונות. עולמו של מי שאיננו איתנו – למרות שהוא כאן בגופו: מדדה
בין קווי בטון, בין יסודות ישנים. גוחן ומחטט ומחליק בידו כל אבן קטנה: "כאן
למדתי. כאן היה בית הספר. כאן עברו עליי השנים היפות של חיי. וכאן היה בית הכנסת.
כאן עליתי לתורה ביום הבר מצווה שלי. וכאן היה בית העם. היתה לו רחבה יפה כזאת.
בלילות שבת היינו נפגשים כאן, החברות והחברים הצעירים ואהבנו לשבת כאן ולפטפט,
לשיר ולרקוד. הנה היסוד של הבית של כץ".
תוקע מבט זועם במסלול עפר, שסלילתו טרם נסתיימה, המיועד לנחיתת
מטוסי סילון: "כאן היה בית הקברות שלנו. חמישה עשר קברים. כאן נקבר אבי,
שבתאי לוזינסקי. הוא נהרג באיטליה, חודשים אחדים לפני הפינוי הובאה גופתו ונקברה
כאן. הם חיללו את בית הקברות ואת קברו של אבי. כאן היה הקבר. כאן".
ושוב הוא מחפש. צעדים ימינה ושמאלה. מודד אמות. נעצר. מצא: כאן
היה הסליק שלנו. כאשר קיבלנו את פקודת הנסיגה היו איתנו שלוש כיתות תגבורת של
החי"ש. היה איתם רב צבאי. והוא אסר לטלטל את ספרי התורה בנסיגתנו. הוצאנו
מתוך הסליק את כלי הנשק והטמנו תחתם את ספרי התורה שלנו. אני בטוח שהם כאן. הם
חיכו לגאולתם. אלא שהמקום ממוקש. אני הולך אל שלטונות הצבא לבקשם, שישלחו חבלנים
לפרק את המוקשים. אנחנו מוכרחים לגאול את ספרי התורה שלנו".
מטוס ארקיע המריא ברעש מחריש אוזניים. מיכאל לוז נזכר בהמראה
אחרת, שראשיתה: אושר, סיפוק, תחושת ניצחון. סופה: צער עולם והרגשת חידלון ואכזבה,
שאי אפשר לשכוח אותה.
התיישב לו שם, מתחת לאזדרכת שלו, השעין ראשו על הגזע הסרבן,
וסיפר: "כשהוריי באו לעטרות ב-1922, הייתי בן שמונה חודשים. הקבוצה הראשונה,
שעלתה לעטרות, באה לשם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ועם חבריה נמנה גם לוי אשכול.
זה היה כפר יהודי בודד בנפת רמאללה, טובע בתוך ים של שבעים וחמישה יישובים ערביים.
מילדותי ספגתי את בעיות הביטחון והמאבק על הזכות לחיות בעטרות. הייתי בן שמונה
שנים כאשר שלושת אלפים ערבים מהר שכם רצו לעלות על ירושלים, ב-1929, ועשרים וחמישה
בחורים צעירים בעטרות החזיקו אותם לילה שלם, עקוב מדם, עד שהשאירו את הרוגיהם
וברחו".
"במאורעות 1936 נהרגו לנו חמישה חברים. כבר הייתי בן 14.
כבר הבנתי מהו מחיר דמים, מהו השכול והצער הנורא".
"בין תקופת מאורעות אחת לשנייה- פיתחנו יחסים טובים עם
ערביי הסביבה. הבנו שאיתם אפשר לחיות – אלא שמסיתים אותם ואז הם נעשים שונאים
לוהטים".
"אחרי החלטת האו"ם בנובמבר 1947, נסענו לרקוד יחד עם
המונים משולהבים בירושלים. איש הגנה בכיר, שפגש אותנו, אמר לנו: 'חזרו לעטרות, מהר
חזרו. מתחילות הבעיות'. היו שם בעטרות שלושים ושש משפחות. כעבור זמן קצר התחיל
המצור הקשה על המושב. הם מיקשו את הדרך, הקימו מחסומים. ואנחנו היינו פורצים לפגוע
בתחבורה שלהם בכביש רמאללה-לטרון. בזיכרונותיו של עבדאללה טל על מלחמת השחרור הוא
כותב: בניסיונותינו להעביר כוחות מרמאללה לירושלים, הפריעו לנו אנשי עטרות ושיבשו
את כל תוכניותינו".
"בחול המועד פסח 1948 פינינו מהמושב את הנשים והילדים.
הגברים והבחורות הצעירות – נשארו. הבריטים תבעו שנעזוב. הם הציעו לנו משאיות
להעביר את כל רכושנו – סירבנו".
בכינו ונשבענו לחזור
"ב-14 במאי 1948 המריא הנציב העליון מן המסלול הבודד,
שהיה כאן ועבר ליד המושב. השתלטנו על שדה התעופה והודענו בגאווה למִפקדה בירושלים:
השדה בידינו! היתה לנו הרגשה של כובשים. התשובה, במקום דברי עידוד, היתה נוראה:
"בלילה עליכם לפנות את המושב ולסגת לנווה יעקב!".
"בכינו. כל השנים הכנו את עצמנו ליום המבחן העליון: לא
חשבנו שנוכל לעמוד חודשים נגד אלפי מתקיפים. אבל ידענו שנעמוד יומיים, לפחות. שלא
יוכלו לנו ואז תגיע התגבורת. ופתאום: נסיגה! נסיגה ללא מאבק! נסיגה ללא ניסיון
להחזיק בכל מה שהיה כל כך יקר לנו".
"אבל הפקודה היתה פקודה. רק אחר כך הבנו, שהלגיון הערבי
נכנס לפעולה. בלילה – נסוגונו, דרך המחצבה והוואדי. לא לקחנו איתנו כלום מלבד נשקנו
וחפצים אישיים קטנים. למחרת בבוקר, מנווה יעקב, ראיתי את הבוזזים לוקחים את
פרותינו, רהיטינו, בגדינו, תרנגולותינו – ואחר כך משלחים אש בכל. שופכים נפט –
ושורפים. עמל של עשרות שנים. עמל של חיים".
"יומיים ישבנו בנווה יעקב. נלחמנו שם נגד הלגיון. מיכאל
שטראוס שלנו נהרג שם. אחרים נפצעו. אחר כך נסוגונו להר הצופים – ומשם
לירושלים".
"כאשר ראינו את כפרנו האהוב עולה באש, מנווה יעקב, עמדנו
חבוקים ושרנו: 'אחים בעיירה שריפה, עיירתנו בוערת כולה'. – ונשבענו שנחזור! נחזור
למען ילדינו. נחזור למען עטרות שלנו. נחזור, כי השבועה הזאת היתה קדושה. נחזור בלי
כלום. זה לא חשוב. נתחיל מחדש. אנחנו עדיין צעירים!".
[המקור: דב גולדשטיין, ימים ולילות
(מעריב), 23.6.1967, עמ' 7-6)
 |
| מיכאל לוז חוזר לעטרות | מתוך: מעריב ימים ולילות 23 ביוני 1967 עמ 7-6 |
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 15 במאי 2015
תגובות
הוסף רשומת תגובה