כביש 443 בין ההר לאזור החוף – אז והיום

כביש 443 - שלט הפניה לכביש 443 | צילום: יוסי שפנייר

כביש 443 מוכר לרבים מאיתנו ככביש שמחבר את ירושלים עם אזור מודיעין. כביש חשוב זה נסלל בתוואי הנוכחי לפני כעשרים וחמש שנים, על בסיס כביש חשוב מתקופות קדומות בשם 'דרך בית חורון'. אני נדרש לכביש זה בימים אלה משום שבערב זה שאני כותב שורות אלה אני מתבשר שכביש ירושלים – תל אביב (כביש מספר 1) הולך להיחסם בגלל הפגנת החרדים ההמונית נגד הגיוס שיגרום לחסימת הציר הראשי (כביש 1) לירושלים. כיוון שנדרשתי להגיע לאזור החוף נסעתי דרך כביש 443 כמו רבים אחרים מתושבי ירושלים שפנו לעורק תחבורה ראשי זה שהוא התחליף היחיד באירוע מסוג זה.

אירוע דומה התרחש לפני שנים לא רבות בשעה ששרפה פרצה בשער הגיא וגרמה לחסימת כביש אחד וכל התנועה הוסתה לעבר כביש 443.

עיון במספר מקורות נבחרים יבהיר לנו עד כמה תוואי זה היה חשוב בעבר ונשאר כזה עד היום.

כביש עם היסטוריה

התוואי של כביש 443 עבר מדרך גב ההר (כביש 60 של היום) עד לאזור גבעת זאב, משם המשיך דרך הכפרים בית עור אל-פוקא (בית חורון עליון), לעבר בית עור א-תחתא (בית חורון תחתון). וירד לעברת העיר לוד עם התפצלות לכיוון דרום מערב לעבר עמק איילון והישוב אמעוס (אזור פארק קנדה של היום).

הדרך עוברת בתוואי זה דווקא כיוון שהוא נוח למעבר בעליה מתונה לאורך שלוחה ולא בערוץ נחל כמו זה של כביש מספר אחד בדרך לירושלים.

ריבוי אירועים לאורך הדרך יזכיר לנו עד כמה תוואי זה היה מרכזי וחשוב לאורך הדורות.

תוואי דרך מאוד צר

התוואי של הכביש עבר בעבר על שלוחות צרות יחסית, הדבר בא לידי ביטוי במדרש מהתלמוד הבבלי העוסק בעניין של קדימות במעבר. למי מגיע זכות קדימה בלשוננו כיום. החכמים שדנו בסוגיה זו בתלמוד הביאו מספר דוגמאות מהם עולה כמה היתה הדרך צרה בימים שעברו.

"...צדק צדק תרדוף - אחד לדין ואחד לפשרה. כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין" (בבלי, סנהדרין לב ע"ב).

כלומר הדרך באזור היישוב בית חורן של היום היתה כל כך צרה עד כדי כך שאם עלו שני גמלים עמוסים במשא אחד מול השני הדרך לא יכלה להכיל את שניהם והם היו צריכים לרדת לשולים. אם הם היו עולים אחד אחרי השני הם היו נשארים על הדרך.

  

הדרך בתקופת ההתנחלות ומשמעותו

עם כניסת בני ישראל לארץ, יהושע כרת ברית עם הגבעונים שישבו באזור גבעת זאב של היום ביישוב גבעון. עם כריתת הברית יצאו חמשת מלכי האמורי (מלך ירושלים, חברון, ירמות, לכיש ועגלון) להילחם בגבעונים שכרתו ברית שלום עם יהושע. כיוון שליהושע היתה ברית עימם הוא נאלץ לבוא לעזרתם כנגד מלכי האמורי הנ"ל. במהלך המלחמה הוא רדף אחריהם כפי שמתואר במקרא דרך מעלה בית חורון ושם ה' השליך עליהם אבנים גדולות מהשמיים:

"וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל, וַיְהֻמֵּם ה' לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה,  וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וה' הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה וַיָּמֻתוּ רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב, אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' בְּיוֹם תֵּת ה' אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (יהושע י ט-יב).   

הניצחון הפלאי מתרחש בדרך בית חורון שהוא הציר המרכזי והחשוב לאזור המישור. אירוע זה זכה גם להתייחסות במדרש שכל הרואה את המקום חייב להודות לפני הקב"ה:

"הרואה מעברות הים, ומעברות הירדן, מעברות נחלי ארנון, אבני אלגביש במורד בית חורון, ואבן שבקש לזרוק עוג מלך הבשן על ישראל... על כולן צריך שייתן הודאה ושבח לפני המקום" (בבלי, ברכות נו ע"א).                                                                                                                                                                                                                                         

הדרך בתקופת מלחמת החשמונאים (166 לפנה"ס)

בתקופה ההלנסיטית בימי המלחמה של יהודה המכבי בשליטים היוונים, הוא ערך סידרה של קרבות במצביאים היוונים סביב לירושלים. כל הקרבות נערכו על הצירים המובילים לעיר מצפון, דרום ומערב. בקרב השני של יהודה נגד סרון הוא הפתיע את הכוחות היווניים שעלו ממערב ותוקף אותם באזור בית חורון. שם לא יכלו לנוע בשיטה המקובלת בפריסה רחבה וכך יהודה מצליח להתגבר על הכוחות בעלי היתרון המספרי והאיכותי במתי מעט כפי שגם עולה מן המקורות:

"כאשר שמע סרון שר צבא סוריה (ארם) כי קיבץ יהודה מחנה וקהל נאמנים עמו יוצאים למלחמה, ויאמר: אעשה לי שם ואיכבד בממלכה ואלחם ביהודה ובאשר עימו המואסים בדבר המלך. ויסף ויעל עימו מחנה רשעים חזק לעזור לו לנקום בבני ישראל. ויקרב עד מעלה בית חורון ויצא יהודה לקראתו במעט אנשים. וכאשר ראו את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה: איך נוכל אנחנו המעטים להילחם בהמון עצום כזה? ואנחנו כלה כוחינו, כי לא אכלנו היום ויאמר יהודה: נקל הוא להסגיר רבים בידי מעטים, ואין הבדל לפני השמיים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברב חיל הניצחון במלחמה, כי מן השמיים הכוח. והם באים אלינו ברוב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת טפנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל חוקינו. הוא (אלוהים) יגוף אותם מלפנינו, ואתם אל תיראו מפניהם. ויהי ככלותו לדבר ויסתער עליהם פתאום וינגף סרון ומחנה לפניו. (יהודה ואנשיו) וירדפהו במורד בית חורון עד השפלה ויפלו מהם שמונה מאות איש, והנותרים נסו אל ארץ פלישתים. ויחל פחד יהודה ואחיו ויראתם נפלה על הגויים אשר סביבותיהם" (מקבים א', ג' יג-כה, מהדורת רפפורט, עמ' 145-142).

 הדרך במלחמת היהודים ברומאים (66 לסה"נ)

בתקופה הרומית הדרך ממשיכה לתפוס מקום חשוב. הנציב הסורי קסטיוס גאלוס במלחמת החורבן בשנת 66 לס"ה במאמציו לדכא את התסיסה היהודית בארץ הוא עלה לכיוון ירושלים דרך מעלה בית חורון. היה זה בעצם ימי חג הסוכות יצאו היהודים להילחם במצביא היווני. את שהתרחש במקום סיפר יוסף בן מתתיהו בספרו תולדות מלחמת היהודים ברומאים:

"...משראו היהודים שהמלחמה מתקרבת לעיר הבירה, התעלמו מן החג וחשו אל הנשק. בבטחם במספרם הרב זינקו אל הקרב בקול תרועה וללא סדר, ולא נתנו את דעתם על מנוחת היום השביעי; שכן הדבר אירע ביום השבת ומנהגם היה להפקיד בשמירת קדושתו. אותה חמת זעם אשר השכיחה מליבם את שמירת מצוותיהם היא שהעניקה להם יתרון [על אויביהם] בקרב; הם התנפלו על הרומאים בלהט כה רב עד כי הבקיעו את מערכותיהם, נעו בתוכן וחוללו הרג רב...

משנהדפו בחזית נסוגו היהודים אל העיר; אך כאשר היו הרומאים בדרכם לעלות על בית חורון, התנפל עליהם שמעון בר גיורא מעורפם, הפיץ חלק גדול מן המאסף, לקח [בשבי] בהמות משא רבות והובילן לירושלים. בשלושת הימים שבהם נשאר קסטיוס במחנהו לכדו היהודים את המקומות הגבוהים, הציבו משמרות על המעברים וברור היה שלא יֵשבו בחיבוק ידיים כאשר יחלו הרומאים במסעם..." (תולדות מלחמת היהודים ברומאים ב, יט 521-517 בתרגום ליזה אולמן).

הדרך במלחמת העצמאות – סיפור ה 16

במלחמת העצמאות בימים אלה לפני 66 שנים ארע סיפור השישה עשר שנפלו באזור גבעת זאב של היום (צומת עופר) על כביש 443.  והמונצחים בשם רחוב בפסגת זאב מרכז.

בשבוע האחרון של פברואר 1948, היו שוב תקריות אחדות על כביש ירושלים-רמאללה, בהן הנחת מוקשים הדדית, תקיפות על שיירה ותגובת נגד יהודית. לשני הצדדים היו נפגעים. התקפות אלו נעשו במטרה לשבש את החיים בשני היישובים מצפון לירושלים, עטרות ונווה יעקב. ב-2 במרס יצאה הוראה מטעם המטה הכללי, לפגוע באוטובוס המוביל מדי בוקר פועלים ערבים מרמאללה ללטרון. מטרת המבצע היתה להבהיר לאויב המתנכל לתחבורה היהודית, כי יש לכוח היהודי יד ארוכה החודרת ומגיעה לתוך אזורים ערביים. 19 לוחמים השתתפו במבצע, שישה עשר מהם נהרגו. מספר זה מציין מכאן ולהבא את שם הפעולה "השישה עשר".

האנשים הגיעו אחר הצהריים לעטרות, על נשקם. לפני ארוחת הערב הסביר להם נועם גרוסמן מפקדם את פרטי הפעולה: היציאה - אחרי חצות. המשימה- תקיפת אוטובוס של פועלים, העובדים במחנה הצבאי בלטרון ויוצאים לשם מדי בוקר בשעה מוקדמת. הוא הטיל תפקידים וחילק את המחלקה לכוחות משנה. "יכול להיות שהפעולה תבוטל" אמר נועם לאנשיו "אולם אנחנו נכין אותה על הצד היותר טוב". בחצות הלילה שבין ה-3 וה-4 במרס, שלוש שעות אחרי שהאנשים נשלחו לישון, הגיע מברק מירושלים: "לצאת בכל מחיר".

ב-1:00 העירו אותם, הגישו להם תה וב-2:00 יצאו כל אחד עם נשקו האישי. הכוח פוצל לשני כוחות שלכל אחד מהם ניתן מקלע, אולם מכשירי קשר לא היו איתם. האנשים צעדו כשעתיים ללא עצירה, תחילה שלושה קילומטרים צפונה ואחר כך כמרחק הזה מערבה.

השחר עלה והגשם החל מטפטף.

 מערב על כביש ירושלים רמאללה

נקודת היעד בה התמקם המארב נמצאה על הכביש ללטרון 7 קילומטרים דרום-מערב מרמאללה. (לא רחוק משכונת נווה מנחם שבגבעת זאב המזרחית). בשעה 6:40 הופיע האוטובוס שארבו לו. אנשי המארב ירו עליו ופגעו בו אך הוא אפילו לא נעצר. הנהג התכופף והמשיך לנהוג, ועד מהרה נעלם מהעין. מהעדויות לא ברור כמה נוסעים היו בפנים, ואם בכלל היו. כך או כך, מטרת המבצע לא הושגה, והיריות רק שימשו אות אזעקה לאויב לצאת למרדף כנגד הכוח היהודי הקטן. נועם שרק את האות לסיום המארב ואנשיו פתחו בנסיגה.

יש גרסאות שונות לגבי ניסיון ההימלטות, אולם אין ספק לגבי התוצאה העגומה: נועם ו-15 מחבריו נפלו חלל ורק שלושה הצליחו להימלט וחזרו לעטרות.

הדרך בימי מלחמת ששת הימים (6 ביוני 1967)

במהלך מלחמת ששת הימים כוחות צה"ל יצאו לשחרר את האזור. הכוחות עלו מאזור מערב והשתלטו כמעט ללא קרב על האזור כולו. הדברים מובאים גם בספרו הביוגרפי של עוזי נרקיס מי שהיה באותם הימים אלוף פיקוד המרכז:

"..הכביש לרמאללה מתרומם מבית חורון תחתון במעלה תלול ומתפתל. ובמרומיו – הכפר בית חורון עליון. ידענו שהירדנים ביצרו היטב את שני הכפרים, וכן כל טרסה וכל עיקול בכביש. כ-1 קילומטרים מדרום לבית חורון עליון, ליד הכפר טירה, הוקם מחנה צבא גדול ובו חנה כוח שהוערך כגדוד חי"ר. איני יודע אם טרחו הירדנים לשנן את ספר "מלחמות המכבים" או לא, אך מעניין שהמערך ההגנתי שלהם דמה מאוד לזה שהציב יהודה המכבי מול צבא ליזיאס: כוח בלימה חזק במרומי המעלה, על בית חורון עליון, וכוח שני, להנחתת מכת נגד אגפית על הצבא המשתרך בטור ערוך במעלה הצר מפקד הסיירת לא התפנה לחשוב על כל אלו. "עלינו על בית ע'ור תחתא, אמר לא היתה התנגדות רצינית. יריות מפה ומשם, שלא עצרו אותנו...(עוזי נרקיס, אחת ירושלים, תל אביב 1975, עמ' 197-196).

הנה כי כן, בציון מספר אירועים (לא כולם) שהתרחשו בדרך בית חורון ניתן לראות את חשיבותו לאורך הדורות הן בימי מלחמה והן בימי שלום. בימים אלה שיש מי שלא נוסע בציר זה מסיבות מגוונות ראוי לזכור את חשיבות הדרך מאז ועד היום.

___________________________________________________________________

יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 5 במרץ 2014