בדרך שועפאת - לקורות הדרך בה עוברת הרכבת הקלה בצפון העיר
בימים אלה נתבשרנו שציר הרכבת הקלה נחסם
לתנועה בשועפאת. התמונות שמתקבלות מהעיתונות והטלווזיה של שרפת תחנות הרכבת בשכונת
בית חנינא ושועפאת כואבות. ציר 20 החדש שנפתח לתנועה רק לפני שנה גם הוא נחסם, זה מכעיס.
יש שיגידו 'אמרנו לכם' לא היה צריך להעביר את הרכבת הקלה בתוך היישוב הערבי. יש
שיגידו שצריך לסלול ציר חלופי לרכבת ולא לעבור בתוככי האוכלוסיה הערבית. אין ספק
בכל גישה יש שמץ ואולי יותר מזה של אמת.
לרגל האירועים המתרחשים בימים אלה בארץ
בכלל ובאזורינו בפרט ראוי לבדוק בפרספקטיבה היסטורית רחבה מה קרה בציר זה בו הרכבת
עוברת כיום לאורך השנים ולהבין את חשיבותה של הדרך לאורך ההיסטוריה ומהם אולי
להגיע לתובנות אקטואליות.
קו פרשת המים
הדרך בה עוברת הרכבת הקלה לאחר עזיבתה
את פסגת זאב היא על ציר מאוד מרכזי שכיוונו צפון-דרום (ציר שועפאת). זהו ציר מעבר מאוד
נוח ולכן בו עובר הכביש (60 המקורי) ומסילת הברזל. תוואי זה עובר בקו גובה אחיד ממנו
מתפצלים הנחלים היורדים מזרחה לכיוון נחל פרת וים המלח מחד ומערבה לעבר נחל שורק
והים התיכון מאידך. קו זה שמחבר את ראשי הגבעות הוא נוח מאוד למעבר ולכן בו נסללה
הדרך שהייתה בשימוש לאורך תקופות הארוכות.
דרך האבות וסיפור פלגש בגבעה
לדרך הראשית בה אנחנו עוסקים יש מספר
שמות 'דרך האבות', 'המסילה', 'דרך גב ההר' זו שימשה לקישור בין הרי שומרון והרי בית
אל מצפון אל עבר בית לחם וחברון מדרום. בחפירות ארכיאולוגיות לאורך הכביש נתגלו
ממצאים של הדרך הקדומה. בסמוך לדרך באזור שועפאת ממוקמת גבעה בולטת היא גבעת שאול (תל
אל פול) לאתר זה היסטוריה מעניינת ומגוונת הבאה לידי ביטוי במקורות היסטוריים
ובממצא הארכיאולוגי. במקרא מכונה המקום בשמות שונים: "גבעה"
(שופטים כ ה), על שום היותה ממוקמת על גבעה נישאה. "הגבעה אשר
לבנימין" (שופטים יט יד), על שום שהיא כלולה בתחום שבט בנימין. "גבעת
שאול" (שמואל א, טו לד), כיוון ששאול בנה את ביתו במקום בראשית תקופת
המלוכה.
המתיישבים הראשונים בתקופת התנחלות היו
אנשי שבט בנימין שמקום זה הפך לבירתם. הגבעה הייתה עיר מרכזית של שבט בנימין,
מהיותה שוכנת על הדרך הראשית המובילה מארץ יהודה לאזור אפרים. במקום התרחש סיפור דרמטי
שהביא כמעט להכחדת שבט בנימין. הסיפור נסוב סביב איש משבט אפרים שביקש להתארח
במקום אך לא זכה בקבלת פנים מזהירה. הוא נאסף עם פילגשו, בשעת לילה על ידי עובר
אורח שחזר מן השדה. סוף הסיפור, אנשי המקום התעללו בפילגש והמיתו אותה. בתגובה על
אירוע זה המכונה מעשה 'פילגש בגבעה' המסופר בפירוט בספר שופטים פרקים יט-כ, עירם
של בני בנימין נהרסה ושבט בנימין כמעט הוכחד.
מסע סנחריב ליהודה (701 לפנה"ס)
סנחריב היה מלך אשור בן המאה השמינית
לפנה"ס. הוא ירש את אביו סרגון השני בשנת 705 לפנה"ס. בימיו היו לא מעט
מרידות בממלכה האשורית שבגללם הוא יצא למסעות מלחמה. הוא הגיע לארץ ישראל בכמה
מסעות הנזכרים במקורות שונים בהם גם בתנ"ך.
סנחריב הגיע ליהודה בשנת 701
לפנה"ס כדי לדכא תסיסה ומרד שהנהיג חזקיהו מלך יהודה. סופו של מסע זה היה מר.
יישובים רבים נהרסו ונעזבו מיושביהם. לכיש העיר השניה בחשיבותה ובגודלה לאחר
ירושלים נהרסה ולסנחריב היו כנראה כוונות גם לכבוש את ירושלים אך בכך לא הצליח.
על פי הכתבים האשוריים הוא כלא את
חזקיהו בירושלים כציפור בכלוב וחזר לאשור לאחר שזרע הרס רב.
מסעו של סנחריב באזור נזכר כאמור בכמה
מקורות בתנ"ך ובינהם בספר ישעיהו י', ציר מסעו זה עובר מצפון לדרום באזור
השומרון ומגיע לירושלים דרך גבעת שאול. בתיאור המסלול מופעים שמות יישובים בעבר
המזוהים חלקם באתרים הבאים:
"בָּא עַל עַיַּת (אזור בית
אל) עָבַר בְּמִגְרוֹן (בסמוך לשער
בנימין של היום) לְמִכְמָשׂ (הכפר
מוחמוס) יַפְקִיד כֵּלָיו, עָבְרוּ מַעְבָּרָה
גֶּבַע מָלוֹן לָנוּ חָרְדָה הָרָמָה (הכפר א-רם) גִּבְעַת שָׁאוּל
(תל אל-פול) נָסָה, צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים הַקְשִׁיבִי לַיְשָׁה
עֲנִיָּה עֲנָתוֹת (הכפר ענאתה) , נָדְדָה מַדְמֵנָה יֹשְׁבֵי הַגֵּבִים
הֵעִיזוּ, עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב (סביבות שועפאת) לַעֲמֹד יְנֹפֵף יָדוֹ הַר
בית בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלִָם" (ישעיהו י כח-לב). מסע
משמעותי [שלדעת חלק מהחוקרים היה ספרותי בלבד] זה עובר בסביבותינו על הציר שועפאת
בו אנו עוסקים לעבר העיר ירושלים.
הרכבת של תקופת המנדט (ראשית המאה
העשרים)
לאחר כיבושה של ירושלים על ידי האנגלים
(במהלך דצמבר 1917) קו החזית בין האנגלים והתורכים התייצב כמה קילומטרים צפונית
לירושלים. התורכים ובני בריתם הגרמנים ניסו לכבוש חזרה את ירושלים אך ללא הצלחה.
קו הגבול בין הכוחות הלוחמים עבר בסמוך לנחל מכמש (סוואניט) בסמוך ליישוב אדם של
היום. האנגלים החזיקו באזור קו המגע עם התורכים חיילים רבים בדיביזיות שונות שכללו
כ 50000 חיילים. יחידות אלה היו תלויות בהספקה, כולל מים רבים לאלפי בהמות משא
שהיו בשרות הצבא. הספקה זו נעשתה בציר ירושלים-רמאללה, כיוון שציר זה היה משובש
ולא מספיק טוב, נאלצו הבריטים להתחיל לסלול מסילה מהירה שבה יוכלו להוביל הספקה
לחייליהם בחזית.
תוואי הרכבת יצא מסמוך לתחנת הרכבת
הישנה במושבה הגרמנית. היא לא ממש התחברה אליה משום שרוחב המסילות היה שונה. היא
יצאה מעט מערבה מהתחנה ועברה דרך שולי המושבה הגרמנית בירושלים.
תוואי הרכבת עבר משכונת רוממה, תל ארזה,
והגיע לסנהדריה, משם לעבר הגבעה הצרפתית שם פנתה הרכבת צפונה במקביל לכביש הראשי
לכיוון שועפאת בתוואי שהרכבת הקלה עוברת בו כיום עד לאזור אל בירה בסמוך לרמאללה.
תוואי הדרך בתיאור האזור בשנות השלושים –
יצחק שלו
בספרו המיוחד פרשת גבריאל תירוש
הסופר יצחק שלו מיטיב לתאר את האזור כפי שהכיר אותו אישית במהלך שנות השלושים של
המאה הקודמת. קבוצת תלמידים מהגימנסיה העברית בירושלים יצאה עם המורה (גבריאל) לסיורים
ואימונים באזור וחוו על בשרם את המתח והסכנות של אותם שנים. הסיפור הוא דמיוני אבל
מציג את התקופה והאזור בצורה מדהימה.
בהקשר עם צפון ירושלים תוך הצגת היחסים
שבין הערבים ליהודים מספר שלו על דרך ההגעה שלהם לאזור עטרות ונווה יעקב במסגרת
אימוניהם בשטח. יצחק שלו הכיר היטב את התחבורה למקום שנעשתה על ידי שני אוטובוסים
מספר 16 שנהגו היה ר' אברום היימן לנווה יעקב, וקן 17 שנהגו היה יענק'ל גולדברגר
לעטרות:
"...יריות אל אוטובוסים בסביבות
העיר היו דבר שבכל יום. רובן כוונו אל התנועה שבין ירושלים לתל אביב, במסיבי מוצא
והר הקסטל, מקום שהשיירות מלוות המשמר היו עושות דרכן במעלה ההרים ובמורדותיהם
כשמנועי המכונות דופקים-חורקים עם הלבבות הנפחדים. אולם יותר מכן נגע אל ליבנו
גורלם של האוטובוסים הבודדים הנוסעים אל היישובים הבודדים שבעתיים שבאותה ארץ
רצופת כפרים ערביים שבצפון ירושלים. ההתקפות על נווה יעקב ועטרות, בדרך לרמאללה,
התחילו נעשות תחביבם העיקרי של תושבי שועפט, ג'בע, רמה, מוכמס וקלנדיה. חבל ארץ
זה, נחלת שבט בנימין, היה ידוע לנו כעשר אצבעות ידינו. גבריאל הביאנו בסוד אתריו
העתיקים, הנושאים עדיין את שמות התנ"ך, ובסוד כל תל וכל קבר שבתוכו. חלפנו
כצל על פני בתי מוכתריו וציינו בזיכרוננו מקומה ומראיה של כל "חירבה"
בנופו הטרוש.
תוך סיורינו המרובים הכרנו כמה מאיכריו
ונעריו של המושב עטרות, אנשים חסונים ואמיצים שידיהם מיובלות וריח השדה נודף
מבגדיהם, כשם שריח כדי החלב ספוג באוטובוס שחיבר בינם לבין העיר. לאוטובוס זה
עלינו לא פעם אחת לצורך אימונינו, אף הכרנו את שני נהגיו הקבועים, שהיו מחייכים
אלינו במאור פנים ונעצרים לאיתותנו בכל פינה ופינה לאורך הכביש, בקראם: "הו,
הנה הגיעו ה'חברה' של החוג להיסטוריה!" – כדרך שהוצגנו לפניהם על ידי גבריאל.
לא היה דבר בודד יותר בנוף העוין מאוטובוס קטן ועיקש זה שהיה עושה דרכו אל הצפון
הפרוע ומקשר בחוט דק ויחיד את הבנות נווה יעקב ועטרות אל עיר ואם ירושלים..."
(פרשת גבריאל תירוש, עמ' 136).
שיירת עטרות - י"ג באדר ב'
תש"ח (22.3.48)
אירוע שיירת עטרות התרחש על הציר המרכזי בין ירושלים לנווה יעקב באזור
הכפר שועפאת של היום מתחת לגבעת שאול שהוזכרה קודם. במהלך החודשים האחרונים שלפני
הקמת המדינה, החיים בנווה יעקב לא היו פשוטים כלל ועיקר. במקום שהו מספר משפחות
מצומצם ללא קשר רצוף עם ירושלים, הורגש הייטב חוסר מזון וציוד לחיי יום יום. ביום
שני י"א באדר ב' תשס"ח (22.3.48) הגיעו בשעת הצהרים שתי מכוניות עם משמר
ועמדו ברחבת הכפר, מספר תושבים עלו על אחת המכוניות מתוך מטרה להגיע לירושלים
ולקנות מוצרים לקראת חג הפורים הממשמש ובא ולחזור לנווה יעקב.
מספר תושבים מנווה יעקב ועטרות התקבצו
למקום הכינוס בירושלים לקראת היציאה לנווה יעקב במהלך יום רביעי י"ג באדר ב'.
התור לחזור בשיירה לנווה יעקב ועטרות היה ארוך. רבים רצו להצטרף לשיירה כדי לחזור
הביתה. השיירה בפיקודו של כרמי אייזנברג, יצאה לדרכה לכיוון צפון נתקלה במחסומים
ובירי כבד. השיירה שכללה שני כלי רכב נתקעה בדרכה באזור שועפאת, לא רחוק מגבעת
שאול (תל אל-פול) וארבעה עשר מנוסעיה נהרגו. ערביים מן הסביבה התנפלו על השיירה
הרגו חלק מנוסעיה ושדדו מכל הבא ליד, כך עולה מן הדיווחים והתחקירים של ההגנה וכן
מדיווח של ג'ון בגוט גלאב ממפקדי הלגיון הערבי שנכח במקום וניסה לעצור את האש
שכוונה לשיירה.
מלחמת ששת הימים (6 ביוני 1967 עם שחר)
על מלחמת חטיבת הראל באזור במלחמת ששת
הימים מספר נחום ברוכי שהיה בין המפקדים בחטיבה: כחלק מלחימת חטיבת הראל (10) לשחרור צפון ירושלים ב
6 ליוני עם שחר לאחר ששחררו את אזור נבי סמואל הופיעו טנקי הפטון הירדנים ליד תל
אל פול ונפתח קרב שריון בשריון של גדוד 95, בו הושמדו שלושה טנקי אויב. לכוחותינו
אבדו שלושה זחל"מים ושתי שריוניות נושאות תותח מיחידת דוכיפת שסופחה לחטיבה
בלילה הקודם. בד בבד עם קרב הטנקים, הסתער גדוד 106 על התל וכבש אותו בכוחות
הטנקים שהועברו אליו וללא החרמ"ש שהזדחל לאיטו בנתיבים ההרריים. כעת ניתנה
הפקודה לפנות לעבר ירושלים עצמה. הטנקים והזחל"מים, שהגיעו זה עתה לתל, חזרו
אל הכביש (כביש שישים) ודהרו דרומה דרך שועפאת, כשהם יורים במקלעים בלבד לעבר
המוצבים שלאורכו, עד גבעת המבתר שם נבלמו באש כוחותינו שכבר לחמו בשייח ג'ראח. בו
זמנית הסתערה פלוגת חרמ"ש על רכבה לתוך המוצב, תוך שהיא יורה לכל עבר וסופגת
אש ורימונים. הבלבול הזמני שנוצר מההיתקלות בכוחותינו גרם לניתוק מגע ונסיגה קצרה
לצורך תיאום ולאחריה חזר הכוח ומצא את המוצב הירדני נטוש. אולם חייליו לא נעלמו,
הם התפזרו בין בתי השכונה והמשיכו להטריד את הכוחות באש מן החצרות והבתים, עד
שטוהרו סופית על-ידי לוחמי החרמ"ש. בקרבות הבוקר נפלו שמונה לוחמים ונפצעו
עשרות.
המשימה הושגה, נוצרה חבירה עם הר הצופים
וכוחות חטיבת הראל פנו ליעדים חדשים שהוטלו עליהם על-ידי הפיקוד. שתי פלוגות
הטנקים נשלחו לסייע לצנחנים הנלחמים בירושלים, גדוד 95 כבש את רמאללה ויריחו ופוצץ
את גשר אלנבי על הירדן. גם גדוד 106 נטל חלק בכיבוש עיר התמרים ופוצץ שני גשרים
נוספים. גדוד 104 פנה צפונה והשתלט על כביש גב ההר בואך שכם (על פי נחום ברוכי,
חטיבת הראל שריון (10) במלחמת ששת הימים).
כביש 60 מירושלים לעבר היישובים בבנימין
ציר הרכבת של היום לאחר מלחמת ששת הימים
חזר להיות ציר מרכזי שחיבר את יישובי גב ההר
מהר חברון לעבר שכם. בו נסעו יהודים
וערבים. לתושבים הערבים היה זה ציר נסיעה חשוב ונוח לחבר בין האזורים האורבניים
הגדולים מחברון ובית לחם בהר חברון לעבר רמאללה ושכם באזור השומרון. נסיעה זו
קיצרה להם את הדרך בצורה משמעותית מהדרך הקודמת שעברה בציר מזרחי מפותל וארוך.
כביש שישים שימש במשך כ 30 שנה כציר
ראשי עד להסכמי אוסלו (1993) ואז הציר המרכזי נגדע בעיקבות דרכים עוקפות שנסללו
בעתיים של אירועי דמים שהכתיבו הפרדה בין האוכלוסיות לאורך הציר.
 |
| כביש ירושלים שועפאט | צילום: יוסי שפנייר |
תוואי כביש שישים חזר להיות ציר מרכזי
עם בניית הרכבת הקלה בראשית המאה העשרים ועם סיום בניית הרכבת הקלה בשנת 2011 החל
ציר בית חנינא ירושלים לשגשג ולהתפתח. רבו החוששים בתחילת הדרך על הנסיעה דרך הכפר
הערבי אך לאורך רוב השנים השקט והשלווה נשמרו עד לפרוץ המאורעות של חודש תמוז
תשע"ד (יולי 2014) שאז פרץ של אלימות גרם לפורע ערבי להשחית את תחנות הרכבת
ולגרום נזק עצום שלא במהרה יתוקן.
אפילוג – מחשבות על הדרך
כנוסע קבוע ברכת הקלה לא פעם כשאני עובר
בבית חנינא ובשועפאת ועולים הנוסעים מהשכונות הערביות אני מהרהר וחושב שחלקם
בוודאי נכדים או נינים של הפורעים שהרגו ופצעו את הנוסעים בשיירות לעבר היישובים
עטרות ונווה יעקב במלחמת העצמאות. והיום הם נוסעים בנוחות ובבטחה ברכבת שמדינת
ישראל יזמה ומימנה. הם עולים בתחנות (ולא תמיד משלמים) במקום בו ניגר דמם של
נוסעים תמימים שנסעו ברכב משוריין לעבר ביתם והיום הם נהנים מהפיתוח האזורי. מה היה אומר על
כך למשל יענקל גולדברגר נהג האוטובוס של המושב עטרות שהיה אחד מ 14 הנוסעים שנהרגו
בציר זה בדרכו הביתה ערב חג הפורים לפני 67 שנים? האים היה מאמין שתוך עשרות שנים
בודדות נוכל לנסוע מנווה יעקב למרכז העיר במדינה ריבונית ברכבת דרך שועפאת?
הנה כי כן, כביש מספר שישים בתוואי
המקורי שלו הוא ציר בו עוברת כיום הרכבת הקלה בצפון העיר זהו ציר מרכזי חשוב לאורך
כל הדורות לא פעם סביבו ועליו נערכו מאבקים ופרשיות אלימות. בימים אלה אנו חווים
גל שכזה שאים נביט בו בפרספקטיבה היסטורית הוא עוד אחד מנקודות המאבק שלנו על
הדרכים וההתיישבות היהודית בכלל ובאזור זה בפרט. בהתאם להשקפתו כל אחד יכול להסיק
מסקנות הנראות לו. דבר אחד ברור מעבר לכל ספק אין באירועים הימים האחרונים חידוש
היסטורי יש כאן עוד מהלך בשרשרת אירועים לאורך דורות לאורך ציר גב ההר.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 9 ביולי 2014
תגובות
הוסף רשומת תגובה