חשבון נפש של המתיישבים בהר: בעטרות, נווה יעקב וכפר עציון בשנים שלפני הקמת המדינה
לא סוד הוא שההתיישבות באזור ההר היתה
קשה מאוד בראשית המאה העשרים ועד ערב הקמת המדינה. לא רבים הלכו להתיישב באזור זה.
במקרים לא מעטים המוסדות המיישבים היו נגד הרעיון הזה ולא הפנו את התקציבים הנדרשים
לפיתוח האזור.
קומץ קטן של מתיישבים מזרמים שונים של
ההתיישבות העובדת ראו בהתיישבות ההררית אתגר והחליטו להתמודד עם הקשיים והקימו
משקים לתפארת.
מצפון לירושלים במושב עטרות
(תרע"ט – 1919) ובנווה יעקב
(תרפ"ד – 1924) ומדרום לירושלים בכפר עציון (תש"ה – 1945). מעניין לראות
כיצד המתיישבים ראו את פרות המאמצים שלהם בפרספקטיבה של זמן בימיהם. וכיצד נראים הדברים
בחלוף שנים בימינו.
ברשימה הפעם נתייחס לדבריהם של שלושה
מתיישבים. שבתי לוזינסקי (1947-1896) מעטרות, דב נתן ברינקר
(1951-1893) מנווה יעקב, ושלום קרניאל (1947-1912) מכפר עציון וננסה להבחין
כיצד הם העריכו את המאמצים שהם וחבריהם השקיעו בניסיון לא קל להעפיל ולהתיישב בהר.
 |
| שבתי לוזינסקי מעטרות | באדיבות רותי סנדלר |
 |
| שלום קרניאל, מכפר עציון | מתוך: שלום קרניאל חייו ומשנתו, כפר עציון תשע"ג, עמ' 337 |
 |
| דב נתן ברינקר מנווה יעקב | באדיבות משפחת טל |
עשרים וחמש שנים להתיישבות בעטרות
בשנת תש"ה (1945), מלאו 25 שנים
להתיישבות בעטרות. שבתי לוזינסקי מהמייסדים והמובילים בהתיישבות במקום כתב ביומנו
את התרשמויותיו ומחשבותיו על פרק זמן זה והרהר האים באמת הושגו המטרות לשמם הגיעו
למקום.
"אחד עשר קילומטר צפונה מירושלים,
על אם הדרך לעמק והגליל, שוכן המושב עטרות, עטור הרים, יחידי בין 75 כפרים ערביים
בנפת רמאללה, עליה הוא נמנה; בודד כעם ישראל בין 70 אומות העולם. במשך 25 שנות
קיומו היה המושב עטרות נקודת החלוץ של ירושלים מצידה הצפוני.
ככה ראו את המקום היוזמים לקניית הקרקע
בסביבה זו והראשונים שבאו להכשירה להתיישבות. "הינטרנלד" חקלאי לירושלים
העברית, עמדת חלוץ חקלאית לבירת ארצנו; ירושלים זו אשר "הרים סביב לה" ושעליהם
התנשאו פעם כפרים עבריים בעלי אוכלוסיה חקלאית צפופה. היה זה החזון של ראשוני
הגואלים והמפרים את אדמות עטרות, בוני השממה וביניהם ברל כצנלסון ז"ל,
שקולניק [=לוי אשכול, לימים ראש ממשלת ישראל], רוטנברג ואחרים. בזכות חזון זה
ממשיך המושב זה 25 שנה לעמוד בעמדתו זו, עמדת נקודת החלוץ בדרך המלך...
...לא שיחק המזל למושב עטרות. התפתחות
ירושלים והתפתחות נקודות יישוב עברי בסביבות ירושלים הלכו מערבה בדרך לתל אביב
ונגבה בדרך לחברון ועד עכשיו טרם פנו צפונה. המושב עטרות נשאר עד היום יחידי
בבדידותו אף שבסביבתנו יש שרידים של יישובים עבריים רבים קדמוניים: מצפה
(תל אל-נזבה) הקדומה, בה גילו לא מזמן בחפירות עיר עברית שלמה והחותמת של
"יזניהו עבד המלך"; רם – שיש סבורים שזאת היא הרמה, ממנה נשמע הקול של
רחל מבכה על בניה; גבע וגבעון, מיכמש ובארות, ועוד ועוד...
...יש ערך לעמדת חלוץ כאשר מאחוריה
עומד מחנה, יש חשיבות לחוליה כאשר היא צמודה לשרשרת ויש ערך לשרשרת כאשר היא שומרת
על קשר עם כל חוליותיה.
היה טעם להליכת ראשונים לאדמת עטרות
ויהיה טעם לעמידתנו אנו כאן במשך 25 שנים, כמעט שנות דור שלם, ויש טעם לחיי הנוער
שלנו במושב עטרות רק אם יבוא המשך, אם המחנה יוציא מתוכו עוד עמדת חלוץ ועוד
משמרת, ואם לחוליה הראשונה של השרשרת יתווספו חוליות נוספות של נקודות יישוב
חקלאית.
יש טעם לחייהם של שני דורות בעטרות אם
עוד יישמע גם כאן בהרי צפון ירושלים קול ששון וקול שמחה של בניין נקודות חדשות, נקודות
יישוב אשר יפרו גם את ההרים האלה, ויחיו את שממותיהם.
עוד יישמע!"
(מקור: שבתי לוזינסקי, הוצאת תנועת
המושבים והארגונים, תל אביב תש"ז, עמ' 63-59 בדילוגים).
שלוש עשרה שנים
להתיישבות בנווה יעקב
בשנת תרצ"ט (1939) לרגל 13 שנים
לעליה לקרקע, הוציאו בכפר העברי נווה יעקב חוברת מידע שהייתה מעין חוברת סיכום על
הנעשה בהתיישבות במקום אך בצידה גם בקשה לעזרה. בין השאר כתב דב נתן ברינקר (שהיה
גם העורך של החוברת) ממייסדי המקום את מחשבותיו על התקופה שחלפה מאז הייסוד:
"המילה סיכום אומנם אינה עדיין
במקומה. פעולות הכפר העברי טרם נגמרו, הן עוד נמשכות, אולם את המצב כיום אפשר לסכם
במילים ומספרים הבאים.
בכספי החברים של האגודה, שמספרם כיום
150, רובם מבני הארץ, ירושלים ומעט מערים אחרות, והיתר מכל ארצות הגולה, ממזרח
וממערב, מצפון ומדרום – נגאל שטח של 650 דונם קרקע, וזה עולה ביחד עם ההוצאות,
המדידות, סידור הקושנים וההוצאות המשפטיות לסכום של 20,000 לא"י בערך.
בסביבה זו היה הכפר העברי, הראשון שגאל
אדמה. כיום יש בידי יהודים, יחידים וחברות, שטח של קרוב לששת אלפים דונם אדמה,
שנגאלו אחרי יסוד הכפר העברי נווה יעקב.
שלושים בית ומספר רפתות ולולים נבנו
בכפר, העולים בממוצע לסכום של עשרים אלף לא"י בערך.
במשק חי, פרות ועופות מושקע כשלושת
אלפים לא"י.
סולל כביש ראשי באורך של קרוב לקילומתר,
ברוחב של שנים עשר מטר, ודרכים צדדיות. ונעשו עוד עבודות ציבוריות שונות העולות
בסכום קרוב לאלפיים לא"י...
...וכל זה הופעל ונעשה בכוחות עצמיים
של חברי האגודה, וביוזמתם ומרצם של ראשי ומנהלי הכפר העברי, אגודה הדדית
בע"מ.
היידע היישוב העברי בארץ ישראל, היידע
עם ישראל, היידעו המוסדות הלאומיים, ראשי ומנהלי ההסתדרויות, בייחוד אלה הקרובים
לרוחם ודעותיהם של אנשי הכפר העברי נווה יעקב –
להעריך את הפעולה היישובית הזאת, ולבוא לעזרת היישוב הזה בימי צר ומצוק
אלה?
נקווה שכן!
(מקור: ד"נ ברינקר (עורך), הכפר
העברי נוה יעקב, תרפ"ד-תרצ"ט, ירושלים תרצ"ע, עמ' 32-31)
עשר שנים לקבוצת
אברהם
מייסדי קיבוץ כפר עציון התחילו את דרכם
בהכשרה באזור כפר פינס בשנת תרצ"ה (1935) ועלו לקרקע לגוש עציון בניסן
תש"ג (אפריל 1943). שלום קרניאל עלה ארצה והצטרף לקבוצה בשנת 1939. שנתיים
לאחר העלייה לקרקע (בשנת תש"ה – 1945) כתב שלום קרניאל שהיה בין העולים לכפר
עציון ומנהיגי הקבוצה חשבון נפש לגבי התקופה שעברו. שלום נהרג בדרך לגוש עציון
בשיירת העשרה בכ"ח בכסלו תש"ח בנר רביעי של חנוכה.
בין השאר כתב:
"עשר שנים עברו מאותו יום שראשוני
קבוצתנו תקעו את אוהליהם בגבעה שעל יד כפר פינס, ומאליה מתבקשת התשובה לשאלה, מה
היבול שקצרנו בשנים הללו, מה השכר שאנו אוספים עם תום עשר שנים ומה המסקנות שאנו
מוציאים לשנים הבאות? כשאנו מפנים את מבטנו לאחור ונזכרים מה
שעבר לעינו במשך השנים הללו – את כל פרשת הייסורים, הלבטים והצרות, וכשאנו רואים
את עצמנו גם עתה בהתיישבות על הר של קשיים ובתוך קשיים של הר – אנו שואלים: ההצדיקו
השנים הללו של ייסורים וצרות את כל מה שאנו רואים כעת כאן? אני עונה על כך בלי צל של פקפוק: הצדיקו
והצדיקו! כדאי היה הדבר ויש שכר לפעולתנו...
...ומה רבה הדרך שעברנו בה! מגמגומי
ילדות של השנים הראשונות ועד שנת תש"ה בכפר עציון הובילה דרך ארוכה של
התקדמות מתמדת והתפתחות. אחרי שדפדפתי ביומני הקבוצה וקראתי את הדיונים במוסדות
הקבוצה, למשל, על ענייני המשק, קובע אני כי התקדמנו מאז. התגברנו, השתרשנו
באדמתנו, נקשרנו אל ההר שלנו באלפי נימי לב וגוף, הגברנו את הכושר המעשי והארגוני
שלנו, ועוד ידינו נטויה להמשיך בבניין וביצירה, לשפר ולבסס את בנייננו שיהיה לכבוד
לנו, לתנועה ולאומה...
...בבניין הריסות ארצנו והרחבת
גבולותיה, שתוכל לקלוט הרבה רבבות של השרידים, נמצא את נחמתנו. ועל כן נמשיך
בבניין, נמשיך מתוך תקווה עזה שאת חג היובל השני של הקבוצה בעוד עשר שנים נחוג
באווירה שמחה יותר, כשאנו שרויים במדינת ישראל הבנויה והחזקה ומוקפים יישובים
עבריים לעשרות ומאות, ויקוימו דברי הנביא:
הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְנִגַּשׁ
חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס
וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. ְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ
עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת
וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל
אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם (עמוס ט' 15-13).
(מקור: יונה ברמן (עורך), שלום
קרניאל, חייו ומשנתו, כפר עציון תשע"ג, עמ' 376-374)
סיכום של סיכום
הנה כי כן, שלושה ציונים אמתיים שעלו
והתיישבו סביבות ירושלים וראו בעלייה לקרקע עם כל הקשיים מעשה חלוצי שנכון לעשותו.
קשה לסכם מה שהם סיכמו באותם הימים
לאחר עשיה של שנים בתנאים לא תנאים ובקשיים פיזיים וחומריים.
שלושת המובילים כל אחד בנקודה שלו ראו
לנגד עינהם את העבר ההיסטורי של המקום והקשר שיש לעם ישראל לאזור.
השורשים של אבות האומה השפיעו עליהם ועל
המתיישבים עימם והם ראו מעין חזרה למקורות במקום שבהם התיישבו.
הם לא ראו ביזבוז או פספוס בדרך בהם הם
הלכו וקיוו מאוד שיהיה להם ולדרכם המשך על הבסיס שהם יצקו.
אנו ממשיכי דרכם של אותם מתיישבים
צריכים בחלוף עשרות שנים להעריך ולהוכיר את העשייה הציונית סביב לירושלים שהביאה
לכך שההתיישבות היהודית כיום יכלה לחזור ולהרחיב במה שהתחילו בהם הראשונים בראשית
המאה העשרים.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 6 באוגוסט 2014
תגובות
הוסף רשומת תגובה