זיכרונות יששכר ספירטוס חייל בעטרות ובנווה יעקב בימי מלחמת העצמאות
עם יששכר סיפרטוס יצרתי קשר לאחר שנודע
לי שהיה חייל באזור במלחמת העצמאות. בחודשים האחרונים הוא ביקר במושב בני עטרות
ובעקבות הביקור שלו שם עם ותיקי עטרות הם קישרו אותי עימו כיוון שחשבו שפגישה מעין
זו עשויה לעניין אותי. ואומנם כך היה. פרטי השיחות בנינו על האזור הניבו את הרשימה
שתוכלו לקרוא בשורות הבאות.
ראשית דרכו של
יששכר
יששכר ספירטוס נולד בירושלים בשנת 1930
להוריו (אהרון וחנה ספירטוס) שעלו ארצה מאוקריאנה. דרכם לארץ ערכה כשנתיים בגלל
בעיות בהשגת אישורי עלייה. הם הגיעו לחיפה ולאחר מכן עברו לירושלים והתגוררו בגבעת
שאול.
כבן למשפחה דתית, יששכר היה חבר בתנועת
הנוער בני עקיבא והתגייס להגנה בגיל 16. במהלך חודש נובמבר 1947 הוא נקרא לגיוס
מלא בגדוד מכמש.
גדוד מכמש עסק בפעילויות שונות סביב
לירושלים במסגרת זו עסקו בפעילות של ביטחון שוטף גם בעטרות וכך הגיע לשמירה
ביישוב.
בעטרות
כאמור, יששכר הגיע לעטרות כחלק
מהתגבורות של ההגנה לצפונה של ירושלים במסגרת השרות בחטיבת עציוני. הוא הגיע
לעטרות במהלך חודש מרץ 1948 ושהה במקום עד עזיבת עטרות ביום שישי ה' באייר
תש"ח (14.5.1948).
בעטרות שהו באותם הימים שלוש כיתות
כשבכל כיתה היו 12 חיילים. יששכר סיפר שבכיתה שלו היה חייל בשם שמוליק גורדיש,
לימים אלוף פיקוד הדרום. חייל נוסף שהיה עימו בכיתה בעטרות היה יוסף רוזן (אביו של
הפנטומימאי חנוך רוזן). הוא זוכר אותו בתור חקיין ושחקן מחונן.
בעטרות התנאים היו יחסית טובים (יחסית
לנווה יעקב). הם היו מוגנים יחסית בגלל הקירבה לבסיס האנגלי בשדה התעופה הסמוך
והיה להם מזון בכמות מספקת.
במהלך הזמן בעטרות יששכר התיידד עם מיכה לוזינסקי שהיה אחראי הביטחון במקום.
עד היום הוא זוכר כמה אירועים מאותם
הימים.
א. סיפור המרגמה – מיכה
לוזינסקי כבן המקום שהיה כאמור אחראי הביטחון ביישוב ייצר מעין מרגמה עשויה מצינור
חלול שלתוכו נכנס רימון יד. הוא יצר את המרגמה שבעזרתה ניתן היה לירות את הרימון
למרחק גדול יותר ובו השתמשו כדי להפחיד את תושבי הכפר א-רם הסמוכים.
ב. רובי אימונים אנגלים – יששכר
זוכר גם שבאחד הימים הגיע טנדר אנגלי ועליו כ 50-40 רובי אימונים אנגלים (היו
מסומנים בפס לבן). הרובים הובאו לעטרות על ידי חייל אנגלי שכנראה קיבל שוחד והביא
את הרובים עם טנדר עד לכניסה לעטרות הוא עזב במקום גם את הטנדר וגם את הרובים וכך
הגיע תגבור משמעותי למגיני היישוב.
ג. פגזי מרגמה – בהזדמנות אחרת
נעשתה עסקה עם חייל אנגלי אחר שהביא 40-30 פגזי מרגמה שהיו במספר מארזים. עם החייל
האנגלי סוכם שהוא ישאיר את הפגזים בקצה המזרחי של מסלול הנחיתה. וכך אומנם היה.
מיכה לוזינסקי כאחראי הביטחון שידע על העיסקה ביקש מתנדב לבוא עימו בלילה להביא את
הפגזים. יששכר התנדב בתור חברו ויחד יצאו להביא את המטען.
הוא זוכר שמיכה היה בחור חזק במיוחד.
בעוד הוא סחב שלוש פגזים בדרכם חזרה ליישוב מיכה סחב פי ארבע בכוחותיו הרבים.
ד. הצנחת תחמושת – יששכר זוכר
שבאחד מימי חודש מאי הופיע מטוס של ההגנה והצניח תחמושת ללוחמים במקום. התחמשת
היתה בקופסאות שרופדו בסמרטוטים כדי שלא ינזקו בדרכם ארצה. בפועל קופסאות הכדורים
התנפצו לקרקע וניזוקו וחלק לא מבוטל מהם הגיע לידיהם של הערבים כיוון שנפלו בסמוך
לכפרים שלהם.
ה. הנסיגה לנווה יעקב – ביום
שישי ה' באייר (14.5.1948) יששכר היה בין ההולכים רגלית מעטרות לנווה יעקב.
זיכרונות מנווה
יעקב
כאשר הכוח מעטרות הגיע לנווה יעקב הם
שובצו בשמירה והגנה על היישוב. הם שובצו לשמירה בקטע הצופה על הכביש
ירושלים-רמאללה.
ליששכר היה קשר עם מספר תושבים מנווה
יעקב.
רפאל היימן – רפאל היימן היה בן כיתתו. הוא זוכר
אותו כתלמיד ובחור נחמד. אביו של רפאל אברהם (ר' אברום) היה הנהג של נווה יעקב. בסופו
של דבר רפאל היימן היה בין ההרוגים בשיירת העשרה שעשתה את דרכה לגוש עציון בחנוכה
תש"ח.
פנחס גולדווסר – פנחס גולדווסר היה איש חינוך. הוא
לימד בירושלים בבית ספר בגאולה, שם למד אצלו יששכר בכתה ד'. יששכר זוכר את פנחס
כאיש חינוך טוב ולבבי. חלפו להם השנים ופנחס הגיע לנווה יעקב שם ניהל את בית הספר
במקום. בתקופה זו גם שימש בנושאי ביטחון ביישוב בינהם גם לקח חלק באירגון האימונים
של ההגנה שנערכו במחצבה של נווה יעקב. יששכר הגיע לאחד מאימונים אלה וכך פגש שוב
את המורה שלו לשעבר.
המפגש השלישי בינהם היה לאחר המלחמה.
כשיששכר השתחרר הוא עסק בחלוקת חלב לבתי ספר ובין השאר שיווק חלב לבתי הספר 'נווה
יעקב' בירושלים. שם פגש את פנחס גולדווסר בשלישית כשזה היה מנהל בית הספר בשכונת
קטמון.
עמדת הפילבוקס
בכניסה ליישוב –
בכניסה לנווה יעקב היתה עמדה מבוצרת שממנה היו יורים לעבר כוחות שסיכנו את היישוב.
יששכר זוכר שבאחד מימי הקרב במקום מפקד היישוב הכניס לעמדה בחור חרדי (כנראה ממאה
שערים) שישב וירה משם על הדרך ומנע מהערבים להתקרב. למרות שעמדה זו היתה בולטת
וחטפה לא מעט פגיעות של האויב הבחור שישב וירה משם יצא ללא פגע.
הקרב האחרון
בנווה יעקב
יששכר השתתף בקרב האחרון בנווה יעקב
שנערך ביום ראשון ז' באייר תש"ח (16.5.1948). בקרב זה יששכר נפצע. ברגע שנפצע
הגיעה אליו החובשת תמר פיטובסקי לחבוש אותו. היא כרעה לידו והחלה לחבוש את פצעיו. ברגעים
שטיפלה בו היא חטפה כדור או רסיס בראשה ונהרגה במקום.
[תמר, כך סיפר יששכר, הגיע לעטרות כדי
לבקר את החבר שלה ונתקעה שם בגלל הקרבות. לכן היתה גם בין ההולכים בנסיגה הלילית
מעטרות לנווה יעקב].
את ארבעת הנופלים בקרב האחרון קברו
במקום לפני הפינוי. לאחר המלחמה הועברו עצמותיהם לקבורה בבית הקבות הצבאי בהר
הרצל.
יששכר הפצוע הושם על אלונקה (שאחד מנושאיו היה החייל שמוליק גורדיש)
והועבר עם שאר הפצועים להר הצופים. בהר הצופים שהה עד להפוגה הראשונה (שהחלה ב 10
ליוני 1948) ואז הועבר לירושלים.
מכתב להורים מהר
הצופים
יששכר כאמור נפצע בקרב האחרון על נווה
יעקב ביום ראשון ה 16.5.1948. בחיפושים אחר חומרים ארכיוניים בביתו הוא מצא מכתב
ששיגר להוריו לאחר הגיעו להר הצופים וזה לשנו של המכתב:
ב"ה יום שני 17.5.1948
להורי ואחי היקרים! שלום רב לכם, אני / כותב לכם מכתב קצר להודיע
לכם / שאני נמצא בירושלים. אתמול היתה / עלינו התקפה כבדה מאוד בנוה יעקב / (עברנו לשם אחרי שעזבנו את עטרות) / ולאחר שהדפנו אותה
החלטנו לעזוב את / המקום מסיבות אסטרטגיות. בהתקפה / זאת גרמנו אבדות כבדות מאוד לערבים / וגם לנו היו אבדות כבדות מאוד לערבים / וגם לנו
היו עבדות מספר. ארבעה / חברים נהרגו וכעשרים נפצעו קל. / אני קיבלתי רסיס בישבן
ונפצעתי קל / מאוד, ואני נשאר כמה ימים בביה"ח / "הדסה". אין לכם
מה לדאוג כי / אני מרגיש מצוין. / את מכתבי זה אני מוסר לכם ע"י / אברהם
אזולאי אשר היה אתנו בנוה יעקב.
דרישת שלום לכם, ולהתראות בקרוב
שלכם יששכר
קשר לאזור עם
קושאן וצילומים מהתקופה
יששכר היה קשור לאזור עטרות גם בהקשר
אחר. סבו (לייב ספירטוס) והוריו בראשית דרכם בארץ, בראשית שנות העשרים של המאה
שעברה רכשו חלקת קרקע באזור, במקום שבו בנוי כיום הכפר א-רם. באותם הימים היה
האזור ריק מיישובים יהודיים כלשהם. הם היו מהבודדים שרכשו קרקעות לבנית ביתם במקום
בעתיד.
התוכניות כמובן לא יצאו לפועל אבל
הרכישה נעשתה כדת וכדין ויששכר מחזיק כיום בידיו את הקושן של סבו המעיד שרכש קרקע
במקום.
קשר אחר שיש ליששכר לעטרות הוא באמצעות
תמונות. ליששכר היתה מצלמה, דבר מאוד נדיר באותם הימים. הוא צילם מספר תמונות
מצומצם בהם הוא נראה עם חבריו בעטרות. מזכרת חשובה לפעילות מצפון לירושלים שלפני
הקמת המדינה.
תודות
ליששכר ספירטוס, שמשתף אותי בשמחה
בזיכרונותיו מימים עברו באזור עטרות ונווה יעקב והעביר לי בחפץ לב מסמכים חשובים
מאותם הימים.
תודות לרותי דנון ורותי סנדלר שחיברו
את החוטים כך שנוצר הקשר ביני לבין יששכר.
 |
יששכר ספירטוס כיום | באדיבות יששכר ספירטוס |
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 17 בספטמבר 2014
תגובות
הוסף רשומת תגובה