בין ירושלים ותל אביב – מחשבות לקראת יום ירושלים

יום ירושלים הוא מעין יום עצמאות שני בו אנחנו הירושלמים מציינים את יום שחרור ירושלים מעול זרים וחזרתנו לעיר מאוחדת לאחר 19 שנים של הפרדה בין ירושלים המערבית למזרחית שהעיר העתיקה בתוכה (בין השנים 1967-1948).

אירוע בל יישכח שהתרחש כחלק ממלחמת ששת הימים לפני 47 שנים.

הנוער של היום אינו מכיר את אותה תקופה של ירושלים מצומצמת וקטנה ואולי טוב שכך. אבל את השמחה של איחוד העיר ומשמעותה הערכית-חינוכית כמובן שצריך להעביר ולהעצים על מנת שלא נשכח ושלא יהיה ברור שזה מובן מאליו שהעיר העתיקה והעיר המערבית מאוחדות הן.

בהקשר ליום ירושלים חשבתי לנכון להדגיש כמה מן הבדלים שבין העיר ירושלים לעיר תל אביב. תמיד הייתה קיימת מעין תחרות על הבכורה, מי יותר משמעותית. אפשר להסכים עם כך ואפשר גם שלא אבל המתח לגבי האופי בין שתי הערים קיים, למתח הזה נקדיש את השורות הבאות לרגל יום חגה של ירושלים.

מבט על ירושלים מארמון הנציב | צילום: יוסי שפנייר

מחשבות בביקור בתל אביב

הזדמן לי בחג הפסח האחרון לבלות את אחד מימי החג במלון בתל אביב התארחנו בקומה ה 16 של אחד מבתי המלון הסמוכים לחוף הים. המראה הנשקף מהמלון הוא מדהים. ממערב חוף הים עם רבבות נופשים הרוחצים בו ואלפים רבים הולכים, רצים ונוסעים בטיילת, כשרבים יושבים במסעדות ורוחצים בים. ממזרח, עיר צפופת בתים, כבישים, סואנת, בחלק המזרחי יותר של העיר מבצבצים מגדלים שהולכים ונבנים וסוגרים את הנוף הבנוי של העיר הצפופה. מעבר לשלל המגדלים  ניתן להבחין הרחק באופק בצללית של הרי יהודה ושומרון.

עיר רבת עמים (יהודים, נוצרים, אפריקאים, סינים, ערבים מעטים) הכל מתקבץ יחד לעיר 'בלי הפסקה' שמזכירה מאוד את מי שבא לבקר שם כאורח, כמוני ונזכר במחוזות שונים בחו"ל. מה שכל כך מזכיר את חו"ל זה אווירת החופש באוויר - יאכטות יוצאות לשיט עם משפחות של נופשים, ברכות שחיה הומות אדם, חניות מוכרות את מרכולתם ואנשים נכנסים וקונים וכל זה ביום שבת.

קוטביות מדהימה

כמובן שכל אחד בדרכו ובבחירתו יחיה אבל כאחד שרוב ימי חייו מבלה בעיר הקודש זה יוצר מעין מכת תרבות.

לשיא ההרגשה הזאת אתה מגיע בשעת התפילה. בבית הכנסת במלון מתקבצים להם עשרות מתפללים לתפילות השבת פניהם מזרחה לעבר ירושלים. באופן סמלי משהו הם פונים למקורותיהם לעיר הקודש עם כל המשתמע מכך בעוד הגב מופנה לעבר הים. שם מעבר לחלון הגדול של הלובי הניבט מערבה מתנהלים חיים אחרים לגמרי אלה שהוזכרו בשורות הקודמות. יש כאן מעין קיטוב, מלחמת תרבות זו שרואה את השורשים היהודים והמסורת שפונה מזרחה ומפנה את הגב לתרבות הים תיכונית (תרתי משמע) זו מפתחת את תרבות הגוף את הקשר עם הים והמרחב הפתוח המשתעשע, שתי פנים של עם אחד, שתי פנים של תרבות אחת כל אחד בדרכו שלו חוגגים את השבת ואת החג.

בין ירושלים ותל אביב בלחן ובשיר

הנושא הזה מורכב ביותר ובכל אופן אנסה לתת לו מימד אישי שלי. כשאני משווה בין ירושלים ותל אביב ותרבותה המורכבת והשונה בחרתי שני שירים שלדעתי מייצגים את הקוטביות הזו. אני לא בטוח שאלו הדוגמאות הטובות ביותר אבל לגבי הן מדברות על ההבדל.

השיר שמייצג את נופה של ירושלים לטעמי (לא השיר של שולי נתן ירושלים של זהב) הוא  השיר 'שומר החומות' שכתב דן אלמגור, הולחן על ידי בני נגרי ומושר על ידי להקת פיקוד המרכז. השיר מספר את סיפורו של חייל העומד על החומה ומאוהב בירושלים שם הוא שומע את צלילי העיר שאליו הוא כה רצה להגיע ולראות לפני מלחמת ששת הימים. הוא שומע את המואזין, את קולות השוק והמהומה, הרוכלים, פעמונים של כנסיות הוא שומע נפץ של רימון ואת הייחודיות של העיר.

"אני עומד על החומה, עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה, מונחת לי על כף ידי אני מביט בה מאוהב, אני עולה לכאן תמיד סתם להביט.... אני עומד על החומה,  עומד מקשיב אל הקולות  קולות השוק והמהומה, קריאות רוכלים ועגלות, הנה הוא קול המואזין, רועד מקור ומסתכל הנה שקעה כבר החמה,  שומר מלילה מה מליל אור הירח במלואו שוטף חומות ושערים מתי יבוא היום שבו לא נזדקק עוד לשומרים..."

וכששוקעת החמה ונגמר היום הוא נושא תפילה שלא יזדקקו יותר לשומרים.

לעומת זאת השיר הקצבי של דני סנדרסון 'הגלשן' מייצג לטעמי את התל אביביות: "יום בהיר של שמש, אין שום עננים אני וכל החברה אל הים יוצאים, לקחנו  את האוטו הבנות כבר שם כשלחוף נגיע נוציא את הגלשן..." ואז יש תיאור כיצד גולשים אם יש גלים ואם אין...

ובסופו של יום: "שמש כבר שוקעת והים נסגר, כל אחד בבית עצוב שזה נגמר זהו סוף החופש..." בחופש כל היום אתה בים ובערב העצבות משתלטת כשזה נגמר. תרבות של ים של הנאה צרובה, של בנות ומצב רוח טוב. תל אביביות במיטבה.

גם כאן אתה מבחין בין עיר האורות ומאפיינה לעיר החומות ומאפייניה כל עיר ותרבותה כל עיר ודרכי הצגתה. חומות ושערים מול ים וגלים.

בין ירושלים ותל אביב על פי ש"י עגנון

את הקוטביות בין שתי הערים הללו כבר היו אחרים שראו וציינו. אני מבקש במסגרת זו לצטט את ההסתכלות כפי שראה אותה ש"י עגנון ומיטיב לתאר אותה בספרו תמול שלשום.

תמול שלשום הוא סיפור מדהים שמאיר באור מגוון את המתח שבין יפו וירושלים במספר קטעים קטנים ניתן לראות יפה את המתח התרבותי שהיה קיים גם באותם ימים של שנות השלושים (של המאה העשרים) שעגנון מיטיב להראות בין העיר יפו השוכנת ליד הים לבין ירושלים היושבת בהר.

"עשתה סוניה בירושלים חודש ושני חודש/ים וחזרה ליפו. אמרה יפים הלילות בירושלים, אבל הימים עייפים. החמה בוערת כאש והאשפה מעלה ריח ועצבות שרויה על העיר ויתדות הדרכים מנַגפות את רגליך, ואתה מקפץ על הגבעות ומדלג על הסלעים כעיזים הללו שריחן נודף, ומים הם במשורה, ולכל פינה שאתה פונה או אשפה ולכלוך או זקן ופיאות. וכשאת פונה לאחד מהם הריהו בורח מפניך כמפני שד ... ואילו יפו מלאה גנים וכרמים ופרדסים, ויש ים ובתי קהווה ואנשים צעירים, ובכל יום פנים חדשות, אלו שבאים בספינות מחוצה לארץ ואלו שבאים מן המושבות, אלו שאתה מבקש לראותם ואלו שמבקשים לראות אותך, אלו שמזדמנים לך באסיפות ואלו שאתה מטייל עמהם על שפת הים ועל גבעת האהבה, ואין מדברים על אפולו ועל ונוס ועל ביאטריטשי ועל שאר מיני יצורים שכבר מתו לפני אלפי שנים, אלא מדברים על אנשים חיים, בין שאהובים עליך בין ששנואים עליך, קרובים הם לך קרבת זמן וקרבת מקום" (עמ' 156)

"מחמת אותה טובה שלעתיד לבוא לא שכחו טובתה של יפו, שישיבתה נאה ומאכליה מרובים. וכיוון שנזכרה להם יפו נתאנחו, שישיבת יפו מביאה את האדם לטפל בגוף, כאילו הוא עיקרו של אדם ואין לאדם אלא הוא. אמת שצריך אדם לגוף כדי לקיים את הנשמה, אלא כמה שיעורו של גוף וכמה חייבים לטפל בו" (עמ' 481)

האקלים של יפו

"אמרה שפרה מכל מקום לא כביפו. אמר יצחק אבל ביפו רוח של ים מנשבת. אמרה רבקה אבל חמתה של יפו כפליים כבירושלים והחול אש צרבת. כשהלכתי להקביל פני אבא ואמא בספינה דומה היה עליי שאני נידונת ברותחין, כל היום מנגבת הייתי את פניי מן הזיעה והזיעה חוזרת ובאה" (עמ' 519)

תל אביב מגדלים באזור יפו | צילום: יוסי שפנייר

כיוון ההסתכלות

פתחתי בדברים למעלה בכיוון התפילה של הקבוצה של האורחים במלון שאנחנו שהינו בו למול הרוחצים בים.

ההסתכלות שבין ירושלים לתל אביב היא עמוקה יותר וקשורה בתרבות בצורה מאוד משמעותית. את הדברים מיטיב לציין זלי גורביץ (פרופסור, אנתרופולוג ומשורר, כיהן ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית) את ההבדל בין ירושלים לתל אביב.

"גם הזיכרון הוא טקסט, שניתן לעלות אליו, לקרוא אותו, לספר אותו. הסיפור של ירושלים הוא סיפור הכוח – מלכות בית דוד, סיפור האמונה – המקדש, וסיפור החורבן ועזיבת המקום. העיר העתיקה היא, כמובן, מרכז הזיכרון. התצפית אליה היא אל לב ירושלים. שם, בלב ירושלים, גם לב הסכסוך. שם הצומת של קווי האחרוּת העמוקים החוצים את ירושלים. תבנית הנוף של ירושלים מובילה אל הלב הזה, מעבר לשכונותיה, לרחובותיה, או למוסדותיה ולמרכזי העסקים שלה, העיר מובילה אל המקום שהוא בה"א הידיעה ירושלים. מהר הצופים, מהר העצה הרעה, מהר ציון, הנוף כופה על המתבונן לרכז את עצמו לנקודה המצויה הלאה ממנו, אבל במרכז. הר הבית בטבורה של העיר, ועל פי המדרש גם בטבורו של עולם, הוא תמיד מנגד. הנוף פותח מול העיניים את המרחק הפנימי של העיר מעצמה. בירושלים הַפְּנִים הוא תמיד "שם".

"לעומת זאת, בתל אביב החוץ הוא מרכז העיר, נקודת התצפית התל אביבית היא מהטיילת אל הים, החוצה. אולם גם החוץ הוא חוץ קרוב. גם מה שהוא הרחק ("שם", "מערב"), הוא נגיש, נגיע – החוף, החול, הגלים, הים התיכון, משתלבים באותו רצף. המרכז הסואן (מה שהוא "in") בתל אביב הוא בחוץ, יוצאים אליו, הוא ברחובות, על המרפסות, על המדרכות, על הים, על כף היד. בניגוד לצנטריפטליות של ירושלים, תל אביב היא צנטריפוגלית. הזמן שלה הוא הווה מתמשך.. המבט מתפזר, לב העיר מרצד, שוקק, הכל "פה" (עמ' 71-70).

הנה כי כן, יום ירושלים בירושלים עם ריקודי דגלים, עם תפילות הודיה בכותל ובמקומות אחרים. אין ספק שלירושלים יש משהו מיוחד ויום ירושלים מעצים מיוחדות זו. מי שירצה יראה כאן נס של חזרה לירושלים אולי ימות המשיח. יש מי שירצה לראות כאן נישול ודיכוי.

כל אחד ונקודת המבט שלו כל אחד ודרכי ההנצחה והזיכרון שלו. אך בדבר אחד אין ספק ירושלים היא עיר מיוחדת רבת פנים.

להרחבה

זלי גורביץ, על המקום, עם עובד, תל אביב, תשס"ז.

ש"י עגנון, תמול שלשום, שוקן, ירושלים-תל אביב, תשנ"ד.

___________________________________________________________________

יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 28 במאי 2014