סימני האביב וזיכרונות מפסח האחרון באזור במלחמת העצמאות
חג האביב, הוא חג של התעוררות הטבע מחודשי החורף והוא
כמובן גם חג של זיכרון מיציאת מצרים אותו אנחנו עורכים במסגרת משפחתית תוך שיתוף
סיפורי זיכרון מהעבר והווה. ברשימה זו שתתפרסם ערב חג הפסח יהיו ניחוחות של הטבע
בו נדגיש את הבשלת השעורה והחיטה שהם מסממני האביב והחג. וגם נעלה זיכרונות של
מתיישבי האזור לפני 66 שנים עת שהו ביישובים עטרות ונווה יעקב וחגגו את הפסח
האחרון לפני פינוי היישובים.
 |
| שדה חיטה | צילום: יוסי שפנייר |
שעורה וחיטה בספר המדבר
ימים אלה של אביב הם הזמן לעסוק מעט
בעניין הצומח באזור, ולאו דווקא בצבעוניים שבהם שאותם הזכרנו בגיליונות הקודמים.
בצידי דרכים ובשדות הבור ניתן להבחין בשעורה המבשילה ובשדות מעובדים ניתן לראות
חיטה הנמצאת בשלבים ראשונים של הבשלה. השעורה היא סוג של דגן המבשיל קודם, בדרך
כלל בתקופת ימי הפסח וממנה הביאו למקדש בחג. קביעת חג הפסח שנחוג באביב קשור בצורה
ברורה בזמן הבשלת הדגנים בינהם גם השעורה. החיטה מבשילה מעט מאוחר יותר, עדות לכך
היא המנחה שהביאו מהחיטים הראשונות למקדש בחג השבועות.
עקרונית גידול השעורה והחיטה היה אפשרי
בעבר בכל מקום אולם החקלאי בתקופת המקרא ובימי המשנה והתלמוד חיפש את המקום
האידיאלי לכך. מסתבר שאזור ספר המדבר שבסמוך לו שוכנת שכונתינו היה אזור מועדף
לגידולים אלה. הסיבה לכך היא שבאזור ספר המדבר שוררים תנאים טובים לגידול דגנים
(כמובן שצריך להזכיר שאנו עוסקים בגידולים ללא אמצעי עזר מעבר למשקעים הטבעיים),
יש כמות משקעים טובה, אקלים נוח וקרקע פורייה.
גידול שעורים באזור ירושלים
דיון בו נזכר גידול השעורה, עוסק בעניין
הבאת העומר מאזור הסמוך לירושלים: 'מצוות העומר לבוא מן הקרוב, לא ביכר הקרוב
לירושלים מביאים אותו מכל מקום...' (משנה, מנחות י ב).
באזור ירושלים ובסמיכות לאזור הספר היה
מקום שנקרא בית מקלה ועל פי המקורות משם נהגו להביא את העומר. רק אם השעורה
לא הספיקה להבשיל באזור זה הביאו אותה
מאזור אחר. מהתוספתא אנו למדים על מקום בסמוך לירושלים וממזרח לו באזור נחל קדרון,
שבו שררו תנאי הבשלה מיוחדים ולכן גדלה בו השעורה כך שיכלה להבשיל עד לזמן שהיה
צריך להביא את העומר. מקום גידול השעורים הוא באזור הסמוך מאוד לירושלים כנראה
בספר המדבר.
התוספתא מוסיפה ומבהירה מה הוא אותו
מקום ממנו מביאים את העומר:
העומר
היה בא מבקעת בית מקלה של נחל קדרון. מוקדמת היתה וישנה, כבת שלשה סאין היתה וחמה
זורחת מתוכה ושוקעת בתוכה, היה ניר חצייה וזורע חצייה... (תוספתא, מנחות פ"י
הכ"א עמ' 528).
לזיהוי בקעת בית מקלה ישנם מספר הצעות. אחת
הדעות ניסתה לזהות את המקום במדרונות הדרומיים של הר המוריה המקבלים מנת שמש גדולה
יותר מאשר באזורים אחרים, בעונת החורף.
מהתוספתא אנו למדים שיש מקום בסמוך
לירושלים וממזרח לו באזור נחל קדרון, בו בגלל תנאי הבשלה מיוחדים גדלה השעורה
בצורה כזו שיכלה להבשיל עד לזמן שהיה צריך להביא את העומר. אין ודאות בזיהוי המקום,
אולם הרעיון שהגידול נעשה בסביבות ירושלים מקובל. גם כאן אנו רואים את המיקום של
גידול השעורים באזור הסמוך מאוד לירושלים כנראה בספר המדבר.
גידול חיטה באזור פסגת זאב ועיבור השנה
אזור נוסף בו גידלו חיטה לצורך מנחות
היה באזור מכמש. הקרוב מאוד לאזור שלנו. היישוב מכמש יושב בספר המדבר, וניתן להבחין בו
בקלות בתצפית מזרחה, בו ובסביבתו גדלו דגנים. בסקרים שנערכו באזור בשנים האחרונות
נמצאו שרידי גרנות לא מעטים. כאן כנראה גידלו דגנים וכנראה המשובחים שבהם ולכן
נקבע שזהו האזור ממנו ראוי להביא את המנחה הראשונה:
כל
קורבנות הציבור והיחיד באים מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר
ושתי הלחם שאינן באים אלא מהחדש ומהארץ. וכולן אינן באים אלה מהמובחר, ואיזהו
מובחר? מכמס ומזנוחה אלפא לסולת... (משנה, מנחות ח א).
כאן ראוי לשאול: האם באזור ספר המדבר
גדלה חיטה כל כך משובחת שממנה הביאו ראשונה למקדש? התשובה חיובית, החיטה המשובחת
גדלה כנראה באזור זה כיון שזהו אזור הקרוב, לאזור ההר וניכרת עדיין השפעת האזור
הגשום ממערב.
אחד הסממנים לעיבור השנה היה בדיקת
מצב הבשלת השעורה כפי שהעניין מצוין
בתלמוד: 'על שלושה דברים מעברין את השנה: על האביב ועל פרות האילן...' (בבלי,
סנהדרין יא ע"ב). אנחנו רוצים להציע ששעורה זו שנבדקה אולי גדלה באזור הספר
הסמוכה אלינו. בית רימון מזוהה עם הכפר רמון הנמצא במזרח בנימין (ניתן לראותו
בתצפית מפסגת זאב לכיוון צפון מזרח). אפשר שהיה זה מקום כינוס חד פעמי של הסנהדרין
לאחר מרד בר כוכבא, ובו גם החליטו חכמים באופן חד פעמי לעבר את השנה.
יתכן ובדיקה זו נעשתה באזור בית רימון,
בו ישבו חכמים באותו הזמן. זהו אזור בו ניתן לגדל בצורה טובה דגנים, ובסמוך במרחק
לא רב, ממערב נמצאים גם עצי הפרי שאותם היה צריך לבדוק. סמיכות מקום הכינוס לספר
המדבר היו לו בודאי גם סיבות אחרות. אך היא גם מאירה את נושא גידול הדגן שהיה נפוץ
ברצועה זו. אם הזיהוי של בית רימון נכון ומסורת הכנס מקובלת הרי שניתן בזהירות
הראויה לנסות להראות שיש כאן שילוב מוצלח של מיקום הכינוס, שנקבע כנראה מסיבות
פוליטיות, עם האזור שבו יש את מאפייני העיבור הצריכים בדיקה.
לאחר הדיון באזכורים השונים (וראה
האתרים שצוינו במפה: המדבר המזרחי של ארץ ישראל, אזור הספר וגידול הדגנים) של
גידול הדגן באזור הספר במקרא ובמקורות חז"ל, ראוי להזכיר את המדרש המיוחד
המדגיש את גידול הדגנים באזור:
... איש כברכתו ברך אותם [יעקב], לפי
שחילק להם את הארץ ונתן ליהודה ארץ שהיא עושה שעורים ולבנימין ארץ שהיא עושה
חיטים... (תנחומא, ויחי טז).
מדרש זה מציין את היות יהודה ארץ גידול
השעורה ואת בנימין ארץ גידול החיטה. אכן שבט יהודה אזור הספר שלו גדול ונרחב, והוא
כולל גם את הספר המזרחי וגם את הספר הדרומי, בואך הנגב. בנחלתו רבים יותר היו
האזורים בהם גדלה השעורה. לעומתו שבט בנימין, שטח הספר שלו מצומצם יותר עיקרו בהר,
הוא כולל רק את הספר המזרחי ולכן יעקב על פי המדרש מזכיר בעיקר את הדגן הגדל
בתחומו. למרות שכפי שראינו גם שעורה גדלה שם, אך כנראה שהיא הייתה בהיקף שולי.
במקור המלמד על מצב העוני ששרר באזורי
הארץ השונים בתקופת חורבן בית שני, עד כדי
כך שאנשים נאלצו לאסוף את "לחמם" תחת גללי סוסים ניתן אולי לראות כאן
עוד עדות לגידול דגנים באזור הספר הדרומי.
כבר היה רבן יוחנן בן זכאי עולה למעון
יהודה. ראה ריבה [נערה] אחת מלקטת שעורים מתחת גללי הסוס... (מכילתא דרבי ישמעאל,
יתרו פ"א).
עדות לגידול חיטים באזור הכפר חיזמה משנת תרכ"ה (1865)
באזור הכפר חיזמה במזרח בנימין גידלו חיטים ממנו היו קונים
תושבי ירושלים שהיו מקפידים על קצירה והכנה מהם מצה שמורה לחג הפסח, הודעה בעניין
התפרסמה בעיתון הלבנון משנת תרכ"ה (1865):
"באכילת
מצה שמורה משעת הקצירה יש די זכר לעבדותינו במצרים, כי כמוה עבודת פרך היא הכנת
חיטים שמורים בעת הקציר בארץ הקודש…פעם אחת יצאו שישה יהודים לכפר חיזמע
(חזמה), רחוק כד' שעות (הליכה מירושלים), לצורך חטים לפסח…".
אין ספק שאזור הספר שבסמוך לו ממוקמת שכונתנו, היה אחד
מהאזורים החשובים בארץ בהם גידלו דגנים בעבר, ריבוי המקורות מחזקים השערה זו ומבט
בשטח יוכיח שלא השתנו דברים רבים מימים עברו.
סדר פסח במצור בעטרות
את השורות הבאות כתבה רותי דנון
(שטראוס) שהיתה ילדה בעטרות והזיכרונות שלה מהחג האחרון במושב זכורים לה הייטב.
וכך היא מספרת: חג הפסח התקרב. חלק
ממשפחות החברים היה מפוצל, אם או אב המשפחה נעדרו, חיילי החי"ש (חילות שדה)
היו מנותקים ממשפחתם, ואמא יזמה וארגנה סדר פסח כללי, משותף בבית העם .
בשר וחלב לא חסרו, כיוון שבמשק גידלו
פרות רבות. במושב הנצור חסרו מזון ומים לחיות המשק ומוצרי יסוד. הניסיונות לזרוק
לנו תחמושת ומוצרי יסוד (כולל מצות) מאווירוני ההגנה צלחו בחלקם, חלק מהמשלוח נפל
בשטח שדה התעופה הבריטי וחלק בשדות שבין קלנדיה ועטרות. היה צורך לזחול בחשיכה על
מנת להציל את המטען היקר אך הבריטים אסרו את המשך הסיוע בטענה שאווירוני ההגנה
מסכנים את שדה התעופה.
ארוחת הסדר בושלה והוכנה במשותף. אנו,
הילדים שותפנו במאמץ ובהכנות .יחד עם האמהות עסקנו במריטה וניקוי העופות, נשלחנו
לשליחויות של הבאת כלים וציוד לבית העם ללא פחד מהיריות סביב.
זכורה לי ריצה בגב כפוף עם חפצים וציוד
תחת מטר היריות.
תודות למפעלה של אמי ז"ל נפל בחלקי
הכבוד לשאול את ארבעת הקושיות במעמד המרגש. עוד לא ידענו כי זהו חג פסח אחרון
בעטרות.
ההכנות לפסח האחרון (תש"ח) בכפר
העברי נווה יעקב
למרות ואולי בגלל האירועים שהתרחשו סביב
ההכנות לליל הסדר היו חשובים יותר מאשר בשנים רגילות. ידידה בן ישי (וכסלר) ביתו
הבכורה של אברהם וכסלר שהיה מפקד היישוב הייתה באותם הימים בת 11 זוכרת בפרוט את
ההכנות לקראת החג:
"כשההתקפות על הכפר רבו, הוחלט
לצמצם את הכפר ולרכז את כל המשפחות במרכז הכפר כדי לאפשר הגנה טובה יותר על
האנשים. לכן עזבנו את הבית שלנו שהיה בהתיישבות
- כעשרה בתי אב שנוספו לכפר והיו ממוקמים ממזרח במרחק מה מהכפר הוותיק.
עזבנו יחד עם כל תושבי ההתיישבות ועברנו לגור יחד עם המשפחות שגרו במרכז. אנחנו
צורפנו למשפחת ילובסקי, להם היה בית יותר גדול ולא הכביד עליהם לקלוט אותנו, משפחה
בת שש נפשות. באותו זמן גם נקבעה חלוקת המזון שהיתה עדיין במכולת, וכל משפחה קיבלה
מזון ממעט המלאי לפי מספר הנפשות. המזון חולק והחדר שהיה המכולת נותר ריק. לקראת
חג הפסח החלו לדאוג איך יהיו לנו מצות לחג; כמו דברים אחרים שנפתרו בעזרת הרבה
כסף, גם בעניין הזה האנגלים קיבלו סכום נכבד כדי שיעבירו לכפר הנצור את כמות המצות
הדרושה לאוכלוסייה של הכפר. המקום שבו אוכסנו המצות היה החדר הריק של
המכולת...ההכנות לחג היו מורכבות ומאוד יצירתיות, היה מעט מאוד מזון להכנת ארוחה
חגיגית והיה הצריך להיות מאוד יצירתי כדי להכין ארוחת חג. למזלנו היתה למשפחת
ילובסקי שכנה טובה – הגברת קפלן – שגידלה מעט ירקות בגינה על יד ביתה, והיא כמובן
היתה שותפה מלאה להכנות לחג והשתתפה גם בארוחה, כך שהיו לנו מעט ירקות טריים. אני
זוכרת שהיתה לנו, בין המצרכים שחולקו, קופסה אחת של בשר משומר. מהקופסה הזו הכינו
גם מרק וגם גולש, ועוד כהנה וכהנה דוגמאות למקוריות ויצירתיות. סביב שולחן הסדר
ישבו שתי המשפחות, ילובסקי ווכסלר וכן הגברת קפלן עם בנה ועוד מספר לא מבוטל של
בחורים מהמגינים".
חיה פרץ (שפנדאו) שהייתה אף היא ילדה
במקום באותם הימים זוכרת את ההכנות לפסח מזווית מעט שונה: "היה ערב פסח ואמא,
שהיתה קפדנית מאוד בענייני דת, לא רצתה להשאיר חמץ בבית וירדה לביתנו לנקות אותו
מחמץ. פתאום התחילה הפגזה. היא נשארה למטה בבית, סגרה את התריסים והצטנפה לה
בפינה. אבא באותו הזמן היה בעמדה ואני אצל משפחת גורסקי. למזלה לא נטשו את
ההתיישבות בתום הקרב, כשאבא ראה שהיא עדיין בבתים המרוחקים הוא ירד עם אברהם
וכסלר, מא"ז היישוב, לביתנו והביא אותה".
הנה כי כן, חג הפסח גם חג חקלאי וגם
היסטורי משתלב יפה בזיכרונות שלנו באזור ומשתלב יפה בהתפתחות בטבע בסביבה.
___________________________________________________________________
יוסי שפנייר | yossispanier.blogspot.com | 9 באפריל 2014
תגובות
הוסף רשומת תגובה